למה אנחנו אוהבים-שונאים את עמוס עוז

יגאל שוורץ מנסה להסביר, בעזרת פרויד, את התלהטות היצרים הציבורית הלא פוסקת סביב הסופר שנהפך לנציג המובהק ביותר של הישראליות

אברהם בלבן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אברהם בלבן

זמר נוגה של עמוס עוז - פולחן הסופר ודת המדינה, מאת יגאל שוורץ, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011

יגאל שוורץ ייחד פרקים ארוכים בספריו הקודמים ליצירתו של עמוס עוז. בספרו ההיסטוריוגרפי, "מה שרואים מכאן" (2005), הוא דן ברומאן האוטוביוגרפי של עוז, "סיפור על אהבה וחושך" כבספר פולחן, ובספרו "הידעת את הארץ שם הלימון פורח" (2007) עסק בהרחבה בסיפורו המוקדם של עוז, "נוודים וצפע". ספרו החדש של שוורץ עוסק כולו ביצירתו של עוז ובקשר המורכב שבין עוז לקוראיו. שוורץ שב ומביא כאן את דיונו ב"סיפור על אהבה וחושך" כספר פולחן, ומוסיף לפרק זה שתי מסות, שגם הן קשורות באופנים שונים במערכת האהבה-שנאה המתקיימת בין עוז לקהלו.

המסה הראשונה מעלה שאלה מרתקת: מדוע מעורר עמוס עוז - בין אם מדובר בספר חדש מפרי עטו, בהתבטאות פומבית שלו או אפילו בעוד זכייה בפרס בינלאומי זה או אחר - התלהטויות יצרים ציבוריות כה עזות. מדוע דווקא עוז ולא, למשל, א"ב יהושע, או דויד גרוסמן, שאף הם סופרים מצליחים מאוד הן בארץ והן בחו"ל?

כדי לענות על כך מרחיק שוורץ עד מסתו המפורסמת של פרויד, "טוטם וטאבו". פרויד העלה במסה זו את ההשערה שחיית הטוטם מייצגת את אבות השבט, ואילו סעודת הקורבן של חיית הטוטם היא בבואה של סעודת קורבן אחרת: זו שבאה לאחר שחבורת הבנים של האב הקדמון רצחה אותו ואכלה את בשרו. רק לאחר האירוע הקניבלי הזה, טען פרויד, קיבלו על עצמם הבנים את שני עקרונות הטאבו הבסיסיים: האיסור על יחסי אישות עם כל הנשים "הקרובות" בשבט, והאיסור לצוד את חיית הטוטם, למעט בחג הקורבן. הרגע הזה, הרגע שבו אקט הרצח נהפך לאקט בעל משמעות סמלית, הוא לדעת פרויד הרגע שבו הפך האדם הפרא לבן תרבות.

לפני שהוא מגיע לעוז מפתח שוורץ את טיעונו צעד אחד נוסף, וקובע כי רגע הרצח הסמלי וההכרה בו אינו רק נחלתן של קהילות "פרימיטיביות", אלא הוא הטקס המכונן גם של קהילות לאום מודרניות. כאן מגיעה המסה לעיקרה: עוז, לדעתו של שוורץ, מתפקד כמין טוטם, וביטויי ההערצה והשנאה המופנים אליו מחברים את הישראלים "לרגע המכונן: רגע הרצח הסמלי / ההכרה ברצח - שהוא תמיד, ובעת ובעונה אחת, גם רגע הקוממיות, רגע הכרזת העצמאות, וגם רגע ההיפרדות המודעת מהוויה קולקטיבית קודמת; בהקשר שלנו: "רגע ההיפרדות מהוויית ?תקופת היישוב' שנחתמה ב'דור הפלמ"ח'" (עמ' 28).

במסה הבאה שב שוורץ וטוען כי לפרקטיקות הפולחן של עוז (הערצה וסגידה בצד שנאה וסלידה) יש מטרה כפולה: "הן מהוות מפגן של האקט האלים ביותר (רצח), אבל באורח ?מעודן', ?אסתטי' (סימבולי); מיזוג פרדוקסלי, עתיר חיוניות, המאפשר לעדת המאמינים - אנחנו/חלקנו - להתחבר לרגע אחד, אכזרי, אך בה במידה חגיגי ועטור עוז והדר, לרגע המכונן של היישות הדתית-לאומית החדשה" (עמ' 46).

אי אפשר שלא להתרשם מתנופת הדמיון של הטענה הזאת. אבל הטענה המרתקת הזאת פגיעה לביקורת משני כיוונים. ראשית, כדי לבסס אותה טוען שוורץ כי עוז מייצג יותר מכל סופר אחר את "הישראליות". זאת אינה קביעה מובנת מאליה, שכן הסופר הישראלי המצליח ביותר אינו בהכרח נציגה האולטימטיבי של הישראליות. לקביעה הזאת כדאי היה להעניק דיון נפרד (איך ילד-החוץ, הילד המאומץ של הקיבוץ, נהפך לנציג הקיבוץ ולנציג החברה), ולא להבליע אותה כמוסכמת וברורה. שנית, ההתקפות על עוז התגברו מאוד מאז שנות השמונים והתשעים, משמע דווקא עם התחזקות המגמות הפוסט-ציוניות בחברה הישראלית. האם ההתקפות האלה מחזירות אותנו דווקא אל הרגע המכונן של היישות הדתית-לאומית החדשה? האם הן מחזירות אותנו דווקא אל רגע הנסיגה מהוויית העם להוויית השבט, כפי שקובע שוורץ במקום אחר במסה זו? איני בטוח.

כמה צדדים במודל הפרוידיאני ששוורץ מציע הם מאירי עיניים ורלוונטיים מאוד לנושא, אבל איני משוכנע שהמודל הפרוידיאני השלם אכן מתפקד כאן.

מדיונו של שוורץ מתרמז הסבר נוסף לרצח הסימבולי של עוז: כסופר הנמשך אל "אש השדים השחורה", הרומצת בלב גיבוריו, עוז מוכשר דיו לעורר את האש הזאת גם בקרב קוראיו. במלים אחרות, נושאי יצירתו ותכניה כמו מסמנים את גבולותיה האפשריים של התגובה שיצירה זו מעוררת. לא מיותר גם להוסיף, כי עוז גדל בבית ירושלמי ימני (משפחת קלאוזנר), וכשניסה לעבור בנערותו למחנה השמאל גילה, כפי שסיפר באחד מראיונותיו הראשונים, כי התבניות הנפשיות שנטבעו בו בבית הוריו ליוו אותו גם לקיבוץ. כך נהפך, לדבריו, "לסוכן זר, גם בחולדה וגם בירושלים".

עוז מרבה להשתמש בדימוי הזה של הסוכן הכפול הן בספריו והן בראיונותיו. נדמה לי, שהעמדה הנפשית-התרבותית הזאת של סוכן כפול עשויה לשפוך אור נוסף על מעמדו המיוחד של עוז בתרבות הישראלית. לפנינו כאן שתי תופעות התומכות זו בזו. ראשית, כפילות קבועה, אימננטית: ילד פגוע המתחנן לאהבה במסווה של איש העולם הגדול שאינו זקוק כלל לתשומת לב או לחיבה, איש שמאל המדבר בטון ובמחוות של איש ימין. שנית, הכפילות הזאת מובעת בכישרון לשוני נדיר ובליטוש רטורי שאין כמוהו. שילובן של שתי תופעות אלה יוצר אצל רבים תחושה של זיוף, של חוסר אותנטיות, וכמו מזמין את הרצח הסימבולי שעליו מדבר שוורץ.

המסה הבאה בספר שבה ועוסקת במעמדו הפולחני של עוז בתרבות הישראלית. שוורץ קובע כי כדי למלא את ייעודו כ"מכשף השבט" היה על עוז "לחבור לדרך המלך של הספרות העברית החדשה ולסמן בה צומת חדש, הצומת שלו. הצומת הזה היה צריך למלא שלוש פונקציות: לחבור באורח משכנע לדרך שנסללה עד אליו, להכריז על עצמו כאתר של שינוי והיערכות חדשה, ולאפשר חיבור ?חלק' לקטע הבא בדרך המלך" (עמ' 47).

כדי להראות כיצד עוז כונן את עצמו לתפקיד שספק הוטל עליו, ספק הוא קיבל על עצמו, דן שוורץ בפרק זה בהרחבה ברומאן הראשון של עוז, "מקום אחר". בחלקו הראשון של הפרק הוא מתאר איך עוז קיבל על עצמו ליצור במסגרת הפרויקט הציוני, שעיקרו יצירת עם חדש ואומה חדשה במרחב ישן-חדש. להכרעה האידיאולוגית הזאת היתה נגזרת ברורה: "'שינועם' של הגיבורים בנראטיב של סיפור העקדה המבוסס על סיפור השעיר לעזאזל".

בחלקו השני של הפרק מראה המחבר איך מיקם עוז את עצמו ברומאן הראשון שלו ביחס ליצירתם של ברדיצ'בסקי, מצד אחד, ועגנון מצד שני. הדמיון לברדיצ'בסקי מתקיים ברובד הסגנוני ובתפישת האדם והכוחות המניעים אותו, אבל לא במישור השקפת העולם: שלא כגיבוריו של ברדיצ'בסקי, דמויותיו של עוז מתגעגעות אל המקום האחר, האסור, אך משלימות בסופו של דבר עם מציאות חייהן. זיקתו של עוז לברדיצ'בסקי נדונה לא אחת בחקר עוז.

חידושו העיקרי של הפרק הוא במשיכת תשומת הלב לדמיון הקיים דווקא בין יצירת עוז לעגנון. שוורץ מוצא קווי דמיון מובהקים בין השניים בכל הנוגע להשקפת העולם המובעת ביצירתם (משיכה עזה לקוטב הרומנטי/הרומנסי וניסיון מודע להתרחק מן הקוטב הזה ולנכר אותו), למרות שסגנונם שונה מאוד.

להשלמת הדיון איך עוז "כונן את עצמו לתפקיד הבן הנבחר ומכשף השבט", כדאי היה אולי לדון גם במאמרים הרבים שפירסם עוז בשנים שכתב את "מקום אחר". עוז נטל חלק פעיל בשיח הישראלי הפוליטי-תרבותי מראשית הקריירה הספרותית שלו, במידה רבה כמו אלתרמן, שהפריד בין שירתו הלירית לשירי העת והעיתון שלו. אלתרמן השפיע על עוז הצעיר יותר מכל יוצר אחר, וממנו הוא למד לא רק איך למדר את כתיבתו הספרותית ואת זו הפובליציסטית, אלא גם איך יכול יוצר המתרפק על ייצרי לב קמאיים, הרסניים, לפלס את דרכו אל לב הקונסנזוס החברתי.

המסה השלישית בספר, שעניינה "סיפור על אהבה וחושך" כספר פולחן, פורסמה כאמור כבר בספר קודם של שוורץ, אבל היא מתקבלת כאן כהמשך ישיר לשתי המסות הקודמות: מי שייעד את עצמו להיות "מכשף השבט" הצליח ברומאן האוטוביוגרפי הזה לשכנע את השבט בכוחות הקסם והכישוף שלו. שוורץ סוקר כאן כארבע מאות מכתבים שעוז קיבל מקוראיו אחרי פרסום "סיפור על אהבה וחושך", ועומד על "הפרקטיקות הפולחניות" הגודשות את המכתבים (טלטלה רגשית ותודעתית עזה, עלייה לרגל ל"מקומות הקדושים" הנזכרים בספר, המתנות-המנחות הנשלחות לסופר).

בפילוח סטטיסטי של כותבי המכתבים מצא שוורץ שרובם הם ילידי הארץ, בנים או בנות להורים שעלו ממזרח אירופה בין שתי מלחמות העולם. כך הוא מסביר את תגובתה של "קהילת המאמינים" הזאת לספרו של עוז: "החל במלחמת יום הכיפורים, ובמיוחד לאחר המהפך של 1977, היא נחבטה ונחבלה מכל הכיוונים האפשריים. רק עכשיו, לאחר שלושים שנה של הכפשה וביזוי, שבמהלכן הושמו כל עיקרי המהפכה הציונית במירכאות - ?האסימון יכול לרדת'. כעת, לאחר שהנסיך המכושף הצליח להפנים את הדימוי שלו כחיה-מפלצת - בעיני האחר/ים שלו - הוא יכול סוף סוף להתחבר לעברו ולעצמו" (עמ' 2-181).

לעוז מעמד מיוחד בספרות העברית ובתרבות העברית מזה כחצי מאה. ספרו החדש של שוורץ מתאר את המעמד האיקוני הזה, מסביר איך הוא נברא ומהם הכוחות המנסים להחריבו. גם אם אינך מסכים לכל הסבריו, תענוג לעקוב אחרי התנופה האינטלקטואלית הטמונה בהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ