"גבריאל בך: פרקליט, שופט וג'נטלמן" מאת יעל רוזמן | ללא מורא, ללא משוא פנים - ספרים - הארץ

"גבריאל בך: פרקליט, שופט וג'נטלמן" מאת יעל רוזמן | ללא מורא, ללא משוא פנים

השופט בך הגן על זכותו של איוון דמיאניוק למשפט הוגן, וכפה על היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את העיתונאי ניצול השואה נוח קליגר, על שפגע לדעתו בכתבותיו הבוטות בזכות הזאת. הגנתו של השופט בך על זכותו של דמיאניוק היתה דרמטית במיוחד, משום שזו היתה הפעם הראשונה בתולדות המדינה שבג"ץ הפך על פניה החלטה של היועץ

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
משה נגבי

גבריאל בך: פרקליט, שופט וג'נטלמן

יעל רוזמן. הוצאת ידיעות ספרים, 319 עמ', 118 שקלים

הספרים שיעשו לכם את השבוע. כל ההמלצות וביקורות הספרים. להרשמה

באחרונה התנהל מסע שיסוי ארסי נגד שדרני תחנת גלי צה"ל, והמוטיב המרכזי שבו היה הבימה התקשורתית שמעניקה התחנה לפעיל חמאס ריבחי רנטיסי. אילו נועצו רזי ברקאי ועמיתיו בשופט בדימוס גבריאל בך, או קראו את הביוגרפיה החדשה שלו, היתה בפיהם תשובה ניצחת למסיתים - קיום הראיונות עם רנטיסי הוא לא רק זכותם החוקית של השדרנים, אלא חובתם הדמוקרטית.

ב-1982, ממש בראשית כהונתו בבית המשפט העליון, נדרש גבריאל בך לעסוק בהחלטה של הנהלת רשות השידור לאסור על שדרניה לקיים ראיונות יזומים עם תומכי אש"ף. הנימוק לאיסור היה ש"רשות השידור איננה צריכה לשמש בימה לתעמולה עויינת". מדובר כמובן בתקופה שלפני הסכם אוסלו, כאשר אש"ף שלל במוצהר לא רק את זכות קיומה של ישראל, אלא גם את זכותם של יהודים (פרט לאלה שהיו כאן בתקופה העותמאנית) לחיות בארץ ישראל. ואולם ראוי לזכור שאש"ף לא היה אז רק אויב אידיאולוגי של ישראל אלא גם אויבה המושבע בשדה הקרב. באותה עת עצמה התנהלו בלבנון קרבות עקובים מדם בין חיילי צה"ל לבין אנשי אש"ף בראשות יאסר עראפאת.

למרות כל זאת, פסל השופט בך את האיסור של הנהלת רשות השידור וקיבל את עמדת העותר, עו"ד אמנון זכרוני, כי מחובתה להשמיע גם את עמדות תומכי אש"ף. בך הסכים עם עמיתו השופט דב לוין ש"אש"ף במהותו ובדרכו מסכן את ביטחונה ואת שלמותה של מדינת ישראל", אך "דווקא מטעם זה חשוב כי מידע על מהותו של אש"ף, דרכו ומגמותיו יובאו ויוצגו לפני הציבור הרחב".

ואולם השופט בך הלך אף צעד נוסף וקבע שזכותו של הציבור היא לשמוע את עמדות דובריו של האויב לא רק בציטוט או בשכתוב עקיף, אלא בקולם ובלשונם (ובטלוויזיה גם בדמותם) שלהם, כלומר בראיונות בלתי-אמצעיים אתם. וכך הסביר זאת: "ההתרשמות, לטובה ולרעה, מאופן מסירת הדברים על ידי המרואיין עצמו, מהבעת פניו ומתגובותיו הספונטניות על שאלות המראיין, חשובה למאזין לא פחות מהפרזנטציה היבשה והעניינית של המידע והדעות מפי הקריין".

למותר לציין שפסיקתו של בך עוררה את זעם הימין, שמיהר כדרכו להאשים אותו ואת בג"ץ כולו שהם נושאי כליו של השמאל. אלא שמקץ שלוש שנים המחיש השופט בך שכולם שווים בעיניו. הפעם אסרה הנהלת רשות השידור על שדרניה לראיין את חבר הכנסת הטרי מאיר כהנא ואת תומכיו הגזענים, "כדי להבטיח שכלי התקשורת הממלכתיים לא ישמשו בימה להסתה נגד אזרחים". גם את האיסור הזה ביטל בג"ץ, והשופט בך הסביר ש"בהחלטה הגורפת של רשות השידור יש משום הגבלה בלתי מוצדקת של זכותם של העותרים להשמיע את דעותיהם באמצעות כלי התקשורת הממלכתיים, ומשום הפלייתם לרעה לעומת גופים פוליטיים אחרים".

לא בכדי יעל רוזמן מייחדת בביוגרפיה שכתבה על השופט בך פרק לתקדים העקרוני הזה ולנימוקיו, משום שיש בו כדי להמחיש מאפיין בולט של התנהלות גבריאל בך לאורך כל דרכו המקצועית - יחס הוגן ושוויוני לכל עותר, תובע או נאשם, נקלה ונתעב ככל שיהיה.

כך, למשל, לא היסס השופט בך להגן על זכותו של איוון דמיאניוק, שנאשם בפשעי מלחמה במחנה ההשמדה טרבלינקה, למשפט הוגן, וכפה על היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את העיתונאי ניצול השואה נוח קליגר, על שפגע לדעתו בכתבותיו הבוטות בזכות הזאת. הגנתו של השופט בך על זכותו של דמיאניוק היתה דרמטית במיוחד, משום שזו היתה הפעם הראשונה בתולדות המדינה שבג"ץ הפך על פניה החלטה של היועץ המשפטי לממשלה.

גם חשודים במעשי טרור זכו אצל השופט בך לאוזן קשבת, והוא קיבל את טענתם שגירושם מהשטחים סותר את אמנת ז'נווה. ואולם עמדתו האמיצה הזאת נותרה במיעוט בקרב עמיתיו השופטים.

אל בית המשפט העליון הגיע גבריאל בך לאחר קריירה מרשימה ביותר בתביעה הכללית. 13 שנים היה גבריאל בך פרקליט המדינה, וכתיאורה של רוזמן, "גל עכור של עבירות שחיתות" הציף באותן שנים את הצמרת הפוליטית והכלכלית של המדינה. כדי להתמודד עם הגל הזה, יזם בך, ביחד עם מפכ"ל המשטרה, שאול רוזוליו, את הקמת היחידה הארצית לחקירות הונאה בראשותו של בנימין זיגל. הפרקים בביוגרפיה העוסקים בפרשיות התקופה הסוערת ההיא מעוררים בקוראים נוסטלגיה עזה, לא לשחיתות כמובן, אלא לנחישותם של הלוחמים בה. הפרקליטות בהנהגת גבריאל בך - ובגיבוי היועצים המשפטיים מאיר שמגר, אהרן ברק ויצחק זמיר, והמשנה ליועץ המשפטי, מישאל חשין - לא נרתעה ממיצוי הדין עם שועי ארץ, גם כאשר המושחתים ומקורביהם האשימו אותה ב"רדיפה" או ב"סיוע להפלת הממשלה". ביטחונה העצמי של הפרקליטות היה אז גדול לאין שיעור, והיא לא נתנה לזיכויו של איש ציבור לרפות את ידיה. כך, למשל, כאשר זוכה השר אהרן אבו-חצירא, בגלל שעד המדינה נגדו קרס בבית המשפט, ניצלו זאת מקורבי הנאשם כדי לטעון שחקירתו היתה פרי אפליה עדתית ו"קונספירציה פוליטית". ואולם גבריאל בך לא נבהל מההכפשות, הגיש כתב אישום נוסף, והתייצב אישית בבית המשפט לנהל את מלאכת התביעה, עד להרשעה. הוא אף סירב להצעה להתמנות לבית המשפט העליון לפני שישלים את טיפולו האישי בתיק.

גם יחסו של בית המשפט אז למושחתי הצמרת מעורר געגועים. על מיכאל צור - מנכ"ל החברה לישראל ואולי האיש החזק ביותר במשק, שהורשע בפרשיות שוחד ומרמה - נגזרו, לבקשתו של בך, 15 שנות מאסר. ואכן, השופטים לא התרשמו אז מטענות הסנגורים על "נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" המצדיקה כביכול רחמנות על הבכירים שסרחו. אדרבה: השופט משה לנדוי הזהיר כי "רחמנות יתרה כלפי הפרט בכגון אלה עלולה לעלות כדי התאכזרות לחברה כולה, פן היא תשקע ביוון המצולה של שחיתות". מי יכול היה להעלות אז על דעתו שיבוא יום שבו יראו בשנתיים או שלוש שנים בכלא משום "תשלום חובו לחברה" של שר שנטל שוחד, ויכירו ב"זכותו" לשוב להנהגת המדינה?

לציבור הרחב מוכר וזכור גבריאל בך בעיקר ממשפט אייכמן, שבו היה חבר בצוות התביעה בראשות גדעון האוזנר ואף חקר רבים מהעדים. אל ספסלי התביעה במשפט הוא הגיע לאחר חודשים ארוכים שבהם העניק ליווי משפטי צמוד ל"לשכה 06" שחקרה את אייכמן. אך לא רבים בציבור יודעים שבך עצמו ניצל בעור שיניו, בהיותו ילד בן עשר, מן התופת הנאצית. משפחתו נמלטה מברלין לאמסטרדם באוקטובר 1938, שבועיים בלבד לפני פרעות "ליל הבדולח", ויצאה מאמסטרדם לארץ ישראל במארס 1940, חודש בלבד לפני פלישת הנאצים להולנד.

דווקא הפרקים הראשונים, העוסקים בילדותו של בך בברלין, הם בעיני המעניינים ביותר בספר. הם מגוללים עדות מרתקת, שכמעט לא תיאמן, על בית הספר על שמו של תיאודור הרצל, ששכן בצמוד לכיכר על שם אדולף היטלר, ושמחנכיו התעקשו והצליחו - נגד כל הסיכויים - להנחיל לתלמידיהם את הלשון העברית וערכים ליברליים וציוניים גם תחת משטר הרשע. כמובן שלא לכל התלמידים האיר הגורל פנים כמו לגבריאל בך, ורבים מהם ניספו בשואה. הספר מעלה על נס את מנהלת בית הספר, פאולה פירסט, "אשה אמיצה ומיוחדת במינה", שלמרות ששהתה בלונדון בעת פרוץ מלחמת העולם השנייה, לא היתה מוכנה להפקיר את תלמידיה לגורלם, חזרה לברלין כדי לנסות ולארגן את הגירתם, אך נעצרה בידי הנאצים והומתה במשרפות אושוויץ.

בסיומו של הספר מתארת יעל רוזמן כיצד מפציר תמיד גבריאל בך בבני שיחו "להבליט את הטוב והיפה", וכיצד הוא נוהג להסביר להם בהומור אופייני ש"המבט צריך להיות מכוון אל חצי הכוס המלאה - במיוחד כאשר היא שלושת רבעי מלאה". בכך הוא לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. למרות טרגדיה נוראה שפקדה אותו לאחר פרישתו מכס המשפט - מותו של בנו המשפטן המחונן יונתן מגידול אלים במוחו - הוא לא שקע במרה שחורה אלא התעשת והמשיך בעשייה ציבורית חיובית שבה הוא מתמיד גם כיום. גם מההיבט הזה דמותו של גיבור הביוגרפיה שלפנינו היא מקור מומלץ מאוד להשראה.

משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של "קול ישראל". ספרו החדש "חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל" יצא החודש בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ