בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בא לעולם" מאת מרגרט מצאנטיני | מי זוכר את סרייבו

מרגרט מצאנטיני עושה לקוראים שירות אכזרי ביותר: היא מחייבת אותם לראות את אותם דברים, לקחת בהם חלק, והופכת את המלחמה, כל מלחמה, לחלק בלתי נפרד מאתנו, כמו גוף ואהבה

תגובות

בא לעולם

מרגרט מצאנטיני. תירגם מאיטלקית: אלון אלטרס. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 557 עמ', 98 שקלים

דייגו אומר: "זאת רק ההתחלה ואנחנו רואים אותה. יבוא יום והעולם כולו יהיה כזה, שרוף מבפנים, פצוע עד מוות. כל מה שיישאר יהיה חורבות ברזל, אדי גז תוססים, לשונות שחורות של בערות תשושות, עכשיו אנחנו רואים אותו, את סוף העולם, זה שמופיע בחוברות הקומיקס, בסרטים שמתרחשים בעתיד האפוקליפטי והנגוע ביותר". דייגו הוא גבר איטלקי צעיר, והמלחמה שהוא צופה בה, שמבשרת עבורו את תחילת סוף העולם, היא המלחמה בסרייבו. זו אינה המלחמה שלהם - של גיבורי הספר האיטלקים שנקלעו אליה כמעט במקרה - אבל עד מהרה היא שואבת אותם אל תוכה עד שהם לא מסוגלים לעזוב גם כשניתנת להם ההזדמנות, עד שהיא שוקעת אל תוך הבשר והופכת לחלק בלתי נפרד מהגוף.

"בא לעולם", ספרה של מרגרט מצאנטיני (לעברית תורגמו בעבר גם ספריה "אל תזוזי" ו"אמבט האבץ", שניהם בהוצאת זמורה-ביתן), עושה מעשים שלא ייעשו: הוא לוקח מלחמה נשכחת - המלחמה בבלקן בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, אחת מני רבות ששודרו בטלוויזיה לעולם כולו ומאז הודחקו כלא היו - ונותן לה פנים ושמות, וגם נקודת מבט מרוחקת שתוכל לקשר אותה לעולם שלנו. הוא מוזג את הטראומה הלאומית של לאום זר ומרוחק אל תוך זו הפרטית, של אנשים "סתם", כאלה שלא צריכים להתחבא מצלפים חסרי פנים, והופך את שני הפצעים לאחד. מצאנטיני קוראת תיגר על אלה שלא רוצים לזכור, שלא רוצים חלק בפצע שכביכול אין לו כל קשר לחיים שלהם, ומחייבת אותם להתעמת אתו. התוצאה, בהתאם, קשה. אבל גם מרגשת עד דמעות. ובעיקר עוצרת נשימה.

דייגו וג'מה נפגשים בסרייבו. הוא צלם עצמאי שנודד בעולם ומתעד, היא דוקטורנטית שעורכת מחקר על משורר מקומי. לאהבה ביניהם לוקח זמן להידלק, לפחות מצדה של ג'מה. דייגו, לעומתה, חולה אהבה מהרגע הראשון. הם חוזרים הביתה, לאיטליה, ושם מתפתח ביניהם סיפור אהבה קונוונציונלי ומוכר. הם עוברים לגור ביחד, מוצאים עבודות רציניות ומפסיקים לחיות כמו זוג דלפונים. ככל שעובר הזמן אהבתם גדלה, עד שלא נראה שמשהו יכול לערער אותה.

אבל הכל מתחיל להתערער, באופן טבעי, כשג'מה מתקשה להיכנס להריון. מאוחר יותר יתברר שהיא עקרה. הרצון שלה בילד הופך במהרה לאובססיה, ועל אף האהבה הגדולה היחסים בין בני הזוג נהיים מתוחים ומותשים. רגע לפני שהקרע ביניהם נהפך לבלתי הפיך, הם מקבלים החלטה אימפולסיבית לנסוע לסרייבו, לבקר את החברים שהשאירו שם, בתקווה שהמקום שבו נפגשו לראשונה ישיב אותם זה לזה. אלא שבאותה תקופה המלחמה ביוגוסלוויה כבר בתחילתה, ולא עובר זמן רב עד שג'מה ודייגו מוצאים את עצמם בעיר שותתת דם ומופגזת.

"בא לעולם" אינו עוסק במקריות. אם זה היה סרט הוליוודי היינו רואים צמד גיבורים שכל רצונם הוא לצאת משדה הקטל הזר ולחזור הביתה. אלא שהמקרה של דייגו וג'מה מורכב יותר: עד שהם מבינים את הסיטואציה לאשורה, הם כבר שקועים בסרייבו עד צוואר. בנוסף, דווקא בארץ המדממת הזאת נפתח להם סיכוי. המיתוס הזה, של חיים שצומחים מתוך המוות, הוא לכאורה הקו המנחה של הספר, אלא שלצדו מתגלה אמת כואבת אחרת: המוות מייצר סביבו גם גרורות של מוות, שאוחזות בגוף בריא ומשתלטות עליו.

בית קברות לנרצחי רצח העם. תצלום: מתוך ויקיפדיה

הספר נפתח 17 שנים אחר כך, כשג'מה חוזרת לסרייבו. גויקו, ידידה הבוסני של ג'מה מהימים שלפני המלחמה, מדריך אותה בביקור. "היה קל יותר קודם", הוא אומר, "כשרצנו מפחד הרימונים, מאשר אחר כך, כשטיילנו על החורבות". דבריו של גויקו, משורר ומורה דרך בין שלל עיסוקיו, נוטעים את ג'מה בסיטואציה בלתי אפשרית של חזרה למוקד הכאב, שההתמודדות שנעשית אתו בדיעבד היא לפעמים גדולה ממנו עצמו. המלחמה בסרייבו לא היתה אמורה להיות מלחמתה של ג'מה, אבל היא נעשית כזאת כשהיא הופכת לזירה שבה הפסידה, אבל גם הרוויחה.

הסרט שייעשה בסופו של דבר על פי "בא לעולם" לא יהיה סרט הוליוודי, אבל הוא ייעשה. הוא חייב להיעשות. הכתיבה הדחוסה והפיוטית של מצאנטיני חייבת לתרגם את עצמה לתמונות. הדרמה שוברת הלב שמגולמת בין הדפים חייבת להיות מוצגת לראווה. מצאנטיני - קולנוענית בעצמה, שספרה "אל תזוזי" עובד לסרט בכיכובה של פנלופה קרוז - רואה בעיני רוחה את הדברים שאותם היא מתארת, אף שבהיותה איטלקייה אין להם אחיזה אמיתית בחייה. הרעיון לכתוב את הספר עלה בה כשנולד בנה פייטרו, והטלוויזיה שידרה בלי הפסקה את המלחמה הרחוקה בסרייבו. מצאנטיני עושה לקוראים שירות אכזרי ביותר: היא מחייבת אותם לראות את אותם דברים, לקחת בהם חלק, והופכת את המלחמה, כל מלחמה, לחלק בלתי נפרד מאתנו, כמו גוף ואהבה. היא משתמשת בכל האמצעים שעומדים לרשותה - ועומדים לרשותה לא מעט - כדי לשבור את לב הקוראים לרסיסים.

Venuto al mondo \ Margaret Mazzantini



תצלום: אי-פי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו