אילו היה יזהר או עגנון בקולנוע

על האפשרות ליצור קולנוע בישראל, היום ולפני ארבעים שנה. שיחה עם בימאי הקולנוע דוד פרלוב, שהתפרסמה בראשונה בכתב העת "קשת" בסתיו 1968 ומתפרסמת כאן שוב, במלאות חמש שנים למותו

דוד פרלוב, משה נתן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דוד פרלוב, משה נתן

משה נתן: אני רוצה לשאול שאלה היפותטית: אילו היה אנטוניוני היום בארץ - מה היו סיכוייו? אנטוניוני איננו מסוג הבימאים שיכולים לעשות את הסרט האפשרי, הוא מוכרח לעשות את הסרט שהוא רוצה לעשות. האם תנאי הארץ והתקדימים שלה היו מאפשרים לו לעשות זאת?

דוד פרלוב: אין אנטוניוני בארץ ולא יהיה אנטוניוני בארץ, כי אנטוניוני הוא תוצר של תרבות אחרת. אפשר לומר: אילו היה יזהר אחד בקולנוע, או עגנון... ולגופו של עניין, כבר אמרתי: אני חושב שהבעיה היא אך ורק סטטיסטית. אין פה בארץ גבולות ומגבלות לעשיית קולנוע טוב. הבעיה הכאובה היא הסטטיסטיקה - וזו לא בעיית הקולנוע, זו בעיית המדינה, כנראה.

נתן: האם בגלל הסטטיסטיקה הזאת שאתה מדבר עליה, ושלדעתך היא קובעת כל כך, צריכים בימאי קולנוע בארץ לעשות פשרות בבחירת הנושא? אני מתכוון לאותם מקרים שבימאי יודע מראש שלנושא מסוים אין שום סיכויים למצוא מממן.

ועידת יהדות ישראל והעולם

פרלוב: לא, לדעתי לא. לדעתי זה לא מפריע. אני חושב שאלה הם שני דברים שונים לגמרי. אפשר בהחלט להגיע לקולנוע טוב, "רציני" וכו', גם בתנאים של הארץ. אבל הדבר מתחיל לא במפיק ולא בתנאים האובייקטיוויים, אלא קודם כל באדם שהוגה ועושה את הסרט. הקולנוע, כמו כל אמנות, תלוי ביוצרים ובעמדה המנטלית שלהם. זה הכל. אבל צריך שיהיו כאלה. יכולים לצמוח פה יוצרים. אין שום מניעה, שום מעצור. יהיה להם קשה קצת יותר, אבל לא הרבה, כי המאבק לעשיית קולנוע טוב - קולנוע שאתה מאמין שהוא שלך, שאתה שואף אליו - המאבק הזה דומה פה ובלאפלנד ובפקיסטאן: זה הקרב הנצחי בין המממן והאמן. המאבק של הבימאים בצרפת הוא אכזרי לא-פחות מזה של הישראלים - להוציא את הסטטיסטיקה שם: כי שם מתחילים לחשב את החישובים הפיננסיים מעשרים מיליון צופים ומעלה; כאן משני מיליונים, וזה משנה הרבה. אל תשכח: כמה מן הכסף שבמחזור המשקי של המדינה אפשר לשחרר למותרות קטנים כמו קולנוע? מועט שבמועט. ועוד: לחברת השקעה בחוץ לארץ יש השקעות באוניות, במחצבים, בנפט. בארץ, אם תרשה לעצמה חברת השקעה פרטית או ממשלתית להכניס כסף בקולנוע, היא תשקיע את המועט שבמועט כי הקולנוע נמצא עדיין בגבול המותרות. עדיין לא הוכחנו בדולרים שהעסק כדאי. לא הוכחנו זאת גם בלירות ישראליות. לקולנוע, שהוא תעשייה, יש החוקים הנוראים שלו. הדבר שישחרר אותי מן התלות בהם הוא, כמו שאמרתי, המצנט.

נתן: על אף כל מה שאמרת, אתה מאמין שבארץ יכול כל בימאי להפיק את הסרט שאליו הוא שואף?

פרלוב: אני חושב שאם אחד רוצה היום לתפוס את הכנף של טחנת הרוח הוא יכול לתפוס אותה. פה, בארץ.

נתן: ייתנו לו?

פרלוב: ייתנו לו - רק שיהיה אחד כזה.

נתן: יימצא מי שיממן את זה, ויימצא קהל שיראה את זה ויוכיח שההשקעה היתה כדאית?

פרלוב: כן, בהחלט. הצרה היא שהוויתורים של הבימאי הישראלי מתחילים פה מראש, עוד לפני שיידרש לעשות את הפשרות. מפני שזוהי, כמובן, הדרך הקלה יותר.

נתן: אם בימאי ישראלי יעשה סרט שהוא מאמין בו, והסרט ייכשל לגמרי מבחינת הקופה - האם ייתנו לו לעשות סרט נוסף בלי שיצטרך לעשות ויתורים?

פרלוב: ייתנו. אינני מאמין שלא. אינני רוצה לדבר על עצמי, אבל ראיתי כבר מה היה המצב בסרט הדוקומנטרי. נכון: זה לא היה נעים, וצריך היה לא פעם להתחיל מאל"ף-בי"ת, ובכל זאת עשיתי את הסרטים שלי. עשיתי אותם. אינני יודע אם הם טובים או לא - לא זה החשוב, החשוב הוא שעל אף הוויתורים שנאלצתי לעשות והמריבות שהיו לי, אני יכול לומר: עשיתי מה שרציתי לעשות. אינני יודע אם "בירושלים" זה סרט טוב או סרט רע, אבל חשובה לי העובדה שרציתי.

ולא ראיתי שלא היו פה עיניים או אוזניים קשובות לתוצאה. לא ראיתי. ראיתי שזה מתקבל, על ידי כולם - על ידי הקהל, ועל ידי העיתונות. זאת אומרת שבסיכומו של דבר העניין הוא בעמדה המנטלית שלך ובעוצמת ה"אכפתיות" שלך, או בעוז המוסרי שלך, נקרא לזה כך... עוצמת הרצון שלך לעשות את זה, כמי שאתה מאמין שצריך לעשות את זה. אינני מבין את העסק אחרת. אינני יכול להבין אותו אחרת. אני דוגל רק במלאכה, אני רוצה רק שתהיה מלאכה טובה, אבל אני חושב שבצורה זו או אחרת המלאכה צריכה להיות מלאכה אנושית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ