עמוס קינן: הפנתר הוורוד ברוטשילד

המשטרה והתביעה התרשלו, קינן יצא זכאי

אהרן פאפו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אהרן פאפו

נורית גרץ כתבה ספר מעניין על בעלה עמוס קינן, ולצורך הכתיבה אף המציאה ז'אנר מקורי משלה: קולאז' של ספרות יפה מעורבת בקטעי יומן, ראיונות אישיים ומובאות מספריו של קינן עצמו. זאת אכן יצירה מיוחדת שמאפשרת הצצה יסודית למדי בארבעה פרקי חיים - ילדות, חברות בלח"י, משפט פלילי וגלות בצרפת. לדעתי מבין ארבעת הפרקים משפטו של קינן מ-1952 הוא הפרק החשוב ביותר מבחינת תולדותיה של מדינת ישראל הצעירה.

במוצאי שבת 21 ביוני 1952, כשקינן היה בן 25, יוצא לח"י וצה"ל, שכתב יום-יום את טור התגובות הסאטירי "עוזי ושות'" ב"הארץ", הוא הטיל פצצה בפתח ביתו של שר התחבורה, דוד צבי פנקס, כנראה כמחאה על תקנת השר שמתוך שני הימים של השבתת המכוניות הפרטיות - עקב המחסור בדלק בתקופת הצנע - האחד יהיה שבת דווקא. כתבתי "כנראה" משום שמהראיונות שליקטה גרץ - הסיבה האמיתית עדיין נשארת עלומה.

מה שידוע הוא שקינן גייס לצדו לוחם עז, יוצא הצבא הבריטי וצה"ל, איש הקומנדו שאלתיאל בן-יאיר, (היום - ומזה שנים רבות - יורד שחי בקנדה). ביום שישי, 20 ביוני 1952, הם אלה שכנראה הניחו פצצה במרפסת ביתו של השר שלא התפוצצה. אני שוב כותב "כנראה", כי על הפצצה הזאת המשטרה ובית המשפט לא הורו לחקור.

למחרת השניים התייצבו שוב למשימה ואחרי חצות נכנסו לביתו של השר וחיברו פצצה עם פתיל השהיה שהתפוצצה כעבור דקות ספורות, גרמה נזק לדלת הדירה ולדירות שסביב וחרדה קשה לשר פנקס. השר מת כעבור פחות מחודשיים מהתקף לב, רק בן 57. אלמנתו, שצוטטה במחקרו של אשר אילני "התנקשויות פוליטיות בארץ ישראל" (הוצאת כרמל, 2004), טענה שהפצצה היתה גורם ישיר למותו של פנקס.

וכאן התחילה הפארסה של המעצר והמשפט שהיו ראויים לתסריט המשך בסדרת "הפנתר הוורוד", עם פיטר סלרס המנוח בתפקידו של המפקח השלומיאל, קלוזו: שני שוטרים שהוצבו באותו לילה למשמר על שלומו של השר כנראה נרדמו בשמירה. כי העובדה היא שהם לא הבחינו בקינן ובחברו כאשר אלה צעדו באמצע הלילה משדרות רוטשילד בתל אביב לביתו של השר בסמטה סמוכה, הם לא עקבו אחר מעשיהם, ועצרו אותם רק אחרי שכבר יצאו מן הבניין ופנו לרחוב יהודה הלוי שניות לפני ההתפוצצות. השערתי שהשוטרים פשוט ישנו בעת הנחת הפצצה לא עלתה על דעתם של כבוד השופטים במחוזי ובעליון.

המעצר המפוקפק לא הביא את התסריט הקומי לסופו. המשטרה הכניסה את שני העצורים לתא אחד - וכך עזרה להם לתאם ביניהם את העדויות. הם גם שוחררו בערבות למשך שבועיים - וגם זה מאוד מתאים לסדרת המפקח קלוזו. אחר כך שוב נעצרו - והואשמו בגרימת נזק בזדון לבית מגורים ובנשיאת פצצה - ועל אף שהיו צפויים לפי החוק הפלילי לשנות מאסר רבות - השופט זאב צלטנר המנוח (לימים נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב) זיכה אותם מכל אשמה, תוך שקבע שהוא אינו מאמין למפקחי המשטרה וכי הוא נותן אמון מלא בגרסת הנאשמים.

מוזר שנורית גרץ לא מזכירה את שמו של צלטנר. השופט האמין לגרסתו של עמוס קינן, שהעיד לראשונה רק על דוכן הנאשמים (עד אז שמר על זכות השתיקה). גרסתו היתה שהזדמן לביתו של השר בעקבות שיחת טלפון שקיבל למערכת "הארץ" כאשר אלמוני הזמין אותו לבוא לשם באחת בלילה כדי לראות "משהו מעניין". בדרך העניינים הרגילה בית משפט לא ייתן אמון בגרסה אבסורדית שכזאת, שהיא גם "עדות כבושה" מבחינה משפטית, כלומר שהנאשם כלל לא העלה אותה בהזדמנות ראשונה במשטרה, או בחקירה המוקדמת שנערכה לפי הדין בבית משפט השלום. לפני הזיכוי צלטנר דחה את בקשת התביעה להוסיף עדות שהושגה מפי מלצר במזנון שבו סעדו שני הנאשמים - ששמע על מזימתם ערב ההתנקשות. ואילו בית המשפט העליון, בפסק דין באורך של 14 אלף מלים (!) מצא כי אמנם צלטנר טעה בפסק דינו בכך שנתן אמון בגרסתו המושהית של קינן - אך בכל זאת יש לזכות את הנאשמים כי התביעה לא הוכיחה את האשמה "מעל לכל ספק סביר".

המשטרה והתביעה לא עשו כל ניסיון לבדוק אם היו שרידי חומר נפץ על גוף הנאשמים; לא בדקו את הטענה בדבר שיחת טלפון מאלמוני שכביכול הזמין את קינן למקום; לא ייחסו חשיבות לכך שבדירתו של בן-יאיר נמצאו חומרי נפץ; והשניים לא נחקרו על הפצצה הקודמת מלפני 24 שעות בלבד. ואילו עמוס קינן הוכיח חוכמה רבה: הוא פיטר את עו"ד שמואל תמיר, סניגורו הראשון, שרצה להפוך את משפטו למשפט ציבורי נגד המשטר; ואחריו הוא פיטר עוד שני סניגורים מצוינים, וכמעט פיטר גם את מיכה כספי, סניגורו האחרון שדווקא הצליח לזכותו. הוא שמר על שתיקה - ואפילו בראיון שערכה אתו נורית גרץ הוא רק רמז למעורבותו במעשה ולא הודה בו. אך שותפו, בן-יאיר, בשיחה טלפונית, הודה בפה מלא. כעדות מסייעת אמר גם עו"ד יעקב חרותי שהוא זה שסיפק לקינן את חומר הנפץ. לטענתו קינן הונה אותו כשאמר שהוא זקוק לחומר כדי לפגוע בסחורה גרמנית המגיעה בתוקף הסכם השילומים.

לפלא בעיני שאיש לא נזכר בניסיון ההתנקשות בשר דוד צבי פנקס גם אחרי הגילויים שבספר. אחרי רצח רבין ובעידן שבו מרבים לעסוק בהתנקשויות פוליטיות שום מבקר עד היום לא טרח לכתוב משהו - ולו גם קטן וצנוע - בדבר אחריותו של קינן.

הפרשה הזאת גם מטילה שוב אור (או אולי דווקא צל) על מוגבלותם של כללי האמון השיפוטיים. צירוף המלים "אני מאמין" הוא קלישאה שיפוטית שערכאות הערעור לא מתערבות בה - ולכן היא כל כך מסוכנת.

אז שופט אחד האמין לעמוס קינן שלא עשה דבר, שופט שני לא שוכנע שהוא אשם. ועל כך ייאמר שקינן היה בר מזל מאין כמותו: גם יצא זכאי וגם התחתן עם אשה כשרונית שאף כתבה עליו ביוגרפיה נהדרת.

אהרן פאפו הוא עורך דין

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ