הפצע של אבא כואב לי

הרומאן "איש בחושך" הוא פרק נוסף בספר הארוך שפול אוסטר מחבר ומפרק כבר יותר מעשרים שנה על שני נושאים השזורים זה בזה: הכתיבה, והמסע בעקבות האב הנוכח-נעדר

גליה בנזימן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גליה בנזימן

איש בחושך, מאת פול אוסטר, תירגמה מאנגלית מיכל אלפון, הוצאת עם עובד, ספריה לעם, 2008, 172 עמודים

את פול אוסטר כדאי לקרוא גם כשהוא לא במיטבו, וזה קורה לפעמים, במיוחד כשמוציאים רומאנים בתדירות רבה כל כך. הספר הצנום הזה מעורר תחושה של אגביות והתפזרות; יש בו גלישות רבות מדי לסיפורים צדדיים שנזנחים עד מהרה ותיאורים ארוכים להתמיה של סרטי קולנוע, היוצרים תחושה של "מילוי דפים". חסרה בו התעניינות משמעותית ועקבית בדמויות המרכזיות, שנשארות לא יותר מרישום. אבל זה אוסטר, ולכן יש גם קטעים חזקים ומרגשים, הברקות עלילתיות וקול רב קסם - קולו של אוסטר שאין לטעות בו. דווקא הכריזמה שלו כמספר היא המעוררת מעין מחשבה נזפנית, שממנו היינו מצפים ליותר. עוד מאמץ קטן, וכמה הרבה יותר הוא היה מסוגל להוציא מן הסיפור הזה.

ובכל זאת, אם מבינים את הספר בהקשר האוסטרי הכולל, אפשר לוותר על הנזיפה. צריך אולי לראות את "איש בחושך" כפרק נוסף - וכפרק הוא טוב דיו - בספר הארוך שאוסטר מחבר (ומפרק) בהמשכים כבר יותר מעשרים שנה. אחת הטענות הנפוצות נגדו, מלבד הטענה על החיפזון שבו הוא מוציא לאור ספרים, היא שאוסטר חוזר על עצמו. גם הטענה הזאת, כמו קודמתה, אינה רלוונטית אם רואים את הספרים הללו כחלקים של סיפור בהמשכים, נושא עם וריאציות שהוא יצירת חיים אחת גדולה.

הנושא ה"גדול" של אוסטר הוא שילוב של שני נושאים השזורים זה בזה. האחד הוא הכתיבה: להיות אדם כותב, ואדם שנכתב, ואדם הנברא בכל פעם מחדש באמצעות הכתיבה. השני הוא האב הבלתי נראה: המסע המתמיד בעקבות האב הנוכח-נעדר, על הכמיהה והאגרסיות שהוא מעורר. בחלקים הנהדרים והחכמים באמת מזינים שני הנושאים הללו זה את זה והופכים לאחד. משום כך, הפרק התשתיתי והמזוקק ביותר בספרו המתמשך של אוסטר הוא "המצאת הבדידות" (1982), שכל כולו אינו אלא מעשה החיבור הזה בעצם היווצרותו. כל מלה ומלה ביצירה האוטוביוגרפית הזאת, ששני חלקיה משחזרים את ההתפרקות שחווה אוסטר בעקבות מות אביו, מביעה געגוע וזעם על האב המרוחק, הזר כמעט, שלא שם לב לבנו. "אי-שם במרחקים, בין כל הצללים שחלפו על פניו, נולדתי אני, נעשיתי בנו וגדלתי, כמו הייתי עוד צל אחד שהופיע ונעלם באזור המואר-למחצה של תודעתו" (תירגם משה רון, עמ' 29).

כל מה שאוסטר רושם בניסיון לשרטט את ה"אדם הבלתי נראה" שהוליד אותו מתחבר לבריאתו העצמית של הבן כאדם כותב ונכתב. הכתיבה מנסה לשחזר את האב, לגעת בו, אך יותר מכל משחזרת דווקא את חוויית הכישלון לעשות זאת. "היה - ויש - פצע, וכעת אני תופס שהוא עמוק מאוד. במקום לרפא אותי, כפי שחשבתי, שימרה פעולת הכתיבה את הפצע פתוח. לפרקים הרגשתי אפילו איך הכאב מתרכז בידי הימנית, כאילו כל אימת שלקחתי את העט ולחצתי אותו אל הדף ידי נקרעה לשניים. במקום לקבור את אבי למעני, הותירו אותו מלים אלה חי, ואולי אף יותר מתמיד" (עמ' 38).

האב והבן שבים וכותבים זה את זה בגירסאות שונות במכלול יצירתו של אוסטר. וגם הספר החדש, "איש בחושך", שב ומחבר את שני הנושאים האלה בדרכו, שהיא מוסווית ומעובדת הרבה יותר. הרובד הפוליטי-האקטואלי של הספר הזה מפורש ובהול: "איש בחושך" נזעק להוקיע את שלטונו הבלתי לגיטימי של בוש, הנשיא שטיפשותו ורמייתו מסוכנות לחברה האמריקאית לא פחות - כך משתמע מן העלילה של אוסטר - מפיגועי 11 בספטמבר. בסיפור שבתוך הסיפור מתערער משטר בוש לאחר שחלק ממדינות הברית פורשות מן הפדרציה, משום שאינן מכירות בריבונותו של הנשיא ובתוצאות הבחירות הבלתי חוקיות. פרישת המדינות גוררת אחריה מלחמת אזרחים עקובה מדם בינן לבין מדינות הברית הנאמנות לנשיא.

בשני הסיפורים המרכיבים את הרומאן של אוסטר מופיע נשיא שאינו מסוגל למלא את תפקידו כראוי, מעין "אב" כושל קולקטיווי: באחד הכישלון הוא מלחמת האזרחים, בשני הכישלון הוא המלחמה בעיראק. ארצות הברית הבדיונית מפוצלת בין המחצית המבצעת רצח אב מטאפורי בנשיא המכהן ובין המחצית הנאמנה, המאחדת, המגינה עליו בדבקות. כסיפור בתוך סיפור - כלומר כיצירה בדיונית שהוגה גיבורו של סיפור המסגרת - הוא גם, בד בבד, מעשה של כתיבה. כלומר, יש כאן כתיבה בתוך כתיבה, כמקובל אצל אוסטר.

הסיפור שבתוך הסיפור נכתב בראשו של מבקר הספרות אוגוסט בריל, הגיבור של סיפור המסגרת. בריל הוא ה"איש בחושך", שרגלו שבורה והוא שוכב במיטתו ואינו מצליח להירדם בלילות. במקום לישון הוא ממציא לעצמו סיפור על אמריקה כזאת, שסועה. אגב - שסועה על פי מתווה בעל בסיס מציאותי ברור. הגבול החוצה את אמריקה המפורקת של מלחמת האזרחים הבדיונית בספרו של אוסטר דומה מאוד לגבול במפה וירטואלית שהפיצו מתנגדי בוש ב-2004, ולפיה עברו מדינות רבות של ארצות הברית לריבונותה של קנדה, כמסקנה הגיונית מתוצאות הבחירות.

ברובד נוסף עוסק שוב הסיפור שבתוך הסיפור של אוסטר ברצח אב, שכן מוקד עלילתו, לבד ממלחמת האזרחים ברקע, הוא המזימה של הדמויות להתנקש בחיי מחברן, אותו אוגוסט בריל, האיש בחושך. הן רוצות לחסל את בוראן כדי להביא לקץ ההרג חסר התוחלת במלחמה שהמציא. בריל הוא אם כן גלגולו של בוש: כל אחד מהם והמלחמה שהגה, הזה והקדיח. כל אחד מן השניים מגלם דמות של אב לא נוכח, לא ראוי, שיש להתנתק ממנו, כלומר לחסל אותו. ואם גיבורו שבור הרגל של אוסטר הופך, באופן אירוני ומוזר, לגלגולו של הנשיא שהוא מתעב, אין זאת אלא שהדבר קשור גם לרגשי האשמה של בריל על תפקודו בתור אב ממשי, לא סמלי, בתוך משפחתו שלו.

אוון בריק, גיבור הסיפור שבתוך הסיפור, הוא זה שעליו מוטלת משימת ההתנקשות בבוראו, אוגוסט בריל. כמו גיבורים רבים אחרים של אוסטר - למשל ב"טרילוגיה הניו-יורקית" (1985-1990) או "ארמון הירח" (1987) - הוא מוצא את עצמו במסע חיפוש אחר האב הנעלם, ומטרת החיפוש הזה סותרת את עצמה מלכתחילה, משום שהיא מושתתת על היחס הדו-ערכי של אוסטר לדמות האב הזאת. מצד אחד כפוי הבן לחפש את אביו הבלתי נראה, האיש בחושך, כדי לראות אותו סוף סוף, להכירו ולשרטט את דיוקנו הבלתי נראה. בד בבד, מטרת החיפוש (גם אם הבן אינו תמיד מודע לכך) היא לרצוח את האב הלא-מושג כמעשה של הגנה עצמית.

ב"ארמון הירח", שמכל הרומאנים של אוסטר גדוש במספר הרב ביותר של סיפורי חיפוש-אב ואובדן-אב, מגיע המוטיב הזה לשיאו המפורש ביותר: כאשר מוצא סוף סוף הגיבור המיותם את אביו, ברגע השיא של העלילה, במקום להגשים את תקוותו לאיחוד נכסף הוא גורם בשוגג לאביו החדש למעוד לתוך קבר פתוח ולרסק את עמוד השדרה שלו, פגיעה קטלנית שבסופו של דבר מייתמת את הבן.

ל"איש בחושך" יש בן בדיוני, אוון בריק המומצא. בריק הוא כפילו של האב, אוגוסט בריל שבדה אותו. מלבד שמותיהם הדומים, הם חולקים שורה של מאפיינים: לכל אחד אשה חוקית וקשר עם אשה אחרת; שתי הרעיות זהות כמעט לחלוטין במאפייניהן החיצוניים, וכך גם שתי המאהבות. הן בריל והן בריק נעים בין שני עולמות: בריל נע בין עולמו הממשי לבין העולם הבדוי, זה של הסיפור שהוא כותב בחשכת חדרו; בריק עובר באורח על-טבעי מן העולם ה"רגיל" לעולם שבו מתחוללת מלחמת האזרחים, ובחזרה. שניהם, בריל ובריק, מוצאים את עצמם, בנקודת המוצא של סיפוריהם, תקועים בחלל חשוך ומשתק: בריל שכוב במיטה, רגלו מרוסקת, והוא כמעט שאינו מסוגל לזוז; בריק כלוא בבור אפל ותלול שאי אפשר לצאת ממנו. מסעו של בריק לעבר האדם שבדה אותו, אותו אב שהנחיל לו כה הרבה מתכונותיו, הוא רצון לזכות בזהות והבנה עצמית; אך גם אם תתממש פגישה כזאת, הצורך לא יתמלא לעולם.

התקיעות הפיסית היא מצבו הגולמי, הבודד, של האדם הכותב. יש למקומות האלה מאפיין נוסף: הם למטה, מתחת למציאות, מתחת לחיים. בתו ונכדתו של בריל, שעמן הוא מתגורר, ישנות בקומה העליונה, שהיא הקומה של החיים הרגילים. העובדה שאין לבריל נגישות לקומה העליונה קשורה בכמיהתו הלא ממומשת לשתי הנשים היקרות לו. הקומה התחתונה היא ה"חושך" שבשם הספר; היא המקום של השינה (שאינה מגיעה) ושל החלומות או הסיפורים המומצאים בחושך, לבד; היא המקום שבו אדם יכול ליצור את עצמו מחדש ולברוא מרחב אוטונומי של חיים פנימיים.

גם בסיפור שבתוך הסיפור ממציא בריל בית ובו קומה עליונה וקומה תחתונה, ביתה של וירג'יניה בליין, אהובתו המפוקפקת של אוון בריק. הקומה העליונה היא זו שבה "חיים", ועושים סקס (לא אהבה); אך כאשר נפגע הבית בהפגזה של הכוחות הפדרליים נמחקת כל קומתו העליונה, ורק אוון בריק, שירד לקומה התחתונה, שורד. אם הקומה התחתונה היא המרתף התת-תודעתי שבו נכתבים הסיפורים אבל גם הבור השחור והתלול, הרי היא מקום אמביוולנטי מבחינת היכולת לחיות. בריל אמנם ממציא את הסיפור כדי לברוח מן האימה המסויטת של האבל שבה נתונים הוא ובנות משפחתו, אך הסיפור שלו רדוף אימה משל עצמו. איך אמר אוסטר ב"המצאת הבדידות"? "במקום לרפא אותי, כפי שחשבתי, שימרה פעולת הכתיבה את הפצע פתוח" (עמ' 38).

דווקא חיסול הדמות והפסקת הסיפור כולו - קץ הכתיבה - משחררים את גיבורו של אוסטר מן השיתוק. רק כשהוא מפסיק באחת לספר את הסיפור, באופן פתאומי ואלים, משתחרר בריל ומבצע תנועה לא זהירה המפילה את השעון המעורר משידת הלילה על הרצפה. הנפילה של השעון דווקא מצליחה לעורר אותו, וגם את נכדתו, ולהובילם לשלב חדש בחייהם. בעקבות הרעש יורדת הנכדה קטיה אל חדרו של סבה באמצע הלילה למפגש היוודעות. הקומה העליונה יורדת אליו, אל הקומה התחתונה שלו. המפגש הזה הוא תיקון עקיף ליחסים המרוחקים ורוויי האשמה בין בריל לבין בתו, אמה של קטיה.

המפגש עם הנכדה, שהוא המוקד הרגשי והעלילתי של הספר ועיקר חלקו האחרון, הוא כאמור תיקון ליחסים הכושלים של בריל עם בתו מרים. גם הבת, מרים, היא אדם כותב. כמו אביה, גם היא כותבת על בת-דמותה. מרים מחברת ביוגרפיה של רוז הותורן - בתו של הסופר והאב הדומיננטי נתניאל הותורן, כלומר היא עצמה, כי גם היא בת של סופר שהוא אב דומיננטי. גיבורתה, כמוה עצמה, היא אשה חלשה ונוגעת ללב שהחיים לא היטיבו עמה. בדומה למרים, גם רוז הותורן מאופיינת בכך שאיננה סופרת או משוררת "אמיתית", ובכל זאת היא אשה העוסקת בכתיבה. וכמו רוז הותורן, שנסוגה מן החיים והחליטה להפוך לנזירה באמצע שנות הארבעים לחייה, כך גם מרים מוותרת לחלוטין על יחסים עם גברים אחרי שבעלה עוזב אותה ומתכנסת בתוך עצמה. האשמה שנושא עמו בריל ביחס לחייה של בתו אינה עוזבת אותו.

כפי שקורה לפעמים אצל אוסטר, נחוצה קפיצה של דור אחד כדי ליצור תיקון. הן ב"ארמון הירח" והן ב"המצאת הבדידות" מדלג אוסטר אל דמות הסב, שהקשר עמו הוא תחליף לקשר הלקוי של הבן עם האב, וגם אמצעי להגיע אל האב ולגלותו. האהבה של בריל הסב לנכדתו קטיה מתקנת משהו שכבר אי אפשר לתקן עם הבת מרים. הנכדה היא גלגול של הבת, שכן יחסיה של קטיה עם אביה הנוטש והמרוחק זהים כמעט לגמרי ליחסיה של מרים עם האב-הסב בריל. התיקון מתרחש באמצעות וידוי, שיש בו חשיפה בלתי אפשרית כמעט של חיי נישואיו, אהבותיו, אבהותו.

ב"המצאת הבדידות" מדבר אוסטר על הכישלון המובנה של הניסיון שלו ליצור קשר עם אביו: "מן הנמנע, אני מבין, להיכנס אל בדידותו של הזולת. אם אמת היא שאנו מסוגלים לדעת אי-פעם יצור אנושי אחר, ולו במידת-מה, הרי זה רק ככל שהוא מוכן להתוודע. (...) במקום שיש רק סרבנות, במקום שהכל אטום וחמקני, נותרת רק ההתבוננות" (עמ' 24-25). בריל מעניק לנכדתו-בתו שחרור מלהיות כפופה לאי-נראות הזאת. הוא פורש את פנימיותו באופן מוחלט ומוותר על בדידותו כדי לגאול אותה מבדידותה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ