בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פלסטינים בישראל: מאבקו של המיעוט הערבי במדינה היהודית" מאת דן שיפטן | זה לא אנחנו, זה אתם

התזה שהספר מציג חדה כתער: מוקד המחלוקת והעימות בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בארץ הוא הגדרתה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מהות שהציבור הערבי ומנהיגיו שוללים מן היסוד

8תגובות

פלסטינים בישראל: מאבקו של המיעוט הערבי במדינה היהודית

דן שיפטן. הוצאת זמורה-ביתן, 844 עמ', 116 שקלים

ריאת ספרו עב הכרס של דן שיפטן היא משימה קשה לביצוע בשיאו של קיץ ישראלי. ואולם, זו משימה ששכרה בצדה למי שמוכנים להיכנס לדיון נוקב על עברה ועתידה של מערכת היחסים הסבוכה בין המיעוט הערבי לקבוצת הרוב היהודית בישראל. לאלה, מאפשר הספר לבחון מקרוב את הנושא.

האתגר האינטלקטואלי-פוליטי שמעמיד הספר, בעיקר למאמינים באפשרות השילוב של אזרחי ישראל ערבים בחיי המדינה והחברה, הוא גדול. שכן המחבר, הד"ר דן שיפטן - ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה ובמכללה לביטחון לאומי ויועץ ותיק למקבלי החלטות ולראשי המערכת המדינית-בטחונית בישראל - פוסל את האפשרות הזאת בתנאים הקיימים, ותומך פסילה זו באינספור נתונים ועובדות, שעל חלקן לפחות חסידי השילוב יתקשו לערער; שעה שחסרונן של עובדות אחרות, התומכות בפוטנציאל השילוב, יראה בעיניהם מכוון ומגמתי.

התזה שהספר מציג חדה כתער: מוקד המחלוקת והעימות בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בארץ הוא הגדרתה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מהות שהציבור הערבי ומנהיגיו שוללים מן היסוד. לשלילה זו מתלוות גם קובלנות אחרות, למשל, ביקורתם של הערבים הישראלים על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים בשטחים, קובלנתם על קיפוחם כאזרחים בתחומים השונים, או טענתם כי מצוקתם הכלכלית המתמשכת נגזרת ממדיניות מפלה במכוון של ממשלות ישראל השונות.

על פי שיפטן, טענה אחרונה זו שנויה במחלוקת עד כדי מעוותת ערכית ואמפירית. הוא סבור כי שורש מצוקתה הכלכלית והחברתית של החברה הערבית-מוסלמית - וגם היהודית-חרדית - הוא אי הנכונות לאמץ אורח חיים יצרני מודרני, כפי שעשו הערבים הנוצרים והיהודים הלא חרדים.

ואולם, כאמור, לפי התזה המרכזית של הספר אלה הן קובלנות משניות לעומת מכשלת היסוד - אי הנכונות של הציבור הערבי בארץ ומנהיגיו להסכין עם היותה של מדינת ישראל מדינת לאום יהודית, מהות שעליה אין הרוב היהודי מוכן להתפשר: "מבחינתו של הרוב הזה, לא רק שאין לו ברירה אלא להילחם למניעת חורבנו הלאומי, אלא שעצם הניסיון לחולל את החורבן הזה אינו לגיטימי בעיניו והוא משוכנע שהוא מסוגל להכשילו".

את רוב נטל האחריות להיווצרותו של הניגוד המהותי הזה תולה שיפטן בתיאור העוין והארסי של המציאות על ידי ההנהגה הפוליטית והאינטלקטואלית הערבית בישראל: "חברי הכנסת הערבים, למעט חריגים אחדים, מתבטאים ומתנהגים כמי שאינם רואים צורך לקיים בסיס משותף עם קבוצת הרוב היהודי, במסגרת הנחות היסוד שעליהן קמה מדינת ישראל. הם ממקדים את פעילותם הפוליטית בניסיון לשנות מעיקרן את ההנחות הללו... לצד מאמציהם (הלגיטימיים, אליבא דכולי עלמא) לעשות שימוש במנגנונים הדמוקרטיים למימוש השוויון האזרחי ברמת הפרט והקהילה... הם פועלים באופן בוטה ומתריס למוטט את המדינה היהודית, במטרה לכונן במקומה מדינה דו-לאומית, שגם היא אינה אלא שלב מעבר לקראת מדינה ערבית".

כדי להוכיח את טיעונו, מפרט שיפטן בשער השני של ספרו (לאורך 355 עמודים!) את אמירותיהם ופעילותם של חברי הכנסת הערבים: מחמיד, דראושה, טיבי, דהמשה, ברכה, א-סאנע, זחאלקה ומי שהוא בעיניו המתוחכם והמזיק ביותר - עזמי בשארה. לאחר מכן הוא מעביר דרך אותה "מטחנת בשר" היסטוריוגרפית-קטיגורית את האליטות של החברה האזרחית הערבית - אנשי אקדמיה, שחקנים, עיתונאים ואנשי עט.

לקראת סופו של שער זה הוא בוחן באופן ביקורתי, אם כי "רך" מעט בהשוואה להצגתו את התנהלות האליטות, גם את עמדות כלל הציבור הישראלי-ערבי. גם כאן מאבחן שיפטן תסמינים ברורים של תפישות "משחק סכום אפס", למשל תמיכה ואף מעורבות אקטיבית בפעולות טרור נגד יהודים אזרחי ישראל, אשר תומכי השילוב ממעיטים לדבריו בהיקפה מסיבות אידיאולוגיות. אבל בה בעת הוא מודה כי על סמך ממצאי סקרים ושאר מקורות מידע, "יש בקרב המיעוט הערבי רכיב משמעותי המכיר ביתרונותיה של מדינת ישראל ובהישגיה ואף גאה בהם ובישראליותו".

ועם זאת, כאמור, פסק הדין של שיפטן הוא חמור: היום פעורה תהום עמוקה וכנראה בלתי ניתנת לגישור בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בישראל. יתרה מזו, לתפישתו המצב אינו סטאטי ומגוון החלופות המצויות בידי הצדדים מצטמצם והולך: בעוד שבראשית שנות 2000 ניצבו עדיין שני הציבורים על פרשת דרכים, הרי שבסופו של העשור הראשון לאלף השלישי הפור כבר נפל: "מבחינת המיעוט הלאומי הפלסטיני בישראל, ספק אם עדיין פתוחה הדרך העולה על מסלול של השתלבות עמוקה בחברה הישראלית במסגרת מדינת הלאום היהודית". והוא מזהיר כי אם יבחרו בניסיון לשנות את אופיה היהודי של מדינת ישראל הדבר יוביל ל"תהליך המוביל למבוי סתום ועימות חסר תועלת שסופו אינו נראה לעין". אפשרות אחרת שהוא מציג היא "תהליך ממושך של שיפור, העשוי להצטבר לכלל שינוי עמוק במצבם של הערבים אזרחי ישראל". מבין השורות עולה ששיפטן סבור שיש סיכוי גדול יותר כי הערבים החיים בישראל יבחרו דווקא בברירה הראשונה, משום ש"ההיסטוריה של העם הזה כולה היא סיפור הכישלון הלאומי המתמשך, שמקורו בדבקות באופציה הרדיקלית". לפיכך, בלי דקדוקי תקינות פוליטית, מציג שיפטן בפני הישראלים הערבים שתי חלופות מעשיות שהן בעיניו היחידות הפתוחות בפניהם: הראשונה - להשלים עם היותם מיעוט במדינת לאום יהודית, תוך שמירה על זהותם התרבותית והלאומית, אך ללא הזדהות פעילה עם המאבק נגד ישראל, ועם היבנות בתוך המסגרת המשותפת, והשנייה - לממש מימוש מלא את זהותם הלאומית במדינת לאום אחרת משלהם, תוך הסתלקות מטענות של בעלות על הארץ.

אף שרוב הביקורת מוטחת בחברה הישראלית-ערבית ובמנהיגיה, נדמה כי מטרה מרכזית לא פחות לחציו החדים של שיפטן הם הישראלים-יהודים הפועלים, כיחידים או כארגונים, לשילובם החברתי-פוליטי-כלכלי של אזרחי ישראל הערבים. בעיקר בשער השלישי, שעניינו כלכלה ומאפיינים חברתיים, חובט הכותב בפעילים ובארגונים אלה ללא רחם, וקובע נחרצות כי למעשה הם מציעים פתרונות שרק יחמירו את הבעיות שאותן הם מתיימרים לפתור: "קשה להבטיח לאוכלוסייה הערבית סיכוי של ממש להיחלץ ממצוקתה ולתרום את חלקה לתהליך הזה, כאשר מעלים בשמה הצעות מתחכמות, שנועדו לעקוף את הצורך בשינוי, במאמץ, בשיפור הכישורים ובהשקעה בעתיד". במובן זה, הספר הוא למעשה כתב פולמוס המתכתש "בלי כפפות" גם עם השמאל הישראלי ובעיקר עם ארגוני זכויות אדם ואזרח, שאותם הוא מצייר כמי שאינם מודעים, או כמי שמתעלמים ביודעין, ממניעי העומק של הישראלים-הערבים שאת מלחמתם הם לוחמים.

על אף ערכו התיעודי-עובדתי, נקודת המוצא של הספר בעייתית: מערכת היחסים הערבית-יהודית מתוארת כאן כריקוד טנגו כושל של רקדן יחיד - הצד הערבי. במלים אחרות, הניתוח מוציא פטורים כמעט בלא כלום את מקבלי ההחלטות וההנהגה הפוליטית הישראלית-יהודית, אשר לה מיוחסת תרומה מינורית, אם בכלל, לשפל שאליו הגיעו היחסים בין המיעוט לרוב בישראל.

בניגוד לדקדקנות החשבונאית שנוקט שיפטן כלפי השגיאות שהוא מאתר בהתנהלות הערבים הישראלים ומנהיגיהם, אין הוא מתמודד בצורה דומה עם העובדה כי מימים-ימימה הממסד הישראלי-היהודי, ובעקבותיו החברה הישראלית-יהודית, מתייחסים למיעוט הערבי כאל "ילד חורג" במשפחה במקרה הטוב ובמקרה הגרוע - כספחת.

מן הראוי היה אפוא לקצץ בשלל הראיות למגמות השליליות הנשקפות בהתבטאויות ובפעילות של ההנהגה והציבור הערבי ולהקדיש מקום ראוי לדברי התוכחה שהכבירו משך השנים מנהיגים ישראלים יהודים כאלה ואחרים על ראש הישראלים-הערבים, ולהשפעתם המתמשכת והמרעה של דברים אלה - והמעשים שנעשו בהשראתם - על יכולתם ונכונותם של חברי קבוצת המיעוט להשתלב בחברה הישראלית ועל בחירתם להתמודד עם הדחייה וההדרה בדרכים שאותן הוא מבקר.

מן הדין היה גם לדון לעומק ב"רגע ההיסטורי" המואר, בתקופת כהונתו השנייה של יצחק רבין כראש ממשלה, כשעשה מאמץ מכוון לגרום לערבים אזרחי ישראל לחוש רצויים, ולהשלכות החיוביות המוכחות שהיו לכך, להרף עין אמנם, על יחסם למדינה ולישראליות.

לכך היה גם רצוי להוסיף עיון בנתונים המצביעים על הרצון של רוב גדול בציבור היהודי להדיר את האזרחים הערבים מתהליכי קבלת החלטות גורליות למדינה, לא רק בתחום הבטחוני אלא גם בתחומי כלכלה, חברה וממשל. לשון אחר, שיפטן מתעלם מהשפעותיו של "אפקט פיגמליון", המוכר לכל פרח הוראה - ציפיות להתנהגות גרועה יניבו התנהגות שכזו, שעה שציפיות להתנהגות טובה - עשויות בהחלט לעודד אותה.

לסיכום, אסור להתעלם מן העובדות המטרידות שמקבץ הספר באשר לדברים שאמרו ועשו מנהיגי הציבור הישראלי-ערבי עד לעת האחרונה ממש. קשה גם לדחות על הסף את טענתו של שיפטן באשר לאחריות (המסוימת לפחות) של הציבור הערבי-מוסלמי למצבו החברתי והכלכלי הנוכחי. ואף על פי כן, אין הכרח - ואף לא נכון - לאמץ את התזה המרכזית של הספר ששילוב אמיתי אינו אפשרי. אדרבא, תזה זו עלולה להיות בבחינת נבואה המגשימה את עצמה; אם תאומץ, היא תדחוף את הציבור הערבי לרדיקליזציה נוספת של עמדותיו, שכן לא יהיה לו הרבה מה להפסיד והרבה למה לצפות. במקביל היא תשחק עד דק את המוטיבציה הדלה גם בלאו הכי של מקבלי ההחלטות והציבור הישראלי-יהודי לעשות את המהלכים הדרושים והאפשריים כדי לאפשר שילוב פוליטי-חברתי אמיתי של האזרחים הערבים במגוון רחב של תחומים ותהליכי קבלת החלטות, תוך שימור אופיה היהודי והדמוקרטי של ישראל.

פרופ' תמר הרמן היא מרצה למדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה ועמיתת מחקר בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה



בית הספר היהודי-ערבי במשגב. רעיון מופרך על פי שיפטן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו