כמו מנגינה שעוד מעט תשתגע אחריה אבל בינתיים אינך קולט אותה

אנרי דוטייה נחשב כיום האב גדול בחיי המוסיקה בצרפת למרות צלו של פייר בולז הצעיר ממנו. המוסיקה שלו נדמית בהאזנה מרוחקת לציור אבסטרקטי, חפה מכל שמאלץ פוסט-רומנטי

נמרוד סהר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נמרוד סהר

לפני עונתיים, ב"סאל פליל" (Salle Pleyel), אולם הקונצרטים הנודע של פאריס, יוחדה אחת הסדרות למנויים למלחין הצרפתי הנרי דוטייה עם הגיעו לשנתו התשעים. רטרוספקטיווה כזאת, שנמשכת עונה שלמה, אינה עניין שבשיגרה למלחין בן-זמננו, על אחת כמה וכמה לקומפוזיטור כדוטייה, שפירסם יצירות מעטות יחסית.

דוטייה נחשב כיום לאב גדול בחיי המוסיקה בצרפת למרות צלו של פייר בולז, הצעיר ממנו בתשע שנים. בשנות החמישים, כשהוביל בולז את תנועת הסוריאליזם הטוטאלי, נדחק דוטייה אל מחוץ לחוגי האוונגרד ונותר ספון בנישה הדיאטונית, אך לא במחיר חזרה לחיק ההרמוניה המסורתית. המוסיקה שלו נדמית בהאזנה מרוחקת לציור אבסטרקטי, אך בבחינה מדוקדקת נגלית כמעין שירה בעלת מבנה קשיח, סימטרי כמעט, חפה מכל שמאלץ פוסט-רומנטי. היא ניחנת בדיוק במה שחתר אליו בולז: חקירה מדעית של האסתטיקה המוסיקלית. אם דבק בה רבב טונאלי הרי זה בגלל העיסוק המתמיד בסדרת האוברטונים - צלילים עיליים שנפרשים במרחב כתוצאה מהפקת צליל יסוד בודד, על פי יחסים מתמטיים שגילה פיתגורס. זה המפתח לעולמו הסונורי של הנרי דוטייה.

במסגרת המחווה, מוצגות תריסר מעבודותיו לצד רפרטואר שמרני יותר. הידועה שביצירותיו, Metaboles, ממחישה היטב את סגולות אמנותו. זוהי יצירה לתזמורת משנת 1965, אורכה כ-17 דקות, ובה חמישה פרקים המנוגנים ברצף. בארבעת הפרקים הראשונים, מפרק דוטייה את התזמורת לתת-קבוצות ומתמקד בכל פרק בהרכב אינסטרומנטלי אחר. הפרק החמישי מאגד את האנסמבלים השונים לכדי גוף אחד ומאיר מזווית נוספת את התופעה האקוסטית הזאת ששמה "צלילים עיליים": לעתים הם מתממשים כשכלים שונים מנגנים אותם, לפרקים רק מהדהדים "שלא במודע", לפעמים מבוטלים על-ידי נגינת צלילים אחרים. נבירתו בצליל היא המניע להמצאת תזמור ייחודי לכל יצירה. דוטייה מחפש לא את "התזמור הנכון" לפי הספר, אלא קומבינציה כלית שתאפשר לו פיתוח אקוסטי; אין התזמור תפור ככסות לקומפוזיציה, הוא הקומפוזיציה עצמה.

אולם המשחקים האקוסטיים אינם חזות הכל. מבין שלל הגוונים התזמורתיים בוקעת יצירה לוגית ומדויקת. דוטייה לא מציג נושא אלא מתאר תהליך התהוות. למין הפתיחה של Metaboles עוברים אלמנטים אחדים סדרת טרנספורמציות עד לכדי מטמורפוזה שמניבה אלמנט חדש לחלוטין - הוא נקודת הסיום של פרק אחד ותחילתו של הבא אחריו. אגב, שורשי האלמנטים של Metaboles נטועים ביצירה קודמת של דוטייה - הסימפוניה השנייה משנת 1959. כלומר, תהליך ההתהוות אינו סגור בתוך יצירה אלא זולג בין יצירות.

ככלל, נסבה המוסיקה שלו סביב צליל או אקורד החוזרים מספר רב של פעמים בהקשרים שונים, לא כפיתוח תמתי אלא כניתוב אסוציאטיבי לכיוונים בלתי צפויים. בשובו אחורה לאלמנטים שכבר הופיעו ובהמשיכו הלאה בעת ובעונה אחת, מהתל דוטייה בזמן ועורך מניפולציות בתודעת המאזין. התעתוע שבין מציאות (הצליל הממשי או הגרעין התימטי) לדמיון (האוברטונים הנוכחים-נפקדים או השתנות התימה), השפעה ברורה של הסופר מרסל פרוסט על דוטייה, מקבל את דימויו המוסיקלי באמצעות שכלול טכניקת הווריאציות עתיקת היומין.

זהו מאפיין מובהק בסגנונו של דוטייה - המצאה מחדש של הצורה המסורתית, לא רק יציקת מילוי דיסוננטי לתוכה. למשל, הפרק הפותח בסימפוניה הראשונה נקרא אמנם "פסקליה" אך הוא חורג מכללי הפסקליה; הסימפוניה השנייה מנכיחה ז'אנר בארוקי אחר - הקונצ'רטו גרוסו - שוב באמצעות הזרה.

מאז הסונטה לפסנתר, יצירתו הראשונה שהוציא לאור, מהלך דוטייה בשטח ההפקר שבין שמרנות לשבירת כל הכלים. הוא נמנע הן מן הדודקפוניה והן מן הטונאליות ובכך נוקט עמדה אופוזיציונרית ל"סגנון האפס" מחד גיסא ולניאו-קלאסיקה מאידך גיסא. הפרק השלישי של Metaboles ממחיש זאת היטב בהיותו בודד בנוף המוסיקה שחיבר דוטייה, שיש בו שימוש בטכניקת 12 הטונים; מקצבים וקפיצות בהשראת הג'אז הופכים את הפרק כולו לפרודיה על הסדרה ובכך מרוקנים אותה ממשמעותה. הם מבטלים את מה שבעיני דוטייה היו לחסרונות השיטה: הבזבזנות הצלילית וחוסר ההייררכיה בין הצלילים.

לכאורה דוטייה הוא המשך מופשט יותר למוסיקה הצרפתית, אבל בעצם מביע סלידה מתפישת הצרפתיות את המוסיקה כשעשוע בורגני של התרשמות קלה, בעלת צורה לא מחייבת ונטולת עומק הבעה. אמנם הוא מתייחס לתזמור של מסיאן אך בכתיבתו האינסטרומנטלית בולטת יותר טביעת האצבע של סטרווינסקי; למרות שניכרת ביצירותיו מורשת דביסי, דווקא לברטוק ולמלחיני הרומנטיקה הגרמנית השפעה מכרעת על תפישתו הצורנית.

עם זאת, המוסיקה של דוטייה אינה מזייפת. מודעת לסוד אריכות הימים, היא נאמנה לרוח הזמן - כולה מודרניזם צרוף, מלוא הוד והדר.

הכותרת - מתוך "בעקבות הזמן האבוד" למרסל פרוסט, קומברה, עמ' 99 בתרגומה של הלית ישורון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ