בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כילה בין הפחד לחיות ובין פחד למות

פגישה עם היסטוריון האמנות ג'ון ברג'ר ועם ציורי פרנסיס בייקון

תגובות

בימים האלה משדרים שוב בבי-בי-סי את הסדרה המפורסמת של ג'ון ברג'ר, "דרכי ראייה", שהציעה דרך חדשה לצופי הטלוויזיה להתבונן בציור השמן האירופי. היכולת של ברג'ר לקרוא היסטוריה של אמנות ולהתבונן בחומריות של התמונה, ודרכה לקרוא היסטוריה והיסטוריה של אמנות, באמת מרתקת.

יש לברג'ר עיניים בהירות ועמוקות וגוף מוצק. קשה לרדוף בעקבותיו במדרגות ביתו הלונדוני הגבוה. הפגישה בינינו נדחתה כמה פעמים מאז 2006. התכוונתי להיענות להזמנתו ולבוא אליו לביתו באלפים הצרפתיים. לא יצא. בקיץ האחרון בא לשטחים הכבושים, כדי להעביר סדנאות אמנות, ברמאללה ובעזה. נדברנו להיפגש במזרח-ירושלים, אחרי שובו מעזה, אבל השב"כ אסר על היסטוריון האמנות בן ה-82 להיכנס לעזה, מחשש לשלומו, או מחשש לשלומנו, כך שהוא נשאר ברמאללה, והפגישה בירושלים המזרחית נדחתה, ואחר כך יצאה לפועל רק בלונדון, ברחוב וימפול, זה הרחוב, אני חושב, מ"פיגמליון" של שו, שלמדנו בתיכון.

וכאמור כבר, טיפסנו במדרגות, ארבע קומות, בתוך הבית, ביתו של צ'רלס דארווין, לחש לי; חברה שלו, למדה אתו ציור, בלונדון של מלחמת העולם השנייה, ונישאה לתוך המשפחה, מעמידה לרשותו את הקומה האחרונה, כשהוא נקלע ללונדון, שממנה עקר לצרפת.

הוא לא אוהב את היחס האנגלי לאמנות, לרגשות, את הערצת האנדרסטייטמנט, האירוניה. הציור "מקור העולם" של קורבה לא היה אפשרי באנגליה, הוא אומר, ואפילו במהדורת פנגווין של "דרכי ראייה" סירבו בתחילה להדפיס את תמונת הקוס הנפלאה הזאת, שעברה מדירתו של לאקאן, אחרי מותו, למוזיאון האורסה. והוא מספר לי על חוויות רמאללה שלו, בעיקר על ציור. ראה שם עבודות של אמנית צעירה ממג'דל שמס, ראנדה מדח. התיאור המילולי של העבודה סוחף, ולרגעים נדמה כאילו הכל כאן, במטבח הקטנטן, בשיחה השקטה, מול האור החיוור השופע מתקרת הזכוכית מעל לפיר. שום שינוי לא עשו בבית מאז התקופה הוויקטוריאנית. דירה קטנה, הקומה הרביעית, כלומר די בשביל לחיות לא רע, חדר שינה, חדר עבודה, חדר רחצה ומטבח קטן.

אבל האמת היא שפינטזתי לגרור אותו ל"טייט מודרן", שם מוצגות העבודות המאוחרות של רות'קו, או ל"טייט בריטניה", שם מוצגת עכשיו רטרוספקטיווה של פרנסיס בייקון. אבל בתערוכה של רות'קו ברג'ר כבר היה. תלייה איומה, הוא אומר. נכון, רות'קו אמר שמצדו אפשר לתלות את עבודותיו באולמות אפלים, כי יש להן אור משלהן, אבל האוצרים, אומר ברג'ר, לקחו את ההמלצה הזאת באופן מילולי (וגם אני כנראה לקחתי את הערתו באופן מילולי, כי התערוכה לא ממש תלויה באפלולית; ואולי הוא צודק? כמה תערוכות גדולות כבר ראיתי בחיי? כמה פעמים צריך לטוס בשביל לראות תערוכה, שתיים, שלוש, עשר, עשרים). ואת התערוכה של פרנסיס בייקון הוא לא רוצה לראות. כבר ראה אותה, כמעט אותה תערוכה, בפאריס לפני שנתיים. ובספר שנתן לי, "אחז ביקר" זה הספר שיראה אור בקרוב בעברית, בהוצאת פיתום, יש רשימה על התערוכה ההיא. ואני מוותר.

הוא ממליץ לי, מכל מקום, ללכת לאוסף הקבוע, לראות את ציורי הנוף המאוחרים של טרנר. אביו היה ספר, הוא אומר, כאן, בסביבה, כלומר קרוב יותר לסוהו, מאשר לבית שבו אנחנו משוחחים, אבל אם תסתכל בציורים, הוא מציע, תראה את הכיור של הספר, לבן ושחור ואדום (מהדם של הגילוח).

ובסופו של דבר דחיתי את הקריאה עד אחרי התערוכה הנוראה הזאת של פרנסיס בייקון. משהו ענק, מעורר דומייה, המקיפה את הצעקות העולות מן הבדים. לבד מקול המדריכים האלקטרוניים, הבוקעים מאוזניות המבקרים, שום דיבור לא נשמע. בייקון אמר: "אנחנו נולדים עם צעקה, באים לחיים עם צעקה, ואולי האהבה היא כילה בין הפחד לחיות ובין פחד למות". בני ואני מביטים בפה הפעור של האפיפיור אינוקנטיוס העשירי. איזו צעקה עולה מהציור, מהדממה שלו, מהפה הפעור, אי אפשר לסתום את האוזניים.

ולמה לצייר דווקא את האפיפיור הזה בעקבות הציור של ולאסקז, הרי הצבעים כל כך שונים? ואולי התשובה לא כל כך חשובה (ודאי שמוטב ללכת לתערוכה הזאת מצוידים בהצבעות של בייקון לעבר מה שעניין אותו בתולדות הציור. ובכל זאת, ראו כמה אינטלקט יכול להיות בציור גם בלי התחכמויות ומעקפים ופורמליזם מיותר).

אני מביט באשתי נעה לאטה בין התמונות. כבר שנים שאיני מעז ללבוש חולצה שלא היא בחרה, איני סומך על עצמי בכל מה שקשור ליופי, אלא גם דרך עיניה, כל עטיפה של ספר חדש. מה את אומרת, אני שואל. היא מחייכת אלי, לא עונה, עוברת שותקת בין האולמות הללו, אל מול העינויים.

בחוץ אני קורא מדבריו של ברג'ר על בייקון: "חמישים שנה הסתייגתי מעבודתו, מפני שלא היה לי ספק שצייר כדי לזעזע - את עצמו ואת הצופים, וסברתי שמוטיווציה כזאת תרדד את ציוריו עם הזמן. בשבוע שעבר קלטתי משהו שלא הבנתי קודם.

"האמנות האירופית שופעת מעשי הרג ורצח, הוצאות להורג וקדושים מעונים. ההבדל הוא שבציורים של בייקון אין עדים ואין צער. אף אחת מהדמויות בציוריו אינה מבחינה במה שקורה לדמות אחרת. האדישות המוחלטת אכזרית לא פחות ואולי יותר מחבלה פיסית.

"בייקון אוסף את הקרעים ומשתמש בהם כמטלית להסרת המוגלה. זה הדבר שלא ראיתי בעבר. זה הדבר שהתגלה לי.

"הגילוי חיזק תובנה. ההווה של היום הוא הווה של חומה. חומות בטון ביורוקרטיות של פיקוח, של ביטחון, חומות גזעניות. החומות מפרידות בכל מקום בין עניים, על ייאושם, לבין אלה המקווים לאין-תקווה על מנת להחזיק ברווחתם היחסית. החומות חוצצות כל מרחב, משדות תבואה ועד שירותי בריאות. הן קיימות גם בערי הכרך העשירות ביותר. החומה היא קו החזית בשדה קרב אשר לפני זמן רב כינוהו מלחמת מעמדות. בצד של בעלי הכוח מצייתים כאחד לפחד - אין שוכחים שם לרגע את החומה, ופולטים מלים שאיבדו משמעות. את האלם הזה צייר בייקון".

אבל אני חושב שצריך לקרוא את זה גם אחרת. ראו את האפיפיור של ולאסקז, כל כולו אדנות. ועכשיו ראו את הצעקה של האפיפיור מאת בייקון. הוא חדל להיות אפיפיור, הכותרת של הציור נהפכת לאירונית ומה שנשאר מן הציור הוא הצעקה, צעקה בלי אפיפיור. (הנוסח העברי הוא מתרגום הספר לעברית, מעשה ידי אסתר דותן, מו"לית "פיתום").



פרנסיס בייקון. צעקת האפיפיור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו