המסע הגדול מן הנידחות אל המטרופולין

רות אלמוג
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אלמוג

ו"ס נייפול, חתן פרס נובל לשנת 2001, הוא סופר מקורי ומרתק. רבים מספריו תורגמו לעברית וראו אור בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן ואף יצאו מחדש לא מכבר לאחר שאזלו מן השוק. השנה הופיעה בהוצאת "אלפרד קנופף" ביוגרפיה שכתב עליו העיתונאי פטריק פרנץ'. הביוגרפיה "העולם הוא מה שהוא" מתקנת במקצת את הדברים הקשים שכתב עליו חברו לשעבר, סופר המסע פול תרו.

ספרים על ידידות בין סופרים אינם דבר מה שכיח, אבל ספרים על נקמה ספרותית הם נדירים, ולפיכך מעניינים יותר. ב-1998 פירסם תרו את ספר הזיכרונות "צלו של סר וידיה", ובו הוא בא חשבון עם נייפול ומתאר את התפוררות הידידות עם הסופר הגדול, ההודי יליד טרינידאד. תרו האשים את נייפול בגזענות, בשנאת נשים, ביוהרה, בצייקנות ובהתעללות רגשית באשתו הראשונה, פטריציה.

עשר שנים חלפו והנה הופיעה הביוגרפיה של פרנץ', ובה משולבת הערה של פול תרו: "נראה שלא ידעתי אלא מעט מכל הדברים האיומים". הספר, המחזיק 550 עמודים, אינו חושש להתעמת עם עובדות לא נעימות. לדעת מבקרים, הביוגרפיה של פרנץ' היא ספר מבריק, מרתק להפליא, מוזר ומצחיק. פרנץ' הוא סופר מבטן, והוא משרת היטב את נייפול, שלדברי פרנץ' חשב "כי על הביוגרפיה להיות כנה".

פרנץ' חשב שנכונותו של נייפול בן ה-76 לפרסום הביוגרפיה היתה מחווה של נרקיסיזם וענווה בעת ובעונה אחת. נייפול איפשר לפרנץ' גישה לארכיונים שלו, כולל יומני אשתו הראשונה, שהוא עצמו לא קרא. פרנץ' התיר לו לעבור על כתב היד, אבל נייפול לא הכניס שום שינויים. כבר בעמוד השני של הספר קוראים שנייפול אמר, או נאמר שאמר, שלאפריקה אין עתיד, שהאיסלאם הוא אסון, שצרפת היא מאחזת עיניים, ושמראיינים הם קופים. כך או כך, נייפול מצטייר כסיוט של הליברלים הלבנים. לא זו בלבד שהוא אינו תומך ברב-תרבותיות, אלא מגנה אותה. הוא סיפר בדיחות מרושעות על אנשים כהי עור ממנו, והאשים עמים שדוכאו על כישלונם המתמשך והולך. "נקיטת עמדה כזאת מצד סופר-מהגר מצליח", כותב פרנץ', "נראית כבגידה".

עם זאת, פרנץ' בונה דימוי רב-פנים יותר ומורכב יותר מבחינה מוסרית של האופן שבו פילס נייפול, בעל תואר אצולה ופרס נובל, את דרכו בעולם. הוא מתאר איך ספריו הגדולים נתפשו וחוברו, ואיך נעשה למה שנעשה: גאון, זאב בודד, כפייתי מינית, סנוב, מעורר פרובוקציות, הוגה משפיע ומעורר מחלוקות על נושאים כקולוניאליזם, אמונה וכפירה.

ו"ס נייפול נולד ב-1932 וגדל בעוני של הקריביים. חייו משקפים את הפער בין הנעלה לפחות, בין הבגידות, ההתנהגות האנוכית וחוסר ההיגיון לבין המסע הגדול מן הנידחות אל המטרופולין, ואחר כך המסע בעולם שהשתחרר מן הקולוניאליזם. חייו משקפים בזעיר אנפין את הסיפור הגדול של המאה העשרים, סיפור של הגירה המונית, של כישלון מדיני, של יחסי גזעים. אביו, צייר שלטים, לימד את עצמו קרוא וכתוב ונעשה עיתונאי. הוא הנחיל לבנו את החלום להיות סופר גדול. הוא הגיבור של "בית למר ביזוואז" (1961). בן 18 קיבל נייפול הצעיר מלגה לאוקספורד ומאז חי באנגליה. הרומאן הראשון שלו פורסם ב-1957.

יחסיו עם נשים עומדים במרכז הביוגרפיה. לאחר מפגש מיני עם השחקנית המבטיחה פטרישה הייל הציע לה נישואים. הם היו נשואים עד למותה ב-1996, אבל היחסים היו מעוותים. נייפול נהג לבקרה בלי הרף ובלי רחמים וערך ביקורים תדירים אצל פרוצות. כן ניהל פרשת אהבים ממושכת עם אשה צעירה ושמה מרגרט מאריי, שאותה הכה באלימות. אשתו אמנם הצטרפה אליו לרוב מסעות החקר שלו, אבל הוא כמעט שאינו מזכיר אותה. היא היתה מעין רוח רפאים בחייו. כשגססה בסרטן שד, כעס עליה שלא מתה מהר. הוא כבר רצה להתחתן עם נדירה, אשתו הנוכחית.

בשנות השלושים לחייו מצא עצמו תקוע. הוא קנה לו שם כסופר, אבל לא היה בטוח שיוכל להמשיך בכתיבה. הרעיון בדבר "איש המימיקה", על פוליטיקאי בתר-קולוניאלי, הרומאן פורץ הדרך שלו, היה מבושל למחצה בראשו. באיזשהו מקום בתודעתו היבהבה התשוקה להכיר את אפריקה. אחרי שביקר בהודו, ארץ אבותיו, היה לו צורך להתבונן ולהבין את מולדתם של אבותיו הטרינידאדים. כשהגיעה אליו הזמנה להיות סופר-אורח באוניברסיטת מקררה באוגנדה, הסכים. כשהגיע שמה, נדמה היה לו שעשה טעות קשה. לא ציפה לו ולאשתו בית, והוא היה אמור להצטרף לצוות המורים באוניברסיטה. הוא הבהיר מיד שלהיות סופר אורח פירושו לשבת ולכתוב. הוא אימץ מדיניות של אי-שיתוף פעולה. אחרי שנתיים של היסוסים התחיל לכתוב את "איש המימיקה". מאוחר יותר, באוגנדה, פתח בריצת בוקר המלווה בהליכה. מישהו מן המורים אמר לו שהוא עובד על פי שיטה סקנדינאווית. זה היה אמריקאי צעיר, מורה באוניברסיטה ושמו פול תרו. כך החלה מסכת ידידותם, שעלתה בסופו של דבר על שרטון.

פרנץ' כותב בשנינות ובהבנה על ספרי נייפול ועל האופן שבו ראה עצמו כסופר. הוא היה נחוש שלא יראו בו רק סופר בן איי הודו המערבית, אלא הוא עצמו בלבד. לנייפול היו נטיות גזעניות והצלחתו הולידה לפעמים גזענות בזולתו. כך כתב הסופר איוולין וו, במכתב לסופרת ננסי מיטפורד, שנייפול זכה בעוד פרס ספרותי אחד בגלל פניו השחורים. פרנץ' מדווח על העוינות ששררה בין נייפול לבין המשורר הקריבי דרק וולקוט, אף הוא חתן פרס נובל. וולקוט שאל: "האם אנשים יוסיפו לסבול את ההלעגות המגעילות של נייפול נגד השחורים אילו היה הלעג מכוון נגד יהודים?"

"סופר הוא בסופו של דבר לא הספרים שלו אלא המיתוס שלו", כתב נייפול. ובכל זאת אמר גם: "אני אדיש לחלוטין למה שאנשים חושבים עלי". בתום קריאת הביוגרפיה הזאת, כותב מבקר ה"ניו טיימס", ישמח הקורא שאינו חבר, שכן או קרוב של נייפול, אבל הוא ירוץ לקרוא את ספריו מחדש.

The World is What it Is

By Patrick French

554 pages, Alfred A. Knopf

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ