בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוהבי הקריאה, אוהבי השירה, אותם אין אלוהים יכול לקבל לגן העדן

כדי שיגיע אל הקורא העונג המובטח בשירי "האוריום" של שרון אס, הוא צריך חופש שמושג בעמל רב, חופש מן הצורך לפענח, חופש מן הצורך להבין דרך השכל, חופש אל פנים הנפש

תגובות

האוריום, שירים מאת שרון אס, הוצאת מוסד ביאליק, סדרת "כבר" בעריכת ליאת קפלן, 2011, 94 עמודים

פתאום נופל צליל בתוך העולם. צליל או צבר צלילים, והוא אינו קשור לדבר, הוא מנותק מכל הקשריו, לבדו הוא שט בחלל ומצלצל בפעמון זעיר לא נראה: אמרפל. לא. אין זה מלך שנער. אין זה מלך כלל, הוא חי מחוץ לתולדות העמים ומחוץ לטקסט המקודש. הוא לבדו, אמרפל, בלי הקשרים, ובכל זאת הוא מעיר בנפש הד של קדושה. איך אפשר להסביר את היופי שלו, את האופן שבו צבר הצלילים הזה נוגע בנפשי ומעיר בה תוגה אינסופית ועונג אינסופי כאחד.

וזה הדבר ששרון אס מצליחה לחולל בשירתה, ליצור את היופי מעניק העונג. העונג הוא משמעות היופי, גם אם הוא כרוך בכאב, באכזריות ואפילו ברשע. וכמו "השיר הגנוז", הפותח את ספרה יוצא הדופן של שרון אס, "האוריום", שיר שאפשר לקרוא אותו כשיר קינה על ילד שהאם כשלה ללדת, אבל גם כשיר על עולם רפאים עיוור ומכושף שמפרפר בכל נפש, עולם שאליו מבקשים שיריה של שרון אס לשאוב את הקורא.

לטעמי, זה היפה בשירי הספר הזה, השואב את הקורא המוכן להתמסר לו, ואין זה קל, דרך סדק צר, מעולם מובן כביכול, אל עולם אחר, חסר פשר, סודי, מסתורי ורפאי.

מחזור השירים החידתי, "דיוקן עצמי כגלגמש - כמי שרצתה לסוב לאחור", נפתח בשיר קצר שבתווך שלו הכרזה: "זוהי הספרות, גבירותי ורבותי". על מה היא מדברת? מהי הספרות הזאת שעליה היא מכריזה? אולי "ההמיה המבקשת לקשר בין הנראה, היפה, חסר האונים, לבלתי נראה, המלא כנפיים ולו רדאר, מגשש פתח, ולו צר, לעבור לצדנו, צד הגוועים באור".

מי הם הגוועים באור? היש תשובה בשירתה על שאלה זו?

אולי אין תשובה, כשם שאין תשובה על הפסוק האחרון בשיר השני של מחזור "דיוקן עצמי כגלגמש": "מי את מאיפה באת ולאן את הולכת" - הלואט את העתיקה בשאלות.

"לאט לאט, דף דף"... "הסיפור מתברר / זו השאלה והיא בלתי פוסקת, כנשימות, רועדת עמוסת עלים, והקול מאחורי הקיר בהול ומצווה (ללא מלים) קומי ולכי! אבל לאן? לאן?"

הקורא מושלך אסוציאטיווית אל הטקסט הקדוש "לך לך מארצך ומולדתך", אבל לשאלה לאן אין כאן תשובה. כי אין לו תשובה אמיתית, למרות שעשרים וארבעה ספרים מתיימרים לתת תשובה.

אבל בשיר 5 של אותו מחזור, שיר בן שורה אחת, מעירה שרון אס: "חלומה נואש, נפוץ, נפלא". נכון, כולנו שותפים לתשוקה לפשר.

שירתה של שרון אס סמוכה לחלומות. סמוכה לטקסטים קדומים. סמוכה למיתוס. חותרת אל טבור העולם, חותרת לכך "שייפסק הקורבן - ויחלו המתנות", שתיגמר העקידה הבלתי פוסקת ויתחיל עידן חדש.

הקריאה בשיריה של שרון אס היא כמו כניסה לעולם החלום, שהתמונות בו אינן ברורות, וההתרחשויות מצועפות באי-הבנה, סתומות. מי שאוהב להתהלך בחלומות ומוכן להרפות מן התשוקה להבנת הלא מובן, ההוויה האחרת שבתחתית הנפש, ימצא את העונג שביפי הפסוקים וצירופי המלים והמשפטים עתירי האלוזיות לספרויות עתיקות, קלאסיות, ולעולמות שקיימים בנו בתת מודע הקולקטיווי. שיריה הם כמו "פרות שמנות וכחושות עולות ממים מרקיבים נושאות / ללא פתרון, את עצמן, מרובבות בסיד ביצת ההתגלות". כמה עמוסות שתי שורות אלה משיר 10 ("דיוקן עצמי כגלגמש") חלום יוסף, אבל כאן ללא פענוח, בביצת ההתגלות - ארכיטיפ רווח במיתולוגיות שונות.

אז מה היא אפוא הכתיבה, הספרות? האין זו התשוקה להשתתף בטקס של הארגון הבלתי נראה, הסודי, החשאי, החומר האפור של המוח, לארגן אותו, לא מפני שהוא טוב או ראוי, אלא "כי אפשר להברה ולטור לשאת על גבם מה שמפיל אותי ביום ובלילה למעגל מתרומם מתהום". והתהום היא זו שבה מהדהדת לנצח השאלה הגדולה: "מה את עושה ולאן את הולכת?" (עמ' 55). השאלה הקיומית הבסיסית ביותר, שאלת המשמעות של חיינו.

זו שירה דתית במובן העמוק של הרליגיוזיות, כי היא מביאה בחשבון את כל האפשרויות של האמונות, את כל האפשרויות של עבודת הקודש והפולחנים, אבל בסופו של דבר הדת היא הספרות, שהיא הברכה והיא גם העונש.

כך בשיר 12: "מי אלה ישאל האלוהים ביום הדין / ויענה המלאך גבריאל או מיכאל ?אלו אהבו לקרוא ספרים' / לא אוכל לקבל את פניהם יענה האלוהים / אלו אכלו את התפוח בעודם בחיים".

אלה טורים מעוררי צמרמורת ופחד. אוהבי הקריאה, אוהבי השירה, אותם אין אלוהים יכול לקבל לגן העדן, כי חטאו. זה חטא קדום מאוד, ולפי דתות מסוימות בני האדם נענשים בגללו עד היום הזה ולעולמים. הם נדחים מגן-עדן בגלל חטאם ויורשים גיהנום. אבל בחיים הם זכו בידע הקדוש: "שמענו / (או אולי ראינו?) נופל / גרגר, גרגר, כוכב, גרגר / במישור הנפתח לרגלנו".

אני סבורה ששרון אס כותבת את שירתה הנצחית של דמטר - אם האדמה והחיטה - המקוננת על בתה שנחטפה על ידי אל השאול, האדס. כי שירתה נודדת כל הזמן בין האדס לארץ החיים. ובנסותה להתמסר לאקסטזה הקדושה של טקסי הנשים העובדות את דמטר באלויזיס, מגיע אל השירים האלה מן העת שאבדה במרחבי הזמן שיכרון טרוף-חזיונות. לפעמים יש בזה משהו מפחיד, בחוסר הפשר שהוא-הוא הפשר, מפחיד להישאב לעולם חסר-פשר עתיר דימויים ותמונות וצירופים מפתיעים ולהיות נכון לשהות שם שעה קלה, שעה שעשויה להיות שעת ההתגלות, שעה שהיא קצת מפחידה כמו חלום ביעותים יפה.

להיכנס לעולם השירי של שרון אס זה כמו להיכנס אל עולם אחר דרך סדק צר שנפער בעולם הממשי, הנראה. או כמו שהיא כותבת בשיר בפרוזה הסוגר את הספר, השיר על ירידת אודיסאוס לארץ המתים: "העבר והעתיד מתפתלים תת קרקעיים לפלא הקיום..." (עמ' 94). בעולם כזה, משולל קואורדינטות, אל מול הניצול "יפציע אי מוזר - ושתי ציפורים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו