דיווה ראשונה בפעם ה-43

בית קולנוע

רעיה מורג
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רעיה מורג

בסרטו ה-43, "ויקי כריסטינה ברצלונה" (2008), מציג וודי אלן בפעם הראשונה את הדיווה הקולנועית היצרית. לא עוד דיאן קיטון או מיה פארו, דיווה אנגלו-סקסית המקרינה אמוציונליות מרוסנת ומיניות נוירוטית ומשועבדת לייצוג התסביכים הגבריים. אנני הול (קיטון) היתה זקוקה לגראס כדי לשכב עם אלוי סינגר (וודי אלן) ב"רומן שלי עם אנני הול" (1977), ואליס (פארו) היתה זקוקה לשיקוי הקסמים הסיני, שהפך אותה לרואה ואינה נראית, כדי לצאת מעורה ומחיי נישואיה המשמימים ולזכות בג'ו (ג'ו מנטניה) ב"אליס" (1990).

שמונת הסרטים שיצר אלן עם דיאן קיטון ו-13 הסרטים שיצר עם מיה פארו ביססו את מעמדן כדיוות בעיקר בעיניו המעריצות של האנטי-גיבור היהודי, האלני. ב"כולם אומרים אני אוהב אותך" (1996), הגיבור, ג'ו ברלין (אלן), מעצב עצמו כגבר חלומותיה של הדיווה הפוטנציאלית, וון (ג'וליה רוברטס), בעזרת ציתות לטיפול הפסיכולוגי שלה. למרות ההונאה, העמדת הפנים והכישלון בהשגתה, רוברטס ככמעט-דיווה מעולם לא היתה יותר אלוהית ממנו. גם השחקניות שגילמו דמויות משנה נשיות מרתקות, כמו ג'ודי דייוויס, מירה סורבינו, דיאן ווסט או ברברה הרשי, מעולם לא כבשו את המסך האלני בסערה. ההתחזות לאחר, ציטוטים משיריו של א"א קאמינגס, או לגימה מבקבוק אפטר שייב היו חלק מאמצעי הפיתוי של הגיבור האלני לדורותיו, אך בצדם היו תמיד רגשי אשם ועכבות שחסמו את אפשרויותיו של אלן הבימאי לביטוי אחר של התשוקה הנשית.

ב"ויקי כריסטינה ברצלונה" הדיווה חבויה, ולא רק בשם הסרט. רק בשלב מתקדם של העלילה פורצת פנלופה קרוז אל המסך האלני החדש. היא מגלמת מודל נשיות אחר, המצרף כוח, גודש, מזג סוער, מיניות ביסקסואלית, יצירתיות ושמחת חיים מטורפת. הפרסונה הקולנועית של קרוז, שזכתה למימוש יוצא דופן בעיקר בעבודתה עם פדרו אלמודובר (ב"אהבת בשר ודם", "הכול אודות אמא" ו"לחזור"), חוצה גבולות. הפרפורמנס של שתי השחקניות האמריקאיות, ויקי (רבקה הל) וכריסטינה (סקרלט ג'והנסון) אינו יכול לה.

הסרט מתאר כמה משולשים רומנטיים. שתי החברות האמריקאיות המבלות חופשת קיץ בברצלונה נכבשות בקסמו של אמן מקומי, חואן-אנטוניו (חווייר ברדם). כריסטינה נכבשת גם בקסמה של גרושתו, מריה אלנה (פנלופה קרוז), החוזרת ומופיעה בחייו. בניגוד לנרטיב האלמודוברי הטיפוסי, המשולשים הרומנטיים בסרט הזה צפויים, שכן התסריט של אלן מבוסס על שני אירועים שרירותיים. האחד מייצר את המשולש הרומנטי של חואן אנטוניו-ויקי-בעלה של ויקי. השני מייצג את הפרידה הסופית של חואן אנטוניו וויקי, והצלע השלישית היא גם כריסטינה וגם מריה אלנה, אהובותיו הקודמות.

פנלופה קרוז בתפקיד הדיווה מממשת את התחבולה התסריטאית השרירותית של דאוס אקס מכינה (האקדח שהיא יורה בו במערכה האחרונה הוא האמצעי היחיד שיכול לגרום לויקי לוותר על חואן אנטוניו ולחזור לחיק הנישואים), ואין זה מקרי. נראה שהנרטיב האלני כמעט אינו יכול להכיל את הדיווה. במרווח שבין הצפוי לשרירותי - בקולנוע כמו באהבה - אורבת הפאם פאטאל השערורייתית, בעלת המזג האלים. לרגע נדמה שאלן מגיב לדמות של קרוז ב"לחזור" של אלמודובר, שמבשלת ומגישה אוכל כדי להתפרנס בעוד גופת בעלה האלים מאוחסנת במקרר באותו מטבח. הטוטליות היצרית של קרוז אינה מאפשרת לג'והנסון, כוכבת סרטיו האחרונים של אלן, להפוך לדיווה, למרות מיניותה הבולטת. המיניות ההרפתקנית והמשוחררת של כריסטינה משרתת בסרט תהליך של גילוי עצמי אישי ויצירתי, שמריה אלנה מסייעת לו. החניכה היא חלק בלתי נפרד מהסטיליזציה העצמית של הפרימדונה, המונעת מכוח הרצון ליצור לעצמה קהל נוסף, מיידי, אינטימי.

"ויקי כריסטינה ברצלונה" הוא סרט מענג. השאלה אם כקהל תמיד ניוותר שבויים בהמצאתיות, בברק האינטלקטואלי ובאירוניה העצמית שאיפיינו את סרטיו הגדולים של אלן, היא בלתי נמנעת. יחד עם העונג המלווה את הצפייה בוויקי, כריסטינה ואלנה, ברור כי כחלק מעולמו הקולנועי של אלן, ההיקסמות מהדיווה הספרדייה נמשכת רק כהרף עין. כשב"סקופ" (2006) אומר הגיבור סיד (אלן), "אני שייך לאמונה היהודית (ג'ודאיזם), אבל בשנים האחרונות עברתי לנרקיסיזם". אנחנו מחייכים גם בהקשר הנשי. סיד אמנם נהרג בתאונה כי לא הסתדר עם הנהיגה בבריטניה בצד ה"לא נכון". אבל הוא יחזור ויופיע. לגבי הדיווה, אין לדעת.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ