בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פלמ"ח: פלוגות המחץ של ה"הגנה" | מסביב למדורה

האומנם לוחמי הפלמ"ח הם אלה שהיו צריכים לכתוב את ההיסטוריה שלהם?

תגובות

פלמ"ח: פלוגות המחץ של ה"הגנה", 1941-1949 מאיר פעיל, אברהם זהר ועזריאל רונן. הוצאת משרד הביטחון ועמותת גלילי, 512 עמודים, 98 שקלים

הרשו לי לפתוח בווידוי והסבר. לקראת סוף 1982, לפני 26 שנים, עלה בדעתי לכתוב ספר על תולדות הפלמ"ח, ופניתי לבכירים מוותיקי הארגון לעזרה. הייתי אז עיתונאי, יחסית צעיר, בעל דוקטורט בהיסטוריה (אירופית) מודרנית. הוזמנתי למסכת של בדיקות ושיחות - עם שמעון אבידן, מאיר פעיל, ואחרים - ולבסוף ניתנה לי גישה ל"ארכיון הפלמ"ח", אוסף התעודות של מטה הפלמ"ח מהשנים 1947-1948 (שעדיין היה חסוי), ששכן בארכיון הקיבוץ המאוחד באפעל. לאחר חודשיים-שלושה, בעוד אני רוכן מעל התיקים, ניגש אלי "סיני" (ארנן עזריהו), מוותיקי המטה ועוזרו האישי של ישראל גלילי, הבכיר ממנהיגי אחדות העבודה לשעבר, והודיע לי כי הוותיקים נמלכו בדעתם והחליטו שבסופו של דבר אחד מהם הוא זה שיכתוב את ההיסטוריה של הפלמ"ח, ששירותי אינם נחוצים ושעלי לנטוש את הארכיון. תוך שבועיים עזבתי, ומאחר שהבנתי שלא אוכל להתמיד בנושא ללא שיתוף פעולה מצד הוותיקים, מצאתי לי נושא אחר שבו העמקתי בשנים לאחר מכן - והשאר היסטוריה, כמו שאומרים.

לימים, בביקור נוסף במקום, מנהל הארכיון, זאב צור, בפנים אדומים מכעס, כעל סף התפוצצות (ממש דאגתי), האשימני ב"גניבת דעת" (האשמה שחייבה אותי לרוץ למילון לשם פיענוחה). ועכשיו, סוף-סוף, תוצר פיטורי והחלפתי באחרים לפנינו - היסטוריה של הפלמ"ח מייסודו ב-1941 ועד לפירוקו ושילוב יחידותיו כיחידות מן השורה בצה"ל בספטמבר עד נובמבר 1948.

מאיר פעיל, אברהם זהר ועזריאל רונן (שם האחרון, גם הוא מוותיקי הפלמ"ח, נפקד מן הכריכה - מסיבה לא מובנת - אך מופיע על עמוד הכותר והשער לצדם של השניים האחרים, אם כי גם רונן וגם זהר, באותו עמוד, זכו לאותיות קטנות מאלה של פעיל). פעיל, שבסוף 1948 היה סמג"ד בחטיבת הנגב של הפלמ"ח ולימים חבר כנסת והיסטוריון, כנראה כתב את רוב הספר.

עד רמת החוליה

ובכן, האם עשו נכון ותיקי הפלמ"ח ומנהלי העמותה על שם גלילי כשהפקידו את המלאכה בידי אחד משלהם? אין לי תשובה נחרצת. מצד אחד ברור ש"וותיקות" מקנה קרבה לנושא, הבנה וידע שמועילים בהסבר ובתיאור. מצד שני, בעיסוק בנושא שנוגע בריבוי פרשיות רגישות "ותיק" עשוי להירתע מחשיפת יתר ולהינזר מכנות מופלגת, וגם (אולי) יחסר את מידת האובייקטיוויות או השאיפה לאובייקטיוויות שלטעמי נחוצה לכתיבת היסטוריה רצינית. עוד אשוב לנושא.

החיבור מתחלק למעשה לשני חלקים - הפלמ"ח לפני תש"ח והפלמ"ח במלחמת העצמאות ובעת פירוקו. הרבה עמודים, במיוחד בחלק הראשון, מוקדשים להיסטוריה מוסדית: איך נוצרו פלוגות המחץ, איך מומנו, איך הוקמו ותיפקדו המחלקות והפלוגות, מה היה הקשר בין הקיבוצים ותנועותיהם ומפלגותיהם ובין הפלמ"ח, מי פיקד על כל מחלקה ופלוגה ואיך התחלפו המפקדים, איך אוגדו הפלוגות לגדודים שהופיעו בראשית מלחמת תש"ח ואיך, על בסיסם, התרחב הפלמ"ח וגיבש שלוש חטיבות - "הנגב", "יפתח" ו"הראל", שהיו לאורך המלחמה גם חוד החנית של היישוב המאורגן וגם המגן שמאחוריו גויסה ההגנה וגובשה לכלל צבא.

מקום רב מיוחד למבצעי הפלמ"ח, הן לפני והן במשך תש"ח - המחברים מעמיסים על הקוראים המסכנים פרטים לעייפה; פסקאות שלמות ואף יותר מוקדשות, כך נראה, לכל תקרית ולכל אירוע, הקל שבקלים, עד לרמת חילופי אש ומארב של כיתה או חוליה. ומפאת מיעוט המפות בספר, המבצעים הגדודיים, החטיבתיים והרב-חטיבתיים של תש"ח לא תמיד ברורים דיים.

אין כמעט צבע, אנקדוטות, אין "סיפורים חיים", וגם פחות מדי מקום מוקדש להקשר הפוליטי והאסטרטגי ולא מובהר הרקע של תמונת קרב זה או אחר. המחברים לא מצליחים לעורר לחיים את הנושא. מעט מאוד מקום - מעט מדי, לטעמי - מוקדש לדברים שאיפיינו את הפלמ"ח לפני תש"ח והבדילו אותו מצבא רגיל: ההווי המיוחד, הדמויות יוצאות הדופן - ובראשן מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, יצחק שדה.

גם ערכי הארגון, שבהחלט היה בהם חוט שדרה מחשבתי ומוסרי - למרות ריבוי החריגות מ"טוהר הנשק" שכל מאבק מזוין כופה, בסופו של דבר, על משתתפיו - לא זוכים להדגשה מספיקה.

גירוש? מה פתאום

לאורך הספר המחברים מייפים את הפלמ"ח ומרככים את מעשיו, שכללו מבצעים מרשימים ומוצלחים, אך לעתים גם מעשי זוועה. אין כלל איזכורים של מעשי הטבח שביצעו הפלמ"חניקים באזרחים ובשבויים במקומות שונים, כמו ליד עין זיתון בצפון ובבריר בדרום, במאי 1948. אין אזכור של דואימה בדרום - כפר שבאוקטובר 1948 ביצעו בו טבח חיילים מגדוד 89, מחטיבה 8, שעליה פיקד יצחק שדה. ובנוגע למקומות אחרים, שכן מוזכרים, יש ריכוך-מה של מה שהתרחש. למשל, בליל 31 בדצמבר 1947 פשטו יחידות הגנה, כולל מהפלמ"ח, על הכפר בלד-אל-שייח, במבואות חיפה, כתגובה על הטבח בפועלים יהודים בבתי הזיקוק (שהיה תגובה ספונטנית של הערבים להרג כשבעה מהם בשערי המפעל בידי פצצות שהושלכו על ידי אנשי אצ"ל). הפושטים נצטוו, במפורש, בפקודת המבצע, "להרוג מקסימום גברים". בספר המחברים כותבים שהפקודה היתה "לפגוע במספר גדול ככל שניתן של מבוגרים ערביים". המחברים גם כותבים כי "רוב מבצעי ההרג" בטבח בתי הזיקוק התגוררו בבלד-אל-שייח. אין ראיות לכך. כל מה שידוע מהמסמכים הוא שבין תושבי הכפר היו כאלה שעבדו בבתי הזיקוק. דבר דומה קורה בתיאור של מאורעות לוד ב-12 ביולי 1948. בצהרי אותו יום פרצו כמה שריוניות ירדניות למרכז העיר, שנתפס בלילה הקודם בידי הגדוד השלישי של חטיבת יפתח. כמה מתושבי העיר החלו לצלוף בחיילים הישראלים. במסורת הפלמ"חית תואר האירוע כ"התקוממות" של תושבי העיר, ובכך ניתנה הצדקה ל"דיכוי ההתקוממות" בידי הגדוד השלישי: פעולה שנהרגו בה כ-250 מהתושבים ובמסגרתה גורשה אוכלוסיית העיר וכן גורשה אוכלוסיית העיר השכנה, רמלה, שלא התרחשה בה כל "התקוממות".

בפסקה הקצרה המתארת את האירוע משתמשים המחברים במלה "התקוממות" שלוש פעמים. הם לא מזכירים כלל את הטבח בעצורים ערבים, שהיה חלק מ"דיכוי ההתקוממות", והתרחש באותו יום באחד המסגדים בעיר. פעיל, זהר ורונן נזהרים מאוד שלא להאשים את בן גוריון ואת יגאל אלון ב"גירוש" האוכלוסיה - אף כי המסמכים הצה"ליים מ-12 ו-13 ביולי ברורים כשמש ואומרים: "בן גוריון לא פקד לסלק את תושבי לוד, אך הותיר רושם אצל יגאל אלון ויצחק רבין שהוא מוכן לקבל את ההמלצה (לסלקם)... בימים 12-13 ביולי ברחו מלוד ורמלה בין 30 ל-40 אלף תושבים".

תחת זאת, המחברים מוכנים בכל פה לגנות את השוד והביזה שהתרחשו בעיר הננטשת (כשם שגם בן גוריון נהג לעשות אז ובימים הבאים). טבח וגירוש - הס מלהזכיר; ביזה ושוד - בושה וכלימה. בכיבוש לוד ורמלה "הורחקה הסכנה... (ל)תל אביב וסביבותיה", פוסקים המחברים, אף שברור כי סכנה כזאת לא היתה קיימת באותם ימים (הפלוגה הבודדה של הלגיון הערבי שחנתה בלוד-רמלה נועדה להגן, לא להתקיף).

הכל בגלל בן גוריון

פעיל, זהר ורונן גם נלחמים (שוב) את מלחמתו של הפלמ"ח נגד האיש שפירק את הארגון, דוד בן גוריון, שחשד כי הפלמ"ח אינו "נאמן דיו למרותה של ממשלת ישראל החוקית" (בהנהגת מפא"י) ומשמש, למעשה, כלי שרת, או עשוי להיות כלי שרת, בידי מפ"ם או התנועה לאחדות העבודה - אחד ממרכיבי מפ"ם. בן גוריון גם האמין שיחידותיו ומפקדיו של הפלמ"ח אינם יודעים "לפעול כהלכה בעידן הלחימה הסדירה" בהשוואה לחיילים שאומנו בידי צבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. מטעמים אלה אט-אט נגס במשך המלחמה בסמכויות וביחידות של הפלמ"ח (החל מסוף 1947!), מינה או ניסה למנות מפקדים לא משורות הפלמ"ח לפקד על החטיבות והחזיתות, ולבסוף פירק את מטה הפלמ"ח.

המחברים יוצאים חוצץ, שוב ושוב, נגד בן גוריון, חשדותיו והערכותיו. על החשש שלו שהפלמ"ח הוא ארגון פוליטי ושאינו מקצועי מספיק הם כותבים: "לשני 'חסרונות' אלה לא היה בסיס מציאותי: הפלמ"ח... פעל כל ימיו ביעילות, במקצועיות מבצעית ובנאמנות מוחלטת ומלאה למוסדות המדיניים הנבחרים", בלי להתפתות להאשמה שבן גוריון הפך לאובססיווי וקצת פרנואידי ביחסו לפלמ"ח (כשם שהיה כלפי בריטניה בתש"ח); "היתה זו הטלת אשמה שלא היה לה אפילו שמץ של בסיס אמיתי," הם פוסקים.

אך הפגם העיקרי של הספר הוא בתחום אחר לגמרי, צורני ולא אידיאולוגי: מצד אחד "פלמ"ח" אינו קריא ומעניין מספיק למשוך קהל רחב, ומצד שני, אינו רציני מספיק להיחשב להיסטוריה מדעית, אקדמית. יתרה מזאת, אמנם מצוינים בביבליוגרפיה שורה קצרה של ארכיונים (ארכיון ההגנה, ארכיון צה"ל, וכו'), אבל הרשימה לא כוללת שניים מהארכיונים המרכזיים של המפעל הציוני - הארכיון הציוני המרכזי וגנזך המדינה.

הספר מבוסס גם על ראיונות אישיים וספרות משנית, אך הוא נטול הערות ומראי-מקום, כך שהקוראים אינם מסוגלים לבדוק על סמך מה נקבעו קביעות אלו ואחרות ועל מה מתבססות העובדות המובאות. מאין מובא ציטוט זה או אחר, האם הוא מדויק, והאם הוא מרכזי או שולי בחשיבה או בדברי מאן דהו, אין לדעת.

כמו כן, הספר סובל ממספר גדול של טעויות עובדתיות בסיסיות. בעמ' 267 מצוין כי הקרב על חיפה התרחש ב-22-23 באפריל 1948 (ולא ב-21-22 באפריל); "תיקי הכפרים" הונפקו בעמ' 112 החל ב-1943 ובעמ' 77 מ-1946; המחברים כותבים בעמ' 216 כי "באמצע דצמבר 1947 הפסיקו הבריטים ללוות שיירות יהודיות לירושלים" - אך היה ליווי כזה, לפחות לסירוגין, עד מארס 1948 (והמחברים עצמם סותרים את קביעתם כאשר הם כותבים בעמ' 218 כי היה ליווי כזה ב-23 וב-26 בדצמבר). בעמ' 218 המחברים קובעים כי בעקבות תזכיר מ-28 בינואר 1948 "הוחלט במטכ"ל (של ההגנה) להשתלט, באורח ממשי וקבוע, על כל הדרך לירושלים"; לאמיתו של דבר ההחלטה נפלה רק באפריל-יוני. על תוכנית ד' - התוכנית ההתקפית שנועדה להשתלט על כל שטח המדינה היהודית שנקבע על פי החלטת האו"ם, וכן על הדרכים למערב ירושלים ולגליל המערבי - המחברים קובעים בעמ' 257: "מועד הפעלתה לא צוין בה (נכון), אך המתכננים העריכו, כי אפריל ומאי... ינוצלו לביצוע" (למעשה נקבע שהתוכנית תופעל רק לקראת סוף היציאה הבריטית במחצית הראשונה של מאי). בעמ' 259 נכתב: "הפינוי הבריטי הראשון במרכז הארץ היה מאזורי המשולש: מג'נין-טול כרם-שכם לכיוון חיפה" (מה עם תל אביב?). בעמ' 298 יוסף ויץ - לא בנו רענן ויץ - היה חבר, למעשה יו"ר, ועדת הנגב, וכו'. עריכה לקויה גרמה לטעויות האלה: בעמ' 281 שייח ג'ראח, שכונה במזרח ירושלים, מוגדרת כ"כפר". בעמ' 343 המחברים טוענים שבמבצע יורם - הניסיון השלישי לכבוש את לטרון - נהרגו 94 לוחמים. לי ידוע על כ-25 הרוגים. הטעויות מעמידות שאלה חשובה בנוגע לכל הפרטים בספר: האם אפשר לסמוך עליהם?

וכמובן, יש טעויות גדולות יותר, אסטרטגיות. אתן דוגמה אחת, חשובה, המעידה על "יושן" הספר כולו מבחינת תפישה ואמיתות מחקריות. המחברים טוענים שצבא לבנון הוא זה שפלש במליכיה ב-14-15 במאי ואתו התמודדה חטיבת יפתח - בעוד שכל חוקרי חזית הצפון במלחמת תש"ח היום תמימי דעים שיחידות של צבא ההצלה הן אלה שחצו את הגבול (כנראה בסיוע לוגיסטי ואולי ארטילרי מצומצם של צבא לבנון) ושצבא לבנון נשאר בתחום לבנון ולא השתתף בפלישה.

אסכם כך: לאלה שמעוניינים לדעת משהו, באופן כללי, על הפלמ"ח - על התהוותו, מבנהו המשתנה, מפקדיו, ומבצעיו - לפניהם הקדמה לא רעה. לאלה המעוניינים בספר מדויק, רחב תפישה ומאיר עיניים, הם יצטרכו לחכות לספר אחר.

ספרו החדש של הפרופ' בני מוריס "1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה" ראה אור לאחרונה בארצות הברית



חוליה בפלמ"ח. מקום רב מוקדש למבצעים


מימין: יגאל אלון, יצחק שדה ומשה דיין. ערכי הארגון לא זוכים להדגשה מספיקה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו