טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה רק עם מינוי דיגיטלי של הארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שיכון צדיקים", נילי אושרוב | בין חוטי הנפש והצמר

2תגובות

שיכון צדיקים, נילי אושרוב. הוצאת קרפד ומודן, 203 עמ', 88 שקלים

"שיכון צדיקים", שבו מתרחשת עלילת הנערות של נילי אושרוב, הוא מקומם של חברי מפלגת הפועל המזרחי של פעם ושמו של השר משה חיים שפירא, מבכירי שריה של המפד"ל, מונצח בו. כמו בתי דירות כך גם פרקי הספר פותחים לפני הקוראים חדרים וריחות הרבה מעבר למה שבעל הבית התכוון, אך עדיין פחות ממה שמסתתר שם. וכמעט כמו חריצי הצצה מופיעה בראש כל פרק כותרת, כגון: "כמה זה עולה בדולרים? או: ככה הרגתי את סבתא שלי", "מלאך על אופניים", "החטא הראשון שלי", "שטיח התפילה שלי", "עוגות לקרדה משפיצר" ועוד.

"הייתי ילדה עם הסבא והסבתא משני הצדדים, תופעה כל-כך נדירה בשיכון שלנו, שמי יודע מה אמרו עלינו בחדרי חדרים. לא שיכלו להגיד משהו. בשיכון לא היו חדרי חדרים. לכל משפחה היו שני חדרים וחלונות פתוחים בכל שעות היום והלילה, כך שכל מה שנאמר בחדרים, נשמע מקצה הרחוב עד קצהו". פסקה זאת רומזת לכל אלה שלא זכו לסבא ולסבתא בגלל השואה, מדברת על פתיחות אנושית ושכונתית יחד עם מעורבות והתערבות מוגזמות. בעיקר אפשר לחוש כאן את ההיבט המעין-שיתופי, כמעט קיבוצי, בתוך שכונת מגורים עירונית של אנשי הציונות הדתית, אנשי המפד"ל, או אנשי תורה ועבודה, שהם כינויים שונים למהות חברתית ותרבותית כמעט זהה.

נוכחותה של הסבתא הבוטה היא מעין שפה קדמונית שלא מניחה, שטוב ללגלג עליה, לשוחח בה בלי שבדיוק מבינים, אבל בכל זאת ישנם דברים שאפשר לומר רק במלותיה. "תוך זמן קצר מהגיעה לשיכון התאספה סביב סבתא עדת מעריצות. מדי יום הן היו עולות אליה לרגל, שיירה של קשישות מורכנות ראש, מוכנות לקבל ממנה את מנת ההתעמרות היומית, בהכנעה, ללא שמץ התמרדות. שש שנים של הליכה כצאן לטבח עשו את שלהן". מובן ששפת היידיש היא זאת שמתחברת לזיכרונות הסבתא, והומור לא מועט מוקדש ליחסים בין היידיש לאנגלית. כך, על-ידי רגישות והומור, משורטטים קווים מדויקים למדי של דמויות מורכבות ושל יחסי אנוש לא פשוטים. בדרך דומה מתמודדת הסופרת-דוברת גם עם זיכרונות השואה של אמה, אשר למרות כל הזוועות שעברו עליה עדיין נחשבה לקורבן סוג ב' גם בעיני הגרמנים וגם במין חשבון כולל בין הסובלים והניצולים. החיסרון שנגרם לאם ממאורעות השואה מצא את מימושו אצל ילדיה: "את חלום הפסנתר הגשימה אמא במלואו, על חשבון הגרמנים ימ"ש, כמו שראוי היה". בכספי הפיצויים הראשונים רכשה את הכלי (כמובן אנגלי ולא גרמני) והילדים הם אלה שנשלחו ללמוד פסנתר.

שאלות הלכתיות מקבלות כאן בדרך כלל ביטוי משעשע וכמעט אירוני. כך תיאורו של טשולנט כשר לשבת ותרומתו של אבי המשפחה להכנות השבת: הוא זה שהכין נייר טואלט חתוך. אני אכן מקווה ומניח שגם משמעויות עמוקות יותר של עולם ההלכה והמחשבה חדרו לאותה שכונה ולאותו בית, ורק רצונה הכן של הכותבת שלא להכביד היכן שלא חיוני, מנחה אותה שלא לעסוק בכך. עם כל החן והאותנטיות, עדיין נדמה שקריאת התורה בשבת לא התמקדה אך ורק בכיבודים המחולקים בין המתפללים, אלא גם בתוכנה של הפרשה.

נראה לי שדווקא החיוניות הרבה בתיאורי המשפחה, היחס בין האם לאחותה, הדוד המגיע מפאריס ויוצא ממונית (לא פחות!) ליד הבית, העיסוק הרב בתפירת בגדים, ההגרלה הזכורה לטוב של מגן דוד אדום (כולל זכייה משעשעת בכיסא נוח, כיסאות מתקפלים ובדרגש לרגליים), מקהלת צדיקוב לילדים ועוד ועוד, כל אלה הם כצבעי ילדות רכים בתוך מופע מרענן ואמין שמובא לקוראים. לא במקרה מתואר אחד מילדי השכונה ש"התפקר" במסגרת הדיון על תרבות הסוודרים הבלתי נגמרת, אולי כדי ללמדנו שטווייה דומה מאוד השתרגה בין חוטי הנפש והצמר.

לקראת סיום אביא עוד שתי דוגמאות אופייניות לרוחו הטובה של הספר. "בניגוד למה שניתן אולי לצפות מנשים צדקניות חברות מפד"ל, נשות השיכון לא נהגו לכסות ראשן, מלבד, כמובן, בעת שביקרו בבית הכנסת וזאת, שוב, בניגוד למה שאולי ניתן לצפות מנשים מהסוג הצדיק, לא עשו לעתים תכופות מדי". כך, בצורה כמעט אגבית, מתמודדת הכותבת בקשיי ההשוואה בין הדור שהיה ובין הדור הנוכחי, שכחלק מדברים חשובים נוספים חל שינוי משמעותי אצל הנשים הן בהקפדה על כיסוי ראש והן בהשתתפות קבועה בתפילות בציבור. גם לשינוי הבולט בצד הפוליטי מתייחסת נילי אושרוב בחן: "להיות ילדה שמאלנית בשיכון של חברי הפועל המזרחי - חוויה זו פצעה פצע עמוק בנשמתי הילדותית, ואף גזרה עלי בדידות קשה. בתוך קהילה של בעלי ידי זהב ונשותיהם נבונות הכפיים, ניסיתי לשווא להסתיר את ידי השמאליות". הנה התערבבו כך כישרונות וחוסר כישרונות של פעולת הידיים עם רמזים על עמדות פוליטיות. שיפוטיות ציורית זאת משיירת רעננות של ילדות בכל דפי הספר, אך גם מזכירה לנו שהכותבת עצמה לא התיימרה להתמודד כאן עם עומקים רוחניים ודי היה לה (ובעיני טוב הדבר) להשמיע את הקולות שנלחשו ונצעקו ברחובות ילדותה.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#