"פרסי ג'קסון וגנב הברק" | מלאכים באמריקה

רחלה זנדבנק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רחלה זנדבנק

פרסי ג'קסון וגנב הברק ריק ריירדן. תירגמה מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת גרף, 383 עמ', 78 שקלים

נעלי התעמלות שמעיפות את מי שנועל אותן, כובע שמעלים את מי שחובש אותו, שלוש נוטות חסד המופיעות כזקנות מכוערות וקטלניות וקבוצה של ילדים שחציים בני אנוש וחציים אל - כל המופרכות הזאת מתקבלת לחלוטין על הדעת, עד שמגיעים לשיחה הבאה בין גיבור הספר, פרסי ג'קסון, לבין מורו התיישי, כירון: "האלים נודדים בעקבות לב המערב", מסביר כירון לפרסי את קיומם של אלים יווניים בעולם היום. והוא ממשיך: "מה שאתם מכנים 'תרבות המערב'. אתה חושב שזה בסך הכל מושג מופשט? לא, זה כוח אמיתי. מודעות קולקטיווית שבוערת באור יקרות זה אלפי שנים". אחרי שהוא מרחיב את הנושא, כירון מתקרב אל הפואנטה: "האלים נמצאו תמיד במקום שבו הלהבה היתה זוהרת יותר". אחרי שהוא נותן קרדיט לאנגליה, צרפת ועוד אי אילו תחנות בתרבות המערב, כירון היקר מגיע למסקנה המתבקשת: "ולכן פרסי, מובן שכיום הם נמצאים בארצות הברית שלכם". מובן? תרבות המערב של היום זו אמריקה, האולימפוס החדש, מקום בעירתה של הלהבה.

אבל אם מניחים לרגע לרגשות האימפריאליסטיים - שלעתים נדמה שטבועים כה עמוק בנתיני ממלכתו של ג'ורג' בוש, וגם סופר תרבותי כמו ריק ריירדן נגוע בהם - הרי ש"פרסי ג'קסון וגנב הברק", הראשון ברביעיית הספרים המצליחה על הרפתקאותיו של הנער פרסי ג'קסון, הוא ספר שובה, מותח וחינני מאוד (בעברית הוא חלק מסדרה בעריכתה של גילי בר-הלל, והוא כתוב ברהיטות וטבעיות מענגות ביותר, ועל כך מגיע הקרדיט למתרגמת יעל אכמון ובוודאי גם לבר-הלל עצמה). פרסי, כמו נערים גיבורים לפניו, הוא ילד לא ממש מוצלח, עם אמא נחמדה, אבא חורג מגעיל (ומסריח), בעיות קשות בלימודים, ואי התאמה כללית לסביבתו. אחרי שעוד בית ספר נכשל בקליטתו, פרסי מגיע למחנה מיוחד, שבו כולם כמוהו, ילדים דחויים, מבתים חצי הרוסים, עם דיסלקציה, הפרעות קשב ועוד בעיות נכונות לעכשיו. מאחורי כל הילדים במחנה נמצא אותו סוד גדול: הורה אחד שלהם הוא אל יווני והשני בן-אנוש. השילוב הגנטי הזה, מתברר, הוא מתכון לצרות גדולות, אבל גם, כמובן, לחיים סוערים, על הקצה, בחסותם של בני אור ובני חושך, ועם בונוס קטן: יכולת מובנית לקרוא יוונית עתיקה באופן שוטף.

מתבקש, כמובן, לקרוא לגיבור פרסי פוטר ולהשוות בין השניים - בין היתום הידוע ביותר בעולם של היום, הארי, לבין החצוי מהעולם החדש, ג'קסון. מתבקש, אבל האמת היא שאין סיבה להתעכב על ההשוואה. כי בניגוד להמוני סופרים-חקיינים שניסו ללכת בדרכה של הקוסמת ג'יי-קיי רולינג, ריק ריירדן, בדרכו שלו, דווקא מצליח.

מקורות יח"צניים מספרים שריירדן רצה לספר לבנו על האלים של יוון העתיקה, ומצא דרך ליצור להם גלגול מודרני בארצות הברית של היום. בתוך כך הוא ברא עולם בין הצללים, ממש כמו פנימיית הוגוורטס, עולם שבו אפשר לפגוש את אותם האלים וכל היצורים המופלאים הנלווים אליהם. את התכונות הנהדרות של היצורים הללו, וכן את היריבות בין הגיבורים הגדולים מהחיים, שלף ריירדן מתוך אוצרות המיתולוגיה היוונית, מקור לא אכזב להרפתקאות מסמרות שיער, אלימות חסרת מעצורים, תופעות על טבעיות ורגשות קיצוניים. אחרי שפרסי ג'קסון מתגלגל למחנה החצויים, הוא מגלה לראשונה את זהותו האמיתית; לא עוד נער דפוק וזרוק עם אמא חלשה, שמסתובב בעולם עם געגועים אינסופיים לאביו האמיתי שמעולם לא פגש. לכל מערך החיים העלוב הזה יש הסבר שהופך אותו על פיו: אביו הביולוגי הוא אל יווני. מי מהאלים, את זה יצטרך פרסי לגלות במהירות. אמו, שיודעת היטב את מוצאו האמיתי, ניסתה כל חייהם המשותפים לגונן עליו מפני כוחות השחור שרוצים לחסלו (איך לא), וכך גם התנהגותה מקבלת הסבר חדש וראוי שהופך מה שנראה כהזנחה פושעת לגבורה אמהית.

בעולם החדש מוצא עצמו פרסי במרכזה של תעלומת גניבה של האלים זה מזה, שעלולה להוביל למלחמת חורמה איומה. פרסי צריך למצוא מי אשם בניסיון להצית איבה ולזרוע הרס, ולשם כך הוא יוצא מגבולות המחנה, יחד עם נערה "חצויה" כמוהו, ויחד עם חברו הטוב, סאטיר חביב ונאמן. השלושה נקלעים להרפתקאות מסמרות שיער, ששיאן בסצינה נפלאה ומוחשית מאוד של ביקור בממלכת השאול, שהכניסה אליה נמצאת באולפן הקלטה בלוס אנג'לס.

זה ספר שכולו הרפתקאות אקשן מתוארות היטב, שממש מבקש להיות מעובד לקולנוע (ואכן הסרט, בבימויו של כריס קולומבוס, בתהליך הפקה). לריירדן כישרון רב בתיאור הסצינות הללו, ובכלל, הספר לא נח לרגע ותפור היטב על פי מידותיהם של ילדי היום, שממש כמו פרסי - עם או בלי אבחונים מסודרים - רגילים לאינסוף שיאים והתרגשויות ובלי כל אלה תשומת הלב שלהם תאבד לנצח. נדמה שריירדן יודע עם מי יש לו עסק, והוא לא מתכוון לחנך את קוראיו להיות מה שהם לא. הרי בעצם המסגרת שהוא המציא יש משהו מן היומרה - להביא לילדים של היום מושגים מתוך המיתולוגיה היוונית ולחשוף לפניהם משהו מעולמה המורכב.

היומרה הזאת לוקחת בחשבון את קהל הקוראים וצרכיו, ומסיקה את המסקנות שהעיקרית שבהן היא לא לבלבל יותר מדי את המוח; ליצור עלילה מותחת, מלאה שיאים וסכנות, שתדבר אל הקוראים הצעירים, וזה העיקר כאן. אם תוך כדי קריאה הם יפנימו כמה מושגים בסיסיים, מה טוב. אם יתבלבלו קצת ולא לגמרי יזכרו מי נגד מי, לא נורא; הספר מספיק מעניין ומושך כדי שקוראיו ירוצו לחלק הבא, ואולי שם יקלטו קצת יותר. והקהל אכן מצביע ברגליו: אחרי הצלחה מסחררת של ארבעת הספרים הראשונים, במאי 2009 ייצא הספר החמישי בסדרה, במולדתו האמריקאית, שהיא, נחזור ונזכיר, מקום בעירתה של הלהבה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ