משה (בוגי) יעלון יציל את המצב

משה (בוגי) יעלון מאשים את ראשי המערכת הפוליטית, המשפטית והצבאית במשבר שאליו נקלעה ישראל. נחשו מי היחיד שיכול להציל את המצב

ראובן פדהצור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ראובן פדהצור

דרך ארוכה קצרה משה (בוגי) יעלון. הוצאת ידיעות ספרים, 287 עמ', 98 שקלים

אכן דרך ארוכה עשה משה (בוגי) יעלון מהבית בקרית חיים, "בית של שיכון ותיקים מפא"יניקי", דרך קיבוץ גרופית ועד למפלגת הליכוד. אך מקריאת ספרו דומה כי הוא לא הלך עד סופה. על פי ספרו מתאימה לו הרבה יותר המפלגה שנוצרה מאיחודן של מפד"ל, האיחוד הלאומי, תקומה ומולדת - כי בליכוד ימצא עצמו מאגף מימין. הוא למשל לא מאמין בסיכוי לשלום, או אפילו בסיכוי להסדרים עם שכנינו. "אני מעריך שבדור הנוכחי, ואולי אפילו במאה הנוכחית, אי אפשר לחלק את ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות לאום - יהודית ופלסטינית - שיחיו בשלום זו עם זו משני צדיו של גבול ה-4 ביוני 1967", הוא כותב.

הספר של יעלון הוא גיבוב של קביעות ותובנות פסוודו-פילוסופיות, ניתוחים היסטוריים מופרכים, והוא לא נעדר מגלומניה ויצר השמצה: בספר מוצג יעלון כאדם היחיד בצמרת שהצליח להבין באמת מה מתרחש בינינו לבין הפלסטינים, הכין את הצבא היטב למלחמת לבנון השנייה ועמד בודד במערכה להצלת המולדת ולהגנת המדינה מול שלושת הכוחות ההרסניים והמסוכנים בעיניו - בעלי הון, ראשי השלטון והתקשורת. כל אלה ניצבו נגדו ורק הוא, ממש כמו הילד ההולנדי שתחב את אצבעו בחור שנבקע בסכר, מנסה להציל את ישראל מהשיטפון.

אך בניגוד לילד מהולנד שאיש לא הפריע לו, ליעלון לא הניחו להציל את עמו בלי הפרעה: "היעדר הכרה מפוכחת במציאות כמות שהיא והצורך החוזר והנשנה להאשים בכל דבר את הצד הישראלי היו המשקולות הכבדות שהוטלו על כתפי והקשו עלי בביצוע משימתי. אל אלה נוספה העובדה שרבים מהפוליטיקאים שאליהם הייתי כפוף בדרך זו או אחרת - בממשלה ובכנסת - לא גילו מידה ראויה של אחריות ופעלו לא מתוך ראיית האינטרס הממלכתי הכולל, אלא על מנת לקדם אינטרסים אישיים או פוליטיים. כתוצאה מכך חשתי לא פעם שהקרקע נשמטת תחת רגלי. חשתי שדווקא ישראלים ממוטטים את החומה שאותה חשבתי שצריך לבנות על מנת להגן על ביטחון ישראל".

בעוד הוא ניצב בעוז להכניע את האויב הפלסטיני, הידרדרה בעיניו החברה הישראלית לתבוסתנות מדאיגה. יעלון, בחובשו את מגבעת הסוציולוג-אנתרופולוג, מביט משתאה: "יש פה איזושהי פתולוגיה עמוקה מאוד של קורבן המזדהה עם התוקפן, איזו נטייה חולנית לומר 'כנראה מגיע לנו', 'אנחנו כנראה לא בסדר'... זו התפרצות נוספת של משהו הנמצא ככל הנראה בצופן הגנטי שלנו".

הוא גם מוצא את האשמים בכך. "את השיח התבוסתני מקדם משולש כוחות: מנהיגות שאינה מנהיגה, תקשורת שאינה מדווחת אמת וקבוצה של עשירים מאוד, המעוניינים בשקט - גם כשהוא שקט מדומה - על מנת להבטיח רווחים מקסימליים, שהתנאי להם הוא שערי מניות גבוהים בבורסה. זהו הקשר 'הון-שלטון-עיתון'... שלושת הכוחות האלה, כל אחד בשל סיבותיו שלו, שותפים ליצירתה של אשליה מסוכנת, אשר אני רואה בה איום אסטרטגי ממדרגה ראשונה".

בהמשך מוצא יעלון עוד אויב, רביעי, המאיים על ביטחון המדינה - "מערכת המשפט ובראשה בית המשפט העליון". תחת הנהגתו של אהרן ברק "הכבידו מאוד" החלטות בית המשפט העליון "הן על הממשלה, הן על צה"ל והן על השב"כ בניהול המערכה הקשה מול הפלסטינים". אך בית המשפט לא רק "הכביד", אלא "החשש מפני בית המשפט העליון והצל שאותו הטיל על מקבלי ההחלטות גרמו לא אחת נזק ממשי למדינה וגרעו מיכולתה להגן על עצמה כהלכה".

ועתה, כשמגבעת ההיסטוריון לראשו, מאבחן יעלון: "במבט לאחור על האופן שבו התנהלה ישראל בעשור האחרון - ואולי אף בעשורים האחרונים - ניתן לקבוע ללא ספק ששלוש קבוצות הכוח של ההון, התקשורת והמשפט האקטיוויסטי הקשו על הנהגת המדינה להתמודד כראוי עם האיומים הנשקפים לה".

"בג'ונגל הפרוע הזה" מזדקרת דמות מופת: הקצין משה יעלון, שכל עוד היה רמטכ"ל דאג לשמור את שלוש אבני היסוד שעליהן הצביע דוד בן גוריון: "גבורה, תבונה, טהרה". אך, אבוי, רק עזב את לשכת הרמטכ"ל ו"לצערי, בתקופה שלאחר עזיבתי את תפקידי כרמטכ"ל, שלוש אבני היסוד האלה הוחלפו ביוהרה. בתחושה שאנחנו יודעים הכל. אני ואפסי עוד".

מנסיגה למתקפה

שוב ושוב חוזר יעלון על התזה שלפיה הפלסטינים, ובראשם ערפאת, כלל לא התכוונו להגיע להסדר של שלום המבוסס על "פתרון שתי מדינות", וכי אינתיפאדת אל אקצה, שפרצה בסוף ספטמבר 2000, תוכננה על ידי ערפאת. אך לא רק ערפאת רימה אותנו, אלא גם ממשיכי דרכו. "אין היום הנהגה פלסטינית שמתכוונת באמת ובתמים לפתרון שתי מדינות, אלא להקמת ישות ערבית במקומה ועל חורבותיה של מדינת ישראל". ולכן, "ברור לי לחלוטין שאין שום אפשרות להגיע לפתרון אמת של הסכסוך בעשור הזה או בעשורים הקרובים".

הוויכוח באשר לשאלה האם ערפאת תיכנן את האינתיפאדה, או שהיתה זו מחאה עממית שהוא הצטרף אליה וניצל אותה, עדיין ניטש בתוך קהילת המודיעין הישראלית. ליעלון כאמור אין ספק באחריותו של ערפאת, אך הוא מודאג יותר מעיוורונם ותגובתם של מנהיגינו, שסירבו להכיר בכישלון "הקונספציה" שטמונה בהסכמי אוסלו והמשיכו להגן עליה ועל ערפאת.

מי שסופג את מטחי הביקורת החריפים ביותר הוא שמעון פרס, ש"לא התעניין בפרטים. הוא לא רצה שיבלבלו אותו עם העובדות. הוא פעל על פי החזון שלו, ולא נתן למציאות לשבש לו את החזון. הוא חשב שבהגשמת חזונו ישנה את המציאות". פרס הוא אבי כל חטאת, ובניגוד ליצחק רבין "הוא אדם אחר", כהגדרת יעלון. "עד עצם היום הזה אני משוכנע שאילו רבין לא היה נרצח, דברים היו מתנהלים אחרת בצד הישראלי... ההבנה שלי היתה שאילו רבין היה בחיים, הוא היה מגיע לעימות עם ערפאת בראשית 1996". כלומר, כדוריו של יגאל עמיר לא רצחו את התקווה לשלום, אלא דווקא את התקווה לעימות ולמלחמה עם הפלסטינים.

יעלון מאשים גם את עמי איילון שכראש השב"כ "לא הביא אל השולחן את ההערכה המפוכחת של אנשים בחטיבת המחקר שלו ובמרחבים, אלא אך ורק את ההשקפה שלו ושל יועצו החיצוני, ד"ר מתי שטיינברג".

וכשפרצה האינתיפאדה, יעלון כסגן רמטכ"ל היטיב מכולם להבין מה מתרחש. "ראיתי את הדברים בראייה היסטורית", הוא מספר. וכמי שניחן בראייה היסטורית הגיע יעלון למסקנה שבספטמבר 2000 נקרתה לפני ישראל הזדמנות היסטורית. "את המלחמה שפרצה בשנת 2000 ראיתי כעת בהקשר הרחב... הבנתי שהגענו לרגע אמת, ושאם אנחנו רוצים לעצור את הסחף, עלינו להפוך את המלחמה הזאת לנקודת מפנה. עלינו לעבור - תוך כדי המלחמה - מנסיגה והשהיה למתקפה... לכן המלחמה של שנות ה-2000 היא אתגר קיומי, אבל גם הזדמנות היסטורית. היא מאפשרת לנו ליצור היפוך אסטרטגי, להוכיח את עוצמתנו ואת עמידותנו, ולחדש את כוח ההרתעה שלנו".

וכיצד משיגים את היעדים האלה? "ברור שבין אם יהיה הסדר ובין אם לאו, הם ימשיכו להכות בנו כל עוד יוכלו, כל עוד יעריכו שהאלימות משתלמת. וכיוון שכך, הצורך להוכיח לפלסטינים שהאלימות אינה משתלמת הוא צורך אסטרטגי (ההדגשה במקור). היעד של המלחמה שנכפתה עלינו בשנת 2000 הוא לצרוב בתודעה הפלסטינית את ההבנה שאלימות אינה משתלמת".

כך נולדה לה תזת "הצריבה" בתודעת הפלסטינים. יעלון לא הסביר אז, בימיה הראשונים של האינתיפאדה, והוא לא מסביר בספרו, כיצד צורבים בתודעה, וכיצד יודעים שהצריבה הצליחה. מה שידוע הוא, שחיילי צה"ל ירו בשטחים, בימים הראשונים של האינתיפאדה, 1.3 מיליון כדורים. בנתון המדהים הזה מגולם הסיפור כולו. ירי מסיווי זה הוא התרגום המבצעי למדיניות של הרמטכ"ל שאול מופז וסגנו משה יעלון מבית מדרשה של "הצריבה בתודעה" (יעלון מכחיש את הנתון הזה, שחשף ראש אמ"ן אז, עמוס מלכא, ופירסם בן כספית ב"מעריב", וטוען כי מספר זה "שיקף את דרישת יחידות הפיקוד להשלמת תחמושת").

יעלון קובע עוד בספרו, כי בשל קונספציה מוטעית שלפיה "האירועים האלימים אינם מתקפה פלסטינית יזומה אלא 'התרחשויות רחוב שיצאו מכלל שליטה'", נאבק צה"ל בפלסטינים במשך תקופה ארוכה "כאשר ידו האחת קשורה מאחור". האמת היא אחרת: איש לא הגביל את צה"ל בפעולתו נגד הפלסטינים, ומופז ויעלון עשו שימוש מסיווי בכוח הצבאי. מטוסי קרב הפציצו מבנים בטול כרם וטנקים ירו בלי הגבלה. זו אינה לחימה עם יד קשורה.

הרמטכ"ל, שאול מופז, בתמיכת סגנו יעלון (הטוען בספר שהוא היה זה שגיבש את המדיניות), לא התכוון להביא לסיום העימות בתחילתו. כמי שאימץ את הגישה הגורסת כי ערפאת לא מתכוון להגיע להסדר, האמין כי נקרתה לפניו ההזדמנות "לנצח" סוף סוף את הפלסטינים, "להכניעם" ולהובילם למשא ומתן כשהם חלשים ומותשים. רק כך יבינו שמוטב להם להשלים עם נחיתותם ולקבל את דרישות ישראל.

אגב, על הרמטכ"ל שאול מופז כותב יעלון בהתנשאות ש"הוא לא מה שמכונה 'איש חושב', אך בדרך כלל ידע להיעזר באחרים שיחשבו בשבילו". לכן יעלון קובע בספר כי היה זה הוא עצמו שגיבש את המדיניות של הצבא: "פיתחתי את התפיסה של 'בניית החומה' - חומה אשר אומרת לפלסטינים: באלימות לא תשיגו שום הישג".

לא יהיה זה מופרך לחשוד ביעלון שעשה שימוש במונח "בניית החומה" תוך קריצה ל"קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי. מה גם שהניסיון שלו להסביר מהי אותה "חומה" וכיצד בונים אותה מסתכם בגיבוב מלים חסר משמעות של ממש: "רעיון החומה לא היה רעיון צבאי במובן הצר של המושג, אלא רעיון אסטרטגי... טענתי שאיננו יכולים לעסוק אך ורק בהנדסה. כצבא איננו יכולים להיות אך ורק קבלני ביצוע. עלינו לעבור מתכנון לעיצוב. עלינו לעסוק בארכיטקטורה. ובטרם ניגש למעשה הצבאי עצמו, עלינו לעסוק בעיצוב שלו. והעיצוב הוא תרבותי, תפיסתי, חשיבתי. הוא מחייב הבנה של ההקשר, והוא יוצר חיבור בין ההקשר לבין התכנון הצבאי המפורט. הכנסת שלב העיצוב לתהליך הערכת המצב, לפני שלב התכנון, איפשר לי, כאלוף פיקוד, ואחר כך כרמטכ"ל, להיות רלוונטי".

פיתוח השפה הגבוהה

מהג'יבריש חסר המשמעות שבאמצעותו מנסה יעלון להסביר את רעיון "החומה" אפשר לחבר קו ישר לדבריו על מלחמת לבנון השנייה, שיעלון לא רק שאינו נוטל אחריות על הכנת הצבא אליה, אלא אף תוקף בחמת זעם את הפיקוד הבכיר של צה"ל שניהל את המלחמה. אכן, הרמטכ"ל, דן חלוץ, והמטה הכללי נכשלו במלחמה הזאת, אך האם יעלון, שעזב את לשכת הרמטכ"ל שנה לפני אותה מלחמה, לא נושא ולו רק במעט באחריות על מצבו העלוב של צה"ל ועל ביצועיו הכושלים? לא, אם שואלים אותו. הוא העביר ליורשו צבא מפואר, שחייליו מוכנים למלחמה, שתוכניותיו המבצעיות מעולות ושרק הנהגתו הכושלת של חלוץ גרמה לכישלון בלבנון. "קשה לי להשתחרר מן התחושה הקשה", הוא כותב, "שתחת פיקודי אודי אדם, גל הירש, ארז צוקרמן, גיא צור ואייל אייזנברג לא היו נכשלים".

אך מה לעשות שהאמת שונה במקצת: יעלון כותב על תרגילים שבוצעו בזמן כהונתו כרמטכ"ל, שלא רק שחזו בדיוק את התסריט שמומש במלחמת לבנון, אלא גם הובילו לפתרונות הנכונים. ואילו בדו"ח התחקיר שהוגש לפני שנתיים לחלוץ על ידי הרמטכ"ל לשעבר, דן שומרון, דווקא נקבע שביוני 2004 נערך תרגיל, בניהולו של הרמטכ"ל יעלון, שתוצאותיו תאמו בדיוק את מהלכיו של צה"ל במלחמה, והתבררו ככושלים. בניגוד למה שיעלון כותב בספרו, על פי הנכתב בדו"ח של שומרון דווקא לא הופעלו בתרגיל כוחות קרקע שיעדם היה להסיר את איום הרקטות של חיזבאללה.

ואילו בדו"ח ועדת וינוגרד נכתב ש"בשנתיים שקדמו למערכה קיימו המטכ"ל ופיקוד הצפון תרגילים שנועדו לבחון את הכרעת היריב באמצעות הפעלת תפיסת הלחימה החדשה. סיכום התרגיל שנערך ביוני 2004 קבע כי במתווה שתורגל, העורף הישראלי נפגע מאוד, שמאמץ תמרון קרקעי לא הופעל לצורך הפסקת ירי על העורף, כי הוצאה כמות גדולה של תחמושת לאש-מנגד, וכי מרבית הכוחות שתורגלו לא התאמנו זמן רב לפני כן".

ובאשר לג'יבריש. אחד הממצאים של ועדת וינוגרד התייחס לכך ש"שימוש במושגים ומונחים חדשים שהיו בלתי ברורים לרבים במערכת צה"ל פגם בשפה המשותפת והמובנת ובעבודת המטה של המטכ"ל ובעיקר בדרגים הנמוכים, אך לא רק בהם... התפיסה החדשה בעניין המלחמה המוגבלת התאימה יותר ללחימה כנגד הטרור הפלסטיני ופחות ללחימה כנגד ארגון צבאי למחצה כמו חיזבאללה. נוסיף ונציין בהקשר נלווה כי ההטמעה של התפיסה החדשה בצבא היתה בעייתית, גם בגלל השפה הייחודית והסבוכה שעוצבה סביבה. נראה גם כי תפיסת ההפעלה החדשה יצרה מידה לא מעטה של בלבול מושגים בצה"ל". ומי הטמיע את התפיסה הזאת? משה יעלון.

בתגובה לכך כותב יעלון: "כרמטכ"ל עודדתי את פיתוח השפה הגבוהה ברמה האסטרטגית והאופרטיווית, והקפדתי שלא תחלחל לרמה הטקטית. לאחר שזיהיתי בעיה כזו אצל חלק מן המפקדים יזמתי יום עיון - מרמת מפקדי אוגדות ומעלה - שיוחד לנושא הזה". מה הועיל יום העיון? הרי זו בדיוק היתה הבעיה. השפה נותרה לא ברורה. המפקדים והחיילים לא דיברו באותה שפה. והחיילים לא הבינו מה שמפקדיהם אומרים. בספר יעלון גם חוזר שוב ושוב על הטיעון של "אילוצי תקציב קשים" וקיצוצים בתקציבי הצבא. בפועל לא קוצץ תקציב הביטחון בשנותיו של יעלון כרמטכ"ל, אלא אף גדל בכל שנה.

מהלך מושחת

גם אריאל שרון סופג בספר מנה גדושה של ביקורת קטלנית, עד כדי האשמתו בפגיעה חמורה ביסודותיה ובערכיה הבסיסיים של המדינה. "בחוג של שרון יוחסה חשיבות עליונה לערך של נאמנות אישית. הערך של נאמנות ממלכתית למוסדות המדינה, להחלטות הממשלה ולחוק לא היה ערך שחבורת שרון היתה מסוגלת להבין או להעריך... שרון לא באמת הבין מה זאת דמוקרטיה ומה זאת מדינת חוק". לדבריו, שרון "ניסה ליצור מצב שבו בכל המשרות הרגישות בממשל יכהנו אנשים שלו, אנשים שהנאמנות העיקרית שלהם היא לפורום החווה. ובנקודת זמן מסוימת, אחרי שבמשטרה התהליך כבר צלח, גבר התיאבון ועלה הרצון להשתלט גם על צה"ל. אלא שאני, ראש המטה הכללי של צה"ל, הייתי החסם בפני התהליך הזה. שרון ידע היטב שלא אניח לו להפוך את צבא הגנה לישראל לחברת-בת של חוות שקמים. מבחינתו, לא נותרה לו שום ברירה: הוא היה חייב לסלק אותי. הוא היה חייב להסיר את המכשול מדרכו". שוב ניצב האביר יעלון לבדו כמחסום האחרון מול המושחתים והמסוכנים.

מעניין מה היה כותב משה יעלון על אריאל שרון אם היה מאריך את כהונתו בשנה נוספת. הרי הוא היה מוכן ומזומן להמשיך ולשרת כרמטכ"ל תחת ראש הממשלה המסוכן הזה. מדוע לא התריע אז, כשהבין את הסכנה הגלומה לעתיד המדינה שבהמשך כהונתו של שרון?

לטעמו של יעלון, ההחלטה לא להאריך את כהונתו בשנה רביעית נוספת היא לא פחות ממושחתת, בעלת השלכות חמורות מאוד על ביטחון המדינה. "המהלך המושחת הזה גרם לכך שרמטכ"ל מקצועי, אשר עמד על דעתו אל מול ראש הממשלה ושר הביטחון תוך כדי שמירה על נאמנות מוחלטת לממשלה הנבחרת, הוחלף ברמטכ"ל וסגן רמטכ"ל אשר זכותם הגדולה היתה בכך שהם היו חברים לסעודה וחברים לשיחה וחברים לאינטרס של ראש הממשלה שרון ושל בני משפחתו. אין לי ספק שלמהלך הזה היתה השפעה על תוצאות מלחמת לבנון השנייה".

בעיני עצמו מצטייר יעלון בספר כגואל וכמושיע: כאשר הוא מתאר את דרך פעולתו ותפקודו בכל תפקיד שאליו הגיע, ברור לקוראים שהמפקד שקדם לו השאיר את היחידה במצב נורא, והוא נאלץ לשקם, לחדש ולהפיח רוח חיים. כך היה כשהגיע לפקד על סיירת מטכ"ל, כשמונה למפקד אוגדת יו"ש, כשנכנס ללשכת סגן הרמטכ"ל, וכמובן כרמטכ"ל אשר לא טעה אף פעם והוביל את צה"ל בדרך מרשימה וחדשנית שקודמיו לא הצליחו לצעוד בה, ושיורשיו קילקלו. יש לפיכך מידה רבה של אירוניה כאשר הוא כותב ש"את השיעור הזה, שאותו שיננתי בהפטרה שלי: 'והצנע לכת', למדתי מקרוב ממי שחטא ביוהרה. את לקחי השיעור הזה לקחתי אתי לכל תפקיד, והוא מדריך אותי עד עצם היום הזה".

זהו ספר מטריד, המעלה מחשבות נוגות באשר לשיקול דעתו ולהשקפת עולמו של מי שעשוי להימנות בקרוב על הצמרת הפוליטית.

הד"ר ראובן פדהצור הוא המנהל האקדמי של המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללת נתניה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ