בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כפרחי השקד או רחוק יותר, מחמוד דרוויש | גלות עצמה היא מטאפורה

תגובות

כפרחי השקד או רחוק יותר מחמוד דרוויש. תירגמו מערבית: עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט. הוצאת פיתום וספרי עתון 77, 111 עמ', 76 שקלים

מפתה לחפש בספרו של מחמוד דרוויש, "כפרחי השקד או רחוק יותר", הרואה עתה אור בעברית אחר לכתו, את הרהוריו על הסוף המתקרב. אבל אולי זה טבעה של השירה לחשוב את המוות, ואין לקשור זאת רק לנוכחותו המרחפת. הספר פורסם במקור ב-2005, ויחסית לספרו הקודם של דרוויש שראה אור בעברית, "ציור קיר" (אנדלוס, 2006), שנכתב בעקבות חוויית מוות קליני שעבר, המוות מוצנע, ומולו עומדים כל הזמן החיים והאפשרות שהספרות תאריך את חייו, שהאל יניח לו שנים נוספות כדי לתקן "משגה גדול בפואמה". האזכורים וההרהורים בנושא מצויים בשירים בשפע: "חזקה תשוקתנו לחיים יותר/ מן האהבה והמוות"; "טוב/ למות בבית מאשר תחת גלגלי מכונית/ בדרכה לכיכר ריקה!"; "אני מהלך והחיים/ מתמעטים בי לאט לאט כשיעול קל" ו"המוות המרחף מעלינו כבז-הציידים.../ (כי החיים הם בני דודים של המתים, והמתים/ ישנים בשקט, בשקט, בשקט)...לוית האיש הזר יכלה להיות לויתי שלי/ לולא צו אלוהי שדחה אותה/ בגלל סיבות רבות/ ביניהן: משגה גדול בפואמה!".

מי יכתוב את ההימנון

מה מקור שמו המסתורי של הספר? השיר עצמו מפרט: "לתיאור פרחי השקד, לא יושיעני/ מגדיר-הפרחים, ואף המילון לא ימלא מבוקשי", מסביר דרוויש, ומבין: "לא מולדת ולא גולה הן המלים/ אלא אש לבנה בתיאור פרחי השקד... לו הצליח המחבר לכתוב קטע/ המתאר את פרחי-השקד, היו הערפילים/ נסוגים מהגבעות ואמר עם שלם: אלה הן/ אלה הן מלות הימנוננו הלאומי!".

שורות אלו הן מעין פארודיה על אי-יכולתו של המשורר לכתוב הימנון לאומי, ועל רצונו של הקהל בהימנון כזה; השורות כתובות מתוך הכפילות: בצד אחד קיימת תודעתו העצמית של דרוויש כמשורר לאומי, וציפיית הקהל ממנו שיכתוב את ההימנון, ובצד שני יכולתו להתבונן ממרחק בתודעה זו ורצונו לחמוק מן המטלה הלאומית התובענית והמכבידה, הממסגרת את שירתו בהקשר אחד. זו הכפילות שמתוכה כתב (וצמח) דרוויש בעשורים האחרונים. הוא הבין שאם ברצונו להמשיך לשאת את תפקיד המייצג של הגורל הפלשתיני (תפקיד שהוא גם נאבק בו וגם אימץ אותו), שירתו זקוקה כל הזמן לסמלים ולדימויים חדשים, אחרת היא עשויה ליפול אל "מלכודת המליצה". אך דרוויש גם הכיר בכך שההמון זקוק לסמלים ישנים ומוכרים, למטאפורות ישנות, להימנון; הוא חשש שהדיכוטומיות השקריות שבין האישי ללאומי ובין הפרטי לציבורי מבקשות לכלוא את שירתו, ורצה לפעול מעבר להן, להראות כיצד במקום האישי ביותר שלו נמצא זיכרון פלשתיני, וכיצד בשיא ההכללה שלו יש מקום לסיפור הפרטי, שבלעדיו הציבורי הוא עקר. באופן מעניין, עם ריבוי המטאפורות המתחלפות בשירתו, הגלות עצמה נהפכה למטאפורה, וגם פלשתין (ממש כמו אנדלוס שהיתה ל"אנדלוס של המשוררים").

דרוויש, שספר שיריו הראשון התפרסם ב-1960, הפך למיתוס עוד בחייו. עשרות קובצי השירה שפירסם היו ללחם חוק בעבור הספרות הפלשתינית והערבית החדשה. תרגומים לעברית (דרוויש הוא המשורר הערבי המתורגם ביותר לעברית) החזירו את שירתו אל הספרות הישראלית החדשה, שצמחה במקביל אליו, ספרות שהיתה לאורך כל חייו של דרוויש, מאז לימודיו בבתי-הספר הישראליים, הזר הקרוב, היריב האהוב-שנוא, שאתו היה עליו להתמודד על אהבת הארץ, על זיכרון ההיסטוריה ועל הזכות לספר את הסיפור. דרוויש הכיר את המקרא במקורו העברי, קרא משוררים עבריים שונים, ולטעמי ראוי היה שיזכה יחד עם יהודה עמיחי בפרס נובל לספרות, מתוך הכרה בהיותם שני משורריה הגדולים של הארץ במחצית השנייה של המאה ה-20 (דרוויש עצמו התייחס בראיון לעובדה שהוא ועמיחי מצויים במעין תחרות: "מי בעל השפה באדמה הזו? מי אוהב אותה יותר? מי כותב עליה טוב יותר?" הוא שאל).

דרוויש היה נוכח ברבים מן הרגעים המכוננים של העם הפלשתינאי ונתן ביטוי בקולו הייחודי לחלקיו השונים של העם שנהפך למפוצל; אין עוד משורר ששירתו הצליחה כך לחבר את מה שההיסטוריה פיצלה, מה שהקל על הפיכתו לקול הפלשתיני המרכזי, המאחד.

מחמוד דרוויש נולד ב-1941 בכפר אל-בירווה שבגליל המערבי. כפרו נחרב ב-1948 ומשפחתו נמלטה ללבנון (זיכרונות מילדותו מופיעים בספרו "למה עזבת את הסוס לבדו", הוצאת אנדלוס); שנה אחר-כך הסתננה משפחתו בחזרה אל הגליל והתיישבה בג'דיידה. דרוויש למד בתיכון בכפר יסיף, עבר לגור בחיפה, היה פעיל במפלגה הקומוניסטית, נעצר כמה פעמים בשל פעילותו וכתיבתו, וכתב שירת מחאה פוליטית חריפה כנגד השלטון הישראלי (השיר "תעודת זהות"); ב-1971 עזב דרוויש את הארץ וגלה תחילה לברית-המועצות, אחר-כך למצרים, לבנון, תוניס, קפריסין, פאריס, ירדן ורמאללה; הוא הצטרף לאש"ף, היה במצור על ביירות במלחמת לבנון הראשונה (ראו ספרו "זכר לשכחה", הוצאת שוקן), ואחרי הקמת הרשות הפלשתינית עבר לרמאללה בזמן המצור הישראלי עליה (ראו ספרו "מצב מצור", הוצאת אנדלוס). בדורו, לאחר הנכבה, כותבי ההיסטוריה גילו חולשה ודווקא השירה הפלשתינית נטלה את תפקיד כתיבת ההיסטוריה הפלשתינית, והגשימה את הפתגם שהשירה היא ספר ההיסטוריה של הערבים.

חלש מרוב שירה

בשיר "בבית אני יושב" מנסה דרוויש לקחת יום חופש מהזיכרון שרודף אותו תמידית, והתוצאה: "לא עצוב ולא מאושר/ לא אני, ולא אחר// עיתונים פזורים לכל עבר, והפרחים באגרטל אינם מזכירים לי/ את מי שקטפה אותם למעני./ היום יום חופשתנו מהזיכרון".

ביתיות נינוחה, או אהבה סוערת המאבדת זמן ומקום, אינן אפשרויות אמיתיות למשורר, והיחלשות הזיכרון אינה רק סימן לרגיעה או תשוקה, אלא גם לאובדן ולהתנפצות הזיכרון הזה לרסיסים: "אני שוכח את הדרך הישנה אל ביתנו/ אני זוכר את מספר הזהות.../ אני שוכח את זמזום כדורי-העופרת על כפר שנוטש".

חיי המשורר, המעיד כי הוא "עכשיו, בגולה... בשנת השישים לחיים חפוזים", נעשים חלשים מרוב שירה: "אני מהלך בטפיפה כאילו התאדיתי/ מגופי". הוא חרד שמרוב התרגלותו לשירה, מרוב התרגלות האחרים לשיריו, אין הוא יכול להיות מובן אלא דרכה: "מי יבינני אם אתבטא בלשון/ שאינה פיוטית? מי ישוחח אתי על/ געגוע נסתר אל זמן אובד/ אם אנקוט לשון שאינה שירה?" וכך הדברים כולם מתפרקים לסמלים, כי "בעת השקיעה נכון לכל/ פירוש סמלי".

השכחה התוקפת את המשורר מולידה ספקות בלבו, עד שהוא חושב: "אתרחק מהאתמול, עת אחזיר/ לו את ירושתו - הזיכרון", עד שהוא מבין: "לא אוכל/ לחזור לשום דבר ולא אוכל לשנות/ דבר", ולבסוף מחליט: "אשא את ביתי על כתפי...ואלך/ כהלוך הצב אט-אט".

מול עצב המשורר וגורל האדם המציאות והטבע אדישים לכל. הם אדישים אפילו לניסיונותיהם של בני-האדם לשנות את הטבע: "נהג של/ דחפור ששינה את חיוניות המקום הזה,/ וקצץ את מחלפות עצי הזיתים שלנו שתהלומנה/ את תספורת החיילים". לכן לא יכול המשורר שלא לתהות לגבי אותו הטבע, שלא להכריז: "בעולם שאין בו שמים, הופכת האדמה/ לתהום". אבל המלים, שהן מקום החולשה של המשורר מול הטבע, הן גם מקור עוצמתו, ומתוכן הוא יכול לשכנע את עצמו בהתכוונות גדולה: "בדה תקווה/ למלים", והבדיה כלל אינה היפוכה של האמת.



מחמוד דרוויש. מי בעל השפה באדמה הזו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו