ברווח בין עולם לצעצוע, תמר ברגר | סיפור של צעצוע

מה אומרים משחקים ודגמים מוקטנים של חפצים על הישראלים שמחזיקים אותם

מיכאל גלוזמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל גלוזמן

ברווח בין עולם לצעצוע

תמר ברגר. הוצאת רסלינג, 180 עמ', 84 שקלים

את ספרה של הקודם של תמר ברגר, "דיוניסוס בסנטר", קראתי בנשימה עצורה. הספר הופיע ב-1998 בסדרת "הכבשה השחורה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ומשהו בשם הסדרה התאים מאוד לספר הנועז והמיוחד הזה. כזכור, ברגר כתבה את סיפורו של דיזנגוף סנטר כמקום וכאתר. באמצעות חקירה ארכיאולוגית, ואולי אף בלשית, היא חשפה את מה שהסנטר מסתיר: את שכונת העולים נורדיה, ובשכבה קודמת ומוקדמת יותר, את הכרם של משפחת חינאווי היפואית, שאדמות אלה היו ברשותה.

את החקירה הארכיאולוגית, החומרית והביוגרפית שזרה ברגר במבנה בדיוני של רומן המתחקה אחר תולדות כמה משפחות: בנוסף למשפחת חינאווי היפואית, ולמשפחת פילץ שבנתה את הסנטר, התחקתה ברגר אחר משפחה בדיונית - משפחת גולדמן, שאת תולדותיה סיפר יעקב שבתאי בספרו "זכרון דברים". כך נוצר אחד הטקסטים הפוסט-מודרניים המובהקים של התרבות הישראלית. פוסט-מודרני על פי הפירוש שקליפורד גירץ העניק למושג במאמרו הקלאסי "ז'אנרים מטושטשים" (1980), שבו הצביע על סוגי כתיבה חדשים המערבים בתוכם במכוון את המדעי והבדיוני, את הביוגרפי והתיאורטי, את התיעודי והמומצא. המעברים של ברגר מהארכיון לבדיון או מהשירה לתיאוריה יצרו טקסט מקורי בצורה יוצאת דופן, שהתעוזה הפוליטית שלו לדון במודחק ובמושכח מצאה ביטוי גם בצורתו הספרותית.

עשור לאחר הופעת "דיוניסוס בסנטר" יצא לאור ספרה החדש של ברגר, "ברווח בין עולם לצעצוע: על המודל בתרבות הישראלית". בניגוד ל"דיוניסוס בסנטר", שנקרא כרומן, הספר החדש הוא טקסט עיוני, העוקב אחר מודלים שונים: אוטו צעצוע ילדותי עשוי קרטון הצבוע בצבעי דגל פלסטין בדחיית אל בריד, מצפון לירושלים; פוחלצים בגן החיות בפתח תקוה; דירה וירטואלית לדוגמה בנס ציונה; האתר של מיני ישראל; ג'יפ שלל המשמש לאימוני הצבא, ועוד. כל אחד מהמודלים האלה מתואר בפרוטרוט, אך לאחר תיאור מפורט של צדדיו הטכניים והחומריים ("האוטו מדחיית אל בריד, צעצוע, הוא העתק מיניאטורי צייתני של מכונית אמיתית, ושיבוש גדול שלה") עוברת ברגר לתיאור המשמעויות התרבותיות, החברתיות והפוליטיות של המודל.

במבטה המקורי חושפת ברגר בעוצמה את נוכחותו בכל של "המודל". בילדות נוכחותם של מודלים גלויה לעין בדמות בובות וצעצועים המאכלסים את עולמם של ילדים. במקביל למכונית העשויה קרטון והצבועה בצבעי הדגל הפלסטיני מזכירה ברגר מכונית צעצוע מדגם רולס-רויס שהיא העתק ממוזער מדויק להפליא של מכונית היוקרה; דרך צעצועים אלו, הממזערים את עולם המבוגרים, בוחנת ברגר את מעמדו הכפול של המודל: "הוא מחויב התחייבות ברורה למקור שלו (אובייקט בעולם, רעיון), ובה-בעת הוא מתקיים קיום עצמאי, הפותח אותו לפרשנויות ולשימושים חדשים".

משוררים והוגים, שאותם מצטטת ברגר, כבר כתבו על הכפילות המתעתעת של צעצועים. בודלר כתב מסה שכותרתה "הפילוסופיה של הצעצועים", שבה הציג את כוח ההפשטה והדמיון של המשחק הילדי בצעצועים. ואילו רילקה, במסה "כמה הרהורים על בובות (אגב בובות השעווה של לוטה פריצל)" הדגיש דווקא את הממד המאיים, הלא-אנושי, של בובת הצעצוע. ברגר מצטטת את בודלר ואת רילקה, את האוזינחה ואת מלאני קליין, אך גם פעולת הציטוט שלה היא מעין המחשה לנוכחותם המתמדת של מודלים במעשה הכתיבה.

עזה היא דטרויט

ברגר לא מסתפקת בצעצועים ובבובות. במקומות שונים לאורך הספר נתקלים הקוראים בנוכחות של מודלים במרחב הפוליטי: כך, למשל, בהפגנות בגדה המערבית מציתים המפגינים הערבים מודלים העשויים קרטון צבוע של אוטובוס או של בית פרוורי בהתנחלויות ומספקים בכך המחשה ויזואלית למה שהם שואפים להרוס. מודל אחר שהיא מזכירה, מסדר גודל שונה לחלוטין, הוא מתקן דטרויט בצאלים, שהוא המתקן הגדול בעולם ללוחמה אורבנית. לדבריה, זהו מתקן ש"מתפרש על שטח עצום, מדמה עיר ערבית, את עזה כפי הנראה, אחרי שצולמה בקפידה וביסודיות מן האוויר. יש בו 600 מבנים, חלקם בני שש-שמונה קומות, אלפי חדרים, עשרות מסגדים, קסבות, סמטאות, מרתפים, מנהרות תופת, מעברים תת-קרקעיים וסליקים. יש בו מטעני תופת ופצצות, מכוניות מתפוצצות ומתאבדים. שחקנים מגלמים את לוחמי האויב". ברגר מציינת ש"החיבור לעולם המשחקים ברור ואימננטי", אך גם מדגישה את ההבדל בין משחקים שתכליתם סובלימציה של דחפים ובין מתקן דטרויט שה"משחק" שהוא מאפשר מוביל לפעולה בעולם, ש"היא לעולם הרסנית". במעברים המפתיעים בין מכונית צעצוע ובין מתקן אימונים ענקי מאפשרת לנו ברגר לחשוב על הסוגים הרבים של מודלים, על סדרי הגודל השונים שלהם ועל שימושיהם השונים.

ברגר מתארת ומפרשת חפצים, יצירות אמנות, אתרים וטקסטים. היא מתעכבת למשל על פסליו של רון מואק המפסל את אביו המת פיסול ריאליסטי מדהים בשיבוש מצמרר של סדרי גודל. או על צילום של גלעד אופיר, שבו ג'יפ שלל, המוצב ככל הנראה במתקן אימונים, הופך למטרה, למודל של רכב אויב.

המודלים האלה, השונים לחלוטין זה מזה, מצטרפים למודלים אחרים הנרמזים בספר: מודל המשפחה ההטרוסקסואלית, מודל הבן הבכור שעמו מתמודדת ברגר מתוקף היותה בת בכורה, מודל הנשיות הנכון (העולה למשל בדיון בבובות מין, עוד סוג של מודל). וכך מסתמן המודל כסבוך בהכרח ביחסי כוח, כחלק מניסיונות של משטור והכפפה.

להבין את הבובה

אף על פי שזהו ספר עיוני (מעידה על כך כותרת המשנה של הספר, "המודל בתרבות הישראלית") גם בו, כמו בספרה הקודם של ברגר, ניכרת "הכלאה" של צורות כתיבה וצורות מחשבה. זהו ספר שעיקרו הוא שיטוט; שיטוט של העין, המתארת אובייקטים מסוגים שונים ושיטוט של המחשבה המתבוננת על המבט עצמו. ברגר עצמה מציינת, ש"השיטוט (בין המודלים השונים) חופשי. חופשי בראש ובראשונה ממוסרות הבכורה מהמופת, מהתזה, מהמודליות. שיטוט שאינו מבקש לייצג עולם שלם ואינו מבקש להנחיל". בבואה לתאר סוגים שונים של מודלים ולומר משהו עליהם ועלינו, ברגר עסוקה בחשיבה לא רק על מהות המודל, אלא על חמקמקות הכתיבה עליו. כך, תוך כדי התבוננות מתמשכת, מייצר הספר סדרה של תיאורים המכילים הצלבות והצטלבויות, חזרות ושבירות שהופכות אותו לטקסט אישי ופיוטי.

אך מה שכל כך בולט בספר היפה הזה הוא בהתבוננותו במודלים לא רק בעניין ובפיכחון, אלא גם בסוג מסוים של בהלה. משום שהמודל מעצם טבעו הוא הכפלה, סימון, העתק, אובייקט מסדר שני, שנמצא לכאורה מחוץ ל"אני".

אך לא במקרה ברגר חוזרת כמה פעמים בספר לפרויד ובמיוחד למאמרו "המאוים", המציע פרשנות מרתקת לסיפורו של את"א הופמן, "איש החול". בסיפור מתוארת אהבתו של הגיבור נתנאל לבובה המכאנית "אולימפיה". בעטיה של התאהבותו בבובה-מודל הוא זונח את אהובתו הממשית קלארה ואף מנסה להורגה. פרויד מציע, בניתוח מזהיר, לראות בבובה אולימפיה את דמותו של נתנאל וכך הופכת הבובה-מודל לכפיל של הגיבור, מודל נשי שלו עצמו. כך מתברר שהמודל שנמצא "מחוץ" לאני מתגלה ככפילו, כמהות פנימית. מהדיון של ברגר במודלים עולה כמעט תמיד אותה תחושה של מה שפרויד כינה "המאוים", הנובעת מטשטוש גבולות בין המוכר לזר, בין המובן למסתורי, בין הפנים לחוץ. ולכן, אף על פי שהספר כתוב, על פניו, כספר עיוני, אפשר לקוראו גם כ"רומן תיאורטי" וככזה, "ברווח בין עולם לצעצוע" לעולם לא דן בנפשיות של המחברת באופן ישיר וגלוי, אך הדיון העיוני והפוליטי החושף את מבטה, את האתיקה של המבט, הופך את הספר לאישי ופיוטי בה במידה שהוא דיון עיוני במודל בתרבות הישראלית.

בדיונה התמציתי במסה של המשורר הגרמני רילקה, "כמה הרהורים על בובות (אגב בובות השעווה של לוטה פריצל)", עושה ברגר שימוש באבחנותיו של המשורר הגרמני: "פחות מחפץ היא הבובה, בעיני רילקה, ובסופו של דבר היא מתפוררת לאבק, אך היא חיונית לנו לשם הבנת עצמנו. ואחרי שהופקעה לגמרי מעולם הילדות, אפשר אולי להוסיף: הבובה היא פרי מעשינו, ביטוי של עצמנו, סימן לאותו צד נקלה ובזוי המצוי בתוכנו".

הפרופ' מיכאל גלוזמן הוא ראש החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ