פאף! פלאץ! טראח!

אביה שטויר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אביה שטויר

ילדותו השנייה של אובליקס

אלברט אודרזו. תירגמה מצרפתית: דורית דליות-רובינוביץ'. הוצאת מודן, 52 עמ', 68 שקלים

זה סוף היום. בן השבע הטיל עצמו על המיטה וכבש פניו בכרית, גועה בזעקות עלבון. הוא שוב רב עם אחיו הגדול. אצלי בתיק צפון אוצר - אסטריקס חדש! כל הערב התאפקתי מלגלות להם עליו, הרי ידוע שאסטריקס דוחה ארוחת ערב ודוחה שינה. אבל היה לי צר על הילד, ונתתי לו את הספר.

הוא בתחילת הקריירה שלו כקורא עצמאי, בשלב המתסכל שבו סיפורים שהם מספקים דיים מבחינת עלילה ומורכבות נפרשים בטקסטים ארוכים ולא מנוקדים, שקשה לו לקרוא ברצף. היוצא מן הכלל הוא קומיקס, שכמו אוכל סיני מגיע בביסים שהם בדיוק בגודל הנכון; ולכן אסטריקס חדש הוא בונוס כפול.

בקריאת קומיקס מתגלה גדולתם של ילדים: בימים הלא-כל-כך רחוקים שבהם עוד התבקשתי להקריא להם את אסטריקס, אני, מבוגרת שכמותי, שתודעתי וזמני נתונים במצור תמידי של ערימות הכלים בכיור ורשימת המטלות התלויה על המקרר, והרגלי הקריאה שלי נחבטו היטב בדפנות השוחקים של מסלול "הבנת הנקרא", "הבחנה בין עיקר לטפל" ושאר כישורים נחשקים מערכתית, הייתי מקריאה את הטקסט וממהרת לריבוע הבא. ואילו הם השניים - כי זה שאך לפני רגע איחל מיני מיתות משונות לאחיו הבכור ניחן באמת ביכולת הבחנה בין עיקר לטפל, ולפיכך זנח מיד את הסכסוך ורץ אל אחיו לחלוק אתו את העונג - שמוחם עדיין בן חורין, מתעכבים על כל פרט בציורים, ומשבצות קומיקס שאצלי היו זוכות לתיאור הלאקוני "ואז אובליקס מרביץ לכל הרומאים", זוכות אצלם להמחזה עם שלל אפקטים קוליים. כך מתבררת התשובה לשאלה: למה כשהגאלים והרומאים מתקוטטים - סליחה, כשהגאלים מכסחים את הרומאים - מופיעות תמיד אונומטופאות בנוסח "פאף! פלאץ! טראח!"

אגב גאלים, או לפחות צאצאיהם, גי דבור, מההוגים שהצמיחו את מהומות הסטודנטים בפאריס ב-1968 הציע כ"דרך להיחלץ מהטראנס של תרבות ההמונים... להיפתח לכל מה שנקרה בדרכך, וכך לחשוף את עצמך לכל מיגוון הרגשות שאתה נתקל בהם באקראי בחיי היומיום. פתיחות היא המפתח. אתה מחבר כל מה שאתה אוהב, ותוך כדי כך מגלה מה אתה שונא". כל מי שחיים עם ילדים ונותנים להם להיות מורי דרך, זוכים בהזדמנות לחוות את החוויה הזאת. עליהם רק להניח לילדים ללמד אותם להשתחרר מהכבלים המנטליים שחונכנו על פיהם. אני נעצרת להתענג על המחזה של שני מורי הדרך שלי, הראשים הצמודים מעל הספר וקריאות ההתפעלות הנשמעות מפיהם למראה תפניות עלילה מלהיבות במיוחד. הרעב והמקלחת נשכחו, כמובן; זו ההבחנה בין עיקר לטפל, כזכור. כל ריבוע הוא דלת פתוחה לתוך הסיפור, והילדים נענים בשמחה להזמנה.

ומה דבר חבר השופטים? בן השבע מסכם שזה "הספר הכי קסום - כי חוץ מ'אסטריקס ומרבד הקסמים', שבו יש מרבד מעופף, בשאר ספרי אסטריקס יש רק את שיקוי הפלא. כאן יש עוד קסמים, ואת יבשת אטלנטיס האבודה, וקנטאורים, ופרות מעופפות, ומעיין נעורים".

ובעיני המבוגרת? עוד הרפתקה עם סוף טוב, כשבדרך, כמובן, חובטים בכמה לגיונרים רומאים בישי מזל ומערימים על מפקדיהם; כמה חזירי בר מקפחים את חייהם, החברות בין אסטריקס לאובליקס מתבררת כמצילת נפשות, ואובליקס מוכרז רשמית כילדותי. וכמובן בדיחות קטנות המפוזרות בדרך כמו סוכריות, פרס לאותם מבוגרים שהקשיבו בשיעורי ההיסטוריה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ