בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משני עברי הים

אילו קראנו רק את הפרק הזה בסיפור הידידות המפורסם בין ולטר בנימין לגרשם שלום, כי אז היו מצטיירים לנו כשני אנשים שונים מאוד זה מזה. אחד ספון בביתו הירושלמי, ואילו האחר בודד ונודד

תגובות

ולטר בנימין, גרשם שלום: חליפת מכתבים, בעריכת גרשם שלום, תירגם מגרמנית הראל קין, הוצאת רסלינג, 2008, 326 עמודים

הספר הזה הוא מין חלק ברומאן, שגיבוריו כבר מוכרים לנו מפרקים אחרים, או מספרים אחרים. כאן הם מתגלים בפרטי-פרטים שהפרקים האחרים ויתרו עליהם, או היו נתונים לעניינים גדולים יותר ממצוקתו של אחד משני הגיבורים, פליט יהודי מגרמניה, הנאבק בכל כוחו למצוא פרנסה, מפלט, להמשיך לכתוב כמו שכתב קודם. זה ולטר בנימין. הוא מבקש בין השאר להשתדל בשבילו אצל עורכים, מו"לים, רשויות. שמות רבים של אנשים מכאן עולים במכתבים, גם מאילן היוחסין של העיתון הזה - זלמן וגרשם שוקן, שושנה פרסיץ ואחרים מאירופה ומאמריקה.

"3 במארס 1934. פאריס.... בעת הזאת, כאשר הדמיון שלי מתעסק במהלך היום עם הבעיות המשפילות ביותר, חווה אני בלילות לעתים יותר ויותר קרובות את שחרורו של הדמיון בחלומות שמושאם הוא כמעט תמיד פוליטי. הלוואי ואהיה פעם במצב שבו אוכל לספר לך עליהם. הם מהווים מעין אטלס תמונות להיסטוריה הסודית של הנציונל-סוציאליזם".

ההתכתבות מתחילה מיד אחרי הבריחה החפוזה של בנימין מתוך גרמניה, בעת שהחלה רדיפתם של הקומוניסטים ושל השמאל הרדיקלי. אחיו כבר נאסר. הוא אינו יודע מה קרה לו. הספרייה שלו עושה את דרכה אל מחוץ לגרמניה במשך ההתכתבות. מכתביו קצרים, עצורים, עצבניים, אין הוא יודע מה יהיה. תשובותיו של חברו משכבר הימים, גרשם שלום, פסימיות יותר. כציוני, הוא מבין כי מה שמתרחש בגרמניה איננו רק אירוע חולף, לא בשביל העם היהודי ולא בשביל כל מה שהיה עד אז השמאל הגרמני (אחיו, חבר הרייכסטאג מטעם המפלגה הקומוניסטית, ישב כבר בכלא, שוחרר, נעצר שוב ואחר כך נרצח).

שלום של תקופת ההתכתבות עדיין איננו גיבור תרבות ישראלי, עוד איננו מזוהה עם "לימודי היהדות", אסכולה שנגדה מרד ובאורח מעניין נהפך לגיבור הגדול שלה. במכתביו הוא מפציר בבנימין לכתוב, לדווח, לשלוח לירושלים דברים שכתב. בנימין מבקש לפעמים עזרה. למה לא יצביע שלום על צדדים יהודיים מסוימים בספר שהוא עובד עליו, כדי שמו"ל ציוני אחד ישלם לו עליו. שלום, מצדו, ממליץ לבנימין לחפש קצת יותר מוטיווים יהודיים, למשל אצל קפקא. בנימין מתקשה להיות יותר יהודי ממה שהנו. אנחנו יודעים ממקורות אחרים, למשל מהאופן שבו סיפר שלום על בנימין, גם על תקופת ההתכתבות, כאשר פירש את המכתבים בלי שהיו לו מכתביו שלו. נדמה כאילו האיש הזה, שהקריירה שלו היתה נאמנות לטקסטים, פילולוגיה מובהקת, מיאן להבין מה שבנימין הסביר לו, ומצד שני, מיהר לנכס לעצמו את "בנימין המהותי", זה שבלי המרקסיזם שלו, או מקולף מברכט הנערץ עליו.

אילו קראנו רק את הפרק הזה בסיפור הידידות המפורסם הזה, כי אז היו מצטיירים לנו כשני אנשים שונים מאוד זה מזה. אחד ספון בביתו הירושלמי, נשוי (אחר כך גרוש, ושוב נשוי). השני בודד מאוד, נתלה באשתו לשעבר, ובכל עזרה שמציעים לו, מחכה לעבודה, נודד בין פאריס לאיים הבלאריים, לפעמים לדנמרק, אל הידיד החשוב לו ביותר - ברכט, חוזר משם לצרפת, שוב כותב לירושלים, צמא לרמז שאולי שם תימצא לו הישועה, בלי שיצטרך להיות ציוני או ללמוד עברית. אבל חברו הטוב אינו מבטיח דבר; הרי פלשתינה מוצפת בפליטים יהודים מגרמניה והוא מעיד באחד המכתבים שנמאס לו לשמוע את שפתם (פעם אחת נזף במהגרת יהודייה כזאת וגינה אותה על האשליות שלה ושל אחיה לצרה, והיא פרצה בבכי).

אלמלא ידענו איך נהפך שלום, עם השנים, לשמוק אקדמי כמקובל באוניברסיטאות, אבל כזה הנוטל על עצמו את תפקיד שר ההיסטוריה, למשל במכתבו הנתעב לחנה ארנדט, ובהבטחתו לפרסם בספרו גם את תשובתה, ביחד עם מכתבו-שלו, ובהפרת ההבטחה הזאת, אלמלא ידענו, כי אז הספר הזה היה באמת רק מסמך מרתק ונוגע ללב. ובאמת, צריך לקוראו גם כך: שני ידידים קרובים מאוד, אוהבים מאוד זה את זה, ולא רק הים התיכון מפריד ביניהם. האחד ציוני והאחר יהודי-שמאלי, שרוצה לכתוב על פאריס ועל בודלר, אף שהוא אוהב את עגנון המתורגם.

ההתכתבות היא מין הזדמנות להציץ לתוך עולם מכוסה: מחשבת יהודים רגע לפני שנוצר המדומיין הקיבוצי שלתוכו גדלנו, כאילו אי אפשר לגזור מתוך מה שאירע ליהדות אירופה אלא ציונות (ראוי לתרגם, ממש לתוך אותו הקשר, את ההתכתבות של הסופר ארנולד צווייג עם זיגמונד פרויד, הראשון גולה בחיפה והאחר חי בווינה ואחר כך בלונדון. כמה מההארות הכי חשובות של פרויד על הציונות מופיעות בספר הזה).

ספר מכתבים זה משלים מבחינתו של גרשם שלום את ספרו "ולטר בנימין, סיפורה של ידידות" (עם עובד, 1987), שם באמת בלע המחבר את ידידו. אחר כך שלחה לו מזרח-גרמניה את מכתביו מארכיון ולטר בנימין, וגם כתביו של בנימין ראו אור, כולם, וכבר הרבה נכתב על היחסים בין השניים. האחרון שכתב על הפרק הזה בחייו של גרשם שלום, ההתכתבות עם בנימין, הוא ההיסטוריון גבריאל פיטרברג, שהקדיש לשלום פרק בספרו המצוין על הציונות ("השיבות של הציונות", 2008 ,Verso). אי אפשר שלא להסכים עם פיטרברג: מפעל חייו של שלום אינו יכול להילמד עוד בלי הקבלתו לפרויקט הציוני ובלי המשיכה של שני המפעלים למיסטיקה.

פיטרברג מצטט בהרחבה את ברוך קורצווייל גם בעניין ניכוסו של בנימין. שלום נטה לפרש את ולטר בנימין כאילו היה חסיד שלו, ואת התיזה המפורסמת של בנימין על מלאך ההיסטוריה, בעקבות הציור של פאול קלה, נטה לראות ברוח שונה ממה שבנימין עצמו כתב. הנה כך כתב בנימין על מלאך ההיסטוריה: הוא "מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומפילה אותם לרגליו. בלי ספק היה רוצה להשתנות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן העדן הסתבכה בכנפיו והיא עזה כל כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמיים. מה שאנחנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת" ("תזיסים על מושג ההיסטוריה").

לתיזה הזאת, התשיעית, מקדים בנימין מוטו מתוך שיר שכתב שלום (והוא מופיע בהתכתבות ביניהם, במלואו). מה שקורצווייל טוען נגד שלום הוא שהפרופסור הירושלמי לקח את המטאפוריקה הדתית של בנימין ובאמצעותה ניכס את המרקסיזם שלו, תוך עיקורו, לעולמו. התיאולוגיה של בנימין היא נושא נפרד, אבל בתזיסים הללו, קרוב מאוד להתאבדותו, כפליט נרדף, הוא אכן מגן בחירוק שיניים על המרקסיזם.

כך כתב קורצווייל: "שלום העביר אל היהדות הרבנית את הביקורת של בנימין על ההיסטוריציזם. רעיונו לפוצץ את הקונטינואום של היהדות הקלאסית, הרבנית, על ידי יסודות הקבלה והמיסטיקה היא העברת רעיונו של בנימין על פיצוץ הקונטינואום ההיסטורי על ידי המטריאליזם ההיסטורי" ("במאבק על ערכי היהדות, עמ' 227). גרשם שלום של קורצווייל הוא, בניגוד גמור לבנימין, "אנרכיסט מודרני, בעל נטיות ניהילסטיות". אבל כמו שמראה פיטרברג בספרו, מה שקורצווייל רותח עליו יותר מכל הוא התרגום של בנימין המהפכן, המאמין במהפיכה שתבוא בכל רגע, גם אם אין סימניה נראים לעין, לתוך קריירה של חוג הסילון האינטלקטואלי בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה.

המכתבים של שני האישים נוגעים ללב. שלום נוטה לזלזל במרקסיזם של בנימין ובנימין כועס על הזלזול הזה בעולמו. כואב לו ששלום לא מבין את גדולתו של ברכט. מצד שני, חשוב לבנימין לשמור על עמדתו התיאולוגית המפרידה בינו לבין ברכט וגם בינו לבין אדורנו (אגב, שלום לא הבין בזמנו את המרחק הגדול בין הקומוניסטים לאסכולת פרנקפורט, ובוודאי לא ידע שברכט הקדיש למלומדי האסכולה כמה סצינות מצחיקות מאוד במחזהו "טורנדוט", אלא שקצרה היריעה מהתפשטות גם למשולש האוהבים הזה).

בנימין התאבד ב-1941. הפרק האחרון ברומאן חסר. תכופות השתעשעתי בכתיבה על פרופסור בנימין, העולה לארץ, נהפך לפרופסור מן המניין, נהפך לתככן ממוצע, מסרב לקבל דוקטור ערבי צעיר למחלקה שלו, אף שהלה מתדפק נואש על שערי הארץ, ומצד שני מקפיד להיות עמית מחקר במכון ואן ליר ובמכון הרטמן, ולקשור קשרים ולטוות חוטים: קדם את אנשי שלי, אקדם את אנשיך שלך. כמה שהתאבדות בגבול צרפת-ספרד נראית לרגעים יפה יותר.



גרשום שלום (מימין) וולטר בנימין. פיצוץ הקונטינואום ההיסטורי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו