מאיה לוין
מאיה לוין

קציצות אילן הייטנר. הוצאת מודן, 238 עמ', 84 שקלים

כמו יותר מדי סדרות טלוויזיה עכשוויות, ספרו של אילן הייטנר, "קציצות", מתחיל על ספה של חתונה. אריאל גסטנר, רווק תל-אביבי מצוי, יושב במטבח ומגלה שתוקפה של גבינת הקוטג' שהוא אוכל עתיד לפוג יומיים לאחר חתונתו (כבר בשורה השלישית של הספר מופיע חידוש לשוני: "הפג תוקף שעל הקוטג'"). מסיבה שאינה מוסברת - זה מלחיץ אותו.

הקוטג', כמו הבייגלה בספר הביכורים המצליח של הייטנר, "חוכמת הבייגלה", (הוצאת חלונות) והחומוס בזה שבא אחריו, "מלך החומוס ומלכת האמבטיה" (הוצאת מודן) - נהפך למוטיב של הספר.

ראשי הפרקים נחלקים לשניים: פרקי "יהודה מכבי" (הטעות במקור) שעוסקים בגסטנר כמחזר; ופרקים המחשבים לאחור את קצה של קופסת הקוטג' ומתחקים אחר שלבים בהפיכתו של גסטנר לבעל.

במלים אחרות, זה ספר על לא-כלום, אבל הייטנר הוא לא ג'רי סיינפלד ובוודאי לא לארי דייוויד. הגבינה הרוטטת - הכלאה ישראלית בין מוצק לנוזל - קורסת כמו עלילת הספר. אכילתה, כמו הקריאה ב"קציצות", מותירה טעם חמצמץ. שני מזונות כל-ישראליים נוספים מובילים את קו העלילה: קציצות, שמייצגות את הכמיהה של גסטנר לביתיות; ומיץ גזר, המשקה שאותו הוא לוגם בקביעות בקיוסק של "נועם מיץ גזר" ברחוב יהודה המכבי בתל אביב בעודו מתלבט בשאלות של חיזור.

בגיל 37 גסטנר האינפנטיל ממורמר מכך שחבריו הקימו משפחות בעוד שהוא נותר בבדידותו. "בן זונה מזדיין בתחת קוקסינל הומו", הוא חושב לעצמו כאשר הוא נפרד מחבר שנהפך לאיש משפחה. "חתיכת מניאק, חכה חכה, אני עוד אתחתן ואביא ארבע ילד ואז תראה מה זה יא חרא יא קוקסינל". השפה הציורית אינה מקרית. הייטנר מתעקש שגיבורו הוא תסריטאי בסדרות טלוויזיה, אבל שום שורה משורות הספר, המסופרות כולן מפי התסריטאי, אינה מצליחה לשכנע כי הוא באמת מסוגל לאחוז בעט. אפילו הרעיון החתרני שלו לתוכנית ריאליטי שתוקדש לקקי אינו מגובש מספיק. נראה שהוא באמת ראוי להגשים את חלומו הכמו-סיינפלדי: יבוא רדיאטורים מעוצבים.

עוד מרכיב לא משכנע ב"קציצות" הוא סיפור הפיכתו של גסטנר לבחור רוחני וטהור לבב. אחרי שיעור אחד של יוגה בשיטת שיווננדה ("המורה אמר לנו לשכב בהרפיה, וכולם נשכבו על הגב, ואני ישר חשבתי על מסאז'יסטית שתגיע לשפשף לכולנו"), עולמו של אריאל גסטנר מתהפך.

הוא יוצא מהשיעור ומלטף את העצים בשדרות ח"ן, מודה לאלוהים על הבריאה, קורא תהילים, מפתח סלידה מבשר, סיגריות ומין מזדמן (אבל עדיין פוחד להיחשב ל"קוקסינל"): "פתאום אני מחפש אינטימיות. אכילת מפרום מזדמן כבר לא מספקת אותי יותר. אני אוכל אותו ותוך כדי שאני אוכל אותו אני לא מבין למה אני אוכל אותו... לפני חמש דקות הכרתי אותה באיזה בר, אז למה הלשון שלי תחובה לה בחור של התחת?"

התיאור המלבב הזה מוביל לסימן שאלה נוסף המרחף על הספר, מדוע נשים נופלות לרגליו של אריאל גסטנר? אולי לעורכת הספר והאשה שלה הוא מוקדש, אלונה הייטנר, פתרונים. למרבה הצער, בעלה, כסופר, אינו מפגין עודף חיבה למין הנשי. גיבורו דבק בדיכוטומיה בין הרווקה המושכת לבין הרעיה הדוחה: "זה התהליך שעובר כל גבר. כל תכונה או איבר גוף שיש לאשתו במנות גדושות, הוא מתחיל לאהוב את ההיפך... אשתך עם טוסיק קטן ומתוק - אתה מתחיל לאהוב תחתים גדולים שאפשר להכניס את הראש בין הלחמניות ולהתכסות", הוא מתרץ (המשותף היחיד לשתיהן הוא הטמטום-טירוף שהן מפגינות בעוד הן במחזור).

את עמדתו של גיבורו כלפי פמיניזם מסכם הייטנר בפיוט הבא: "הוא בסך הכל המצאה של גברים ברבריים שרצו לקבל גם את האשה הקלאסית, המבשלת, המחנכת והמכבסת, וגם עוד שבעת אלפים שקל לחודש וכוס מגולח קומפלט".

אבל השאלה הגדולה מכל (זהירות, ספוילר) היא כיצד מצליחים גסטנר ואשתו החדשה, הדר, למצוא את המנוחה והנחלה, עד כדי כך שאותה פמיניסטית מרגיזה מסכימה לוותר על שם נעוריה? רמז אפשרי: סיר לילה מעולם לא קירב כל כך בין שתי נשמות תועות כפי שקורה בספרו של הייטנר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ