גרסת משרד הביטחון

חמישה ספרים שראו אור בהוצאת משרד הביטחון, שנסגרה עתה, מעידים עד כמה נחוצה הכתיבה של היסטוריה רשמית מוסמכת למערכות ישראל

אורי דרומי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי דרומי

"תוכנית ד'" גובשה במארס 1948 על ידי המטכ"ל של ההגנה, ונועדה לקדם מתקפה ערבית עם סוף המנדט, ולהשתלט על שטחה של המדינה היהודית, כפי שנקבע בתוכנית החלוקה. התוכנית נחשבה כרעיון המכונן של הצבא שבדרך, וכמתווה האסטרטגי והאופרטיווי של המלחמה העומדת בפתח.

ב-1986, כשהייתי עורך ראשי של הוצאת "מערכות", העזתי לפרסם מאמר של ד"ר אורי מילשטיין, שטען כי תוכנית ד' היתה רק בגדר רעיון כללי שלא הועבר באופן יסודי אל דרגי השדה, ובלשונו החריפה - תוכנית שלא היתה קיימת כלל. לתומי סברתי כי טוב להתעמת עם תפישות רווחות וכך לבחון את אמיתותן, שכן לימדני האלוף פרופ' יצחק בן-ישראל, כי רק תזות העומדות במבחן ההפרכה מגיעות לכדי קרבה של ממש אל האמת.

אלא שאני זומנתי לבירור אצל "מי שצריך" ושם הסבו ליד השולחן "שומרי החותם" של ההגנה, שדרשו במפגיע כי תמונה ל"מערכות" מין ועדת היגוי שתבטיח כי דברי כפירה שכאלה לא יישנו.

סירבתי, אבל כבר אז חשבתי שחבל כי אין בנמצא היסטוריה רשמית של מלחמת העצמאות, שתשמש בסיס עובדתי שעליו אפשר להתווכח. הספר שכתב בזמנו נתנאל לורך, ראש ענף היסטוריה בצה"ל, עורר התנגדות פנימית עזה עד שהוא החליט להוציאו בהוצאה פרטית שמחוץ לצבא.

במצב שכזה, שבו אין תמונת-על של מלחמת השחרור, ובמסגרת שחיטת כל הפרות הקדושות, שוכחים (ומשכיחים) כי ליישוב היהודי זו היתה מלחמת "לחיות או לחדול". אין פלא שיימצאו החובטים בתוכנית ד'.

הספר תוכנית ד: הכנתה, עיצובה וגיבושה (עורכת: שושנה שטיפטל, הוצאת משרד הביטחון, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, 426 עמ', 98 שקלים) מאוורר את התעודות הרבות שרבצו בארכיונים ומראה, גם אם באיחור ניכר, כמה מחשבה ותכנון הושקעו בהתכוננות לקראת העזיבה של הבריטים את הארץ. מהספר מתבהר כי בהשראת התוכנית נוהלו הקרבות החשובים באפריל-מאי 1948, הושג רצף טריטוריאלי, נכבשו הערים המעורבות והובטחו הצירים הפנימיים. זאת תוך מתן חופש פעולה לחטיבות השונות - הפקודות בתש"ח כללו את הפיסקה "שיטה - בחר בעצמך", וזאת בניגוד לריכוזיות המשתקת של ימינו.

כשפלשו חילות ערב, הם נתקלו בעוצמה צבאית מאורגנת, שולטת בעמדות מפתח ופועלת בצירים פנימיים. מי שרוצה להבין את שורשי הניצחון הגדול בתש"ח, צריך לחזור אל התוכנית ההיא, כפי שהיא מתוארת בספר.

מורשתו הצעירה

תוכנית ד' מוזכרת גם בספר פלמ"ח: פלוגות המחץ של ההגנה, 1941-1949 (מאת מאיר פעיל, אברהם זהר ועזריאל רונן, הוצאת משרד הביטחון והעמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, 512 עמ', 98 שקלים). נכתב שם כי גדודי וחטיבות הפלמ"ח נועדו לשמש ככוח העתודה המטכ"לי, אבל בשל נסיבות המלחמה הם נותרו מרותקים למרחבים שבהם פעלו. זה ספר טוב שמסכם היטב את ייחוד הארגון הזה, וניכר בו רצונו של הפלמ"חניק הוותיק מאיר פעיל לקבע בזיכרון הקיבוצי את תרומת הפלמ"ח: "אלמלא הפלמ"ח, היתה מדינת ישראל מסיימת את מלחמת העצמאות בתחזית האופטימית ביותר, ללא הנגב, ללא הגליל העליון המזרחי וללא ירושלים והמסדרון ההררי המוביל אליה ממישור החוף".

פלמ"חניקים ותיקים לעולם לא יתעייפו מליידות בליסטראות בבן גוריון, על שפירק את הפלמ"ח, אבל פעיל דווקא מוצא נחמה: "פירוק הפלמ"ח, מיד לאחר שהפגין את מיטב הישגיו הצבאיים, עשה עם זכרו חסד היסטורי: הפלמ"ח לא הספיק להתנוון בעקבות הצלחותיו, ומורשתו נותרה צעירה, רעננה וחיובית".

פעיל, אז קצין אג"ם של חטיבת הנגב, נכח בכנס קצינים בסוף מבצע "חורב", לאחר שבן גוריון ציווה להחזיר את החטיבה שחדרה לסיני. הקצינים מתחו ביקורת על הממשלה, וטענו כי היה צריך להתעלם מהוראותיה ולהמשיך עד לניצחון הסופי. בדברי הסיכום הזדהה יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, עם הדוברים, אך הזהיר: "איזו מדינה יהודית חפצים אנו לכונן בארץ ישראל? מדינה בנוסח דרום אמריקה, בה ישלטו קולונלים וגנרלים גוזלי שלטון, או מדינה דמוקרטית, בה יחליטו המנהיגים המדיניים הנבחרים על ידי העם על גורלנו בעת שלום ובעת מלחמה... נכס דמוקרטי זה חשוב יותר מחצי האי סיני, מאל עריש, מרפיח ומרצועת עזה".

מאסר עולם

בין הספרים כבדי הראש הללו משתרבב סיפורו של נחום עבו איש טבריה, שהיה איש ההגנה הראשון שב-1938 נידון על ידי בית דין צבאי למאסר עולם (בשל גילו הצעיר, 16, לא נשלח לגרדום). מהספר שחיבר עבו אסיר ציון בכלא עכו (הוצאת משרד הביטחון, 96 עמ', 48 שקלים) מתברר שכבר קודם הוא ירה באוטובוס ערבי כנקמה על רצח ראש העיר זכי אלחדיף ועל הפרעות שעשו ערביי טבריה בשכניהם היהודים, אך למזלו לא נתפס. אולם בעקבות פציעתו של אחיו בידי ערבים, קרא לו יגאל אלון, נתן לו אקדח והורה לו להרוג את הפורע אבו-נעים. סיכולים ממוקדים, אם כן, אינם המצאה של ימינו. מסיפוריו על הכלא בולטת העובדה שעבו מצא דרך להתקרב אל שלושה אסירים ערבים שהיו אנשי דת אדוקים ביותר, מחסידיו של עז א-דין אל-קסאם.

ספר מעניין אחר העוסק ב"סוגיות בתולדות הביטחון של היישוב היהודי ומדינת ישראל" הוא מלחמה בת 60: שיחות, מחקרים ומקורות על מלחמת העצמאות (עורכת: אסנת שירן, הוצאת משרד הביטחון והעמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, 456 עמ', 98 שקלים). את עיני משכה דווקא השיחה עם הסופר מאיר שלו, הרואה את עצמו כמשתייך לדור הפלמ"ח, "אלא שלא קיבלו אותי לפלמ"ח כי שקלתי רק שלושה ק"ג ומאתיים גרם, כי רק נולדתי אז (ב-1948)". מן השיחה על ספרו "יונה ונער", הנטוע בשכונת קטמון בתש"ח, למדתי לראשונה כי בניגוד לחזותה העגלגלה והתמימה, היונה היא עוף נבזי למדי.

אבל במאמרם של יגאל טפר ויותם טפר על מערכת הקשר באמצעות יוני הדואר של ההגנה והפלמ"ח, למדתי עוד עד כמה היתה שיטת ה"יונוגרמה" (טלגרמה באמצעות יונה) נפוצה אז, וכי גם בשכונתי, בית הכרם, היו שני יונאים פעילים. רק ב-1956 פירק הרמטכ"ל משה דיין את יחידת היונאים הצה"לית בנימוק של "חוסר יעילות מבצעית".

נזיפה מאמ"ן

מידע חדש על מלחמה מתקופה אחרת אפשר למצוא בספר הסורים על הגדרות: פיקוד צפון במלחמת יום הכיפורים (עורך ראשי: דני אשר, הוצאת מערכות ומשרד הביטחון, 430 עמ', 89 שקלים). בהיעדר היסטוריה רשמית שאפשר להתנגח אתה, הפכו העדויות האישיות לעיקר. כך נפרטה המערכה ההיא לסיפוריהם של מח"ט אחד (אורי אור בספר "אלה האחים שלי"), מג"ד אחד (אביגדור קהלני בספרו "עוז 77"), מ"פ אחד (צביקה גרינגולד בספרו "כוח צביקה"), טנקיסט אחד (חיים סבתו בספרו "תיאום כוונות"), ואחרים. ובעוד מחקר בן חמישה כרכים של משה גבעתי על קרבות החרמון מחכה לאישור ביטחון שדה, גוללו את הסיפור מנקודת מבטם אביחי בקר ("אינדיאנים על גבעה 16") ואבנר גליקליך ("ההר").

כמו במקרה של תוכנית ד', לו עמדה על המדף ההיסטוריה הרשמית של מלחמת יום הכיפורים, כל הסיפורים הללו על המערכה ברמת הגולן היו מקבלים הקשר וקנה מידה.

אך גם אם התאחר הספר "הסורים על הגדרות", טוב שהופיע עתה, כדי לתת מבט רחב יותר על המערכה ההיא. השם מצלצל דווקא כשמו של רומן עלילתי, בהשראת הטנקים הסורים ששטפו את דרום רמת הגולן והגיעו אל מפקדת האוגדה במחנה נפח. אבל זהו סיכום סולידי של המלחמה ממרום מושבו של אלוף הפיקוד, יצחק חופי, שאליו חברו לצורך הוצאת הספר קצין האג"ם הפיקודי אז, אורי שמחוני, קצין התותחנים הפיקודי אברהם בן-דוד וקצין המודיעין הפיקודי חגי מן. חוקרים רצינים רבים נוספים תרמו לו מפרי עטם, כך שאפשר לקבל את מה שנכתב על גב הספר: "כל עוד לא פורסמה ההיסטוריה הרשמית של מלחמת יום הכיפורים, הספר הזה, שקציני המטה של הפיקוד היו שותפים לכתיבתו וסמכו ידיהם על הנאמר בו - הוא הפרסום הקרוב ביותר לכך".

מהספר עולה, כי בפיקוד הצפון חשו כבר בקיץ 1973 שפניהם של הסורים למלחמה. זאת בניגוד להערכת אמ"ן והמטכ"ל - קצין המודיעין הפיקודי חגי מן אף ספג נזיפה מאמ"ן ערב המלחמה, על שהוא מעורר בהלת שווא. הספר מתאר את ההכנות שנעשו, את קרבות הבלימה ואת מתקפת הנגד, ואת שני הקרבות העקובים מדם לכיבושו מחדש של מוצב החרמון. אין כאן הפקת לקחים, אולם ישנה ביקורת עצמית, בעיקר על שתי הטעויות הגדולות, הדומות במהותן זו לזו: כשצלחה מתקפת הנגד של אוגדה 36, היה צריך לשלוח את אוגדה 210 בעקבותיה, בפרצה שנוצרה במערך הסורי, במקום להניח לה להמשיך ולהתבוסס בהתקפה משלה, שלא עלתה יפה; ובקרב השני על החרמון היה צריך לנצל את ההישג המהיר והנקי של חטיבת המילואים של הצנחנים, במקום להניח לחטיבת "גולני" להקיז את דמה במעלה ההר.

ספר זה משלם חוב של כבוד לא רק לפיקוד וליחידות הלוחמות, אלא גם למערכים תומכי הלחימה. כך עומדים הקוראים נפעמים מול גבורתם של רופאים, חובשים, סיירי אוויר, קציני מודיעין, שלישות, תחזוקה, חימוש, תותחנים ונ"מ, מכונאים ונהגים, וסתם מילואימניקים שעלו לרמה והתנדבו לכל תפקיד שנדרש. טוב עשו העורכים כשציינו בשמם את ממלאי התפקידים בפיקוד וביחידותיו.

בפעם הבאה שהעיתונים, לקראת יום השנה למלחמה, במסגרת הריטואל של ההלקאה העצמית, יגרדו את תחתית החבית בניסיון להראות כמה גרועים היינו, יוכלו הקוראים לפתוח ספר זה ולהתבשם מניחוח האמת העולה ממנו. שהרי נדירה בתולדות המלחמות מערכה שכזו, שנפתחה בהפתעה מוחלטת וביחסי כוחות איומים, נמשכה בהחזרת המצב לקדמותו תוך ימים ספורים ונגמרה כשפיקוד צפון מאיים על פאתי דמשק.

מקבץ ספרים זה הוא מטח הפרידה של ההוצאה לאור של משרד הביטחון, שנסגרה עתה דווקא בתקופתו של שר הביטחון אהוד ברק, זה אשר כתב הקדמה מלאת שבחים לספר "פלמ"ח". עוד אחד מסממניה של ההפרטה, המכרסמת בכל מה שפעם החזיק אותנו ביחד.

אל"מ (במיל') אורי דרומי שירת כנווט בחיל האוויר והיה עורך ראשי של הוצאת "מערכות", בית ההוצאה של צה"ל

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ