בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"כיצד נעשתה ישראל קפיטליסטית" מאת אמיר בן פורת | על קפיטליזם וגעגועים

מתי ואיך ויתרה ישראל על סוציאליזם, מדיניות רווחה וערבות הדדית, והאם בכלל האמינה פעם בערכים האלה

61תגובות

כיצד נעשתה ישראל קפיטליסטית?

אמיר בן פורת. הוצאת פרדס, 255 עמ', 88 שקלים

אל תקשיבו למוחים, האזינו לשתיקותיהם. אפילו מלים פשוטות בדיוקן, מהסוג שרעם בכיכרות מוצאי השבת - "העם דורש צדק חברתי" - לא מעזות להודות בקול רם במה שמגלות השתיקות. אין זה מפתיע. לעולם היו השתיקות מדויקות יותר מהמלים שביקשו להכיל אותן. ומי שיקשיב לשתיקותיהם של יושבי המאהלים ושל תומכיהם הרבים יגלה שהסיפור הוא לא רק קריסתו של מעמד הביניים בעקבות ביזת הנכסים שהשתוללה בישראל בעשורים האחרונים, אלא הוא קודם לכל סיפור של געגוע.

געגוע למה שפעם היה כאן. געגוע למה שהיה אמור להיות פה עכשיו.

למשל אברהם, תושב חצור הגלילית, עוד כמה שנים בפנסיה, "בעזרת השם שרק תהיה עבודה עד שנגיע לשם". הגיע כילד ממרוקו כשחצור עוד היתה מעברה מחולקת לשתיים - חצור א' וחצור ב'. הוא יושב במעגל השני שמקיף את הדוברת עם המגאפון במאהל המחאה בקריית שמונה ונותן לסטודנטית זועמת ממכללת תל חי לדבר במקומו. הוא מהשותקים. אבל אחרי שעה, כשהוא מתרומם, הוא לוחש באוזני בשקט, כאילו מבקש לא להפריע: "פעם זה לא היה ככה. אפילו בימים הכי קשים שהיו לנו פה, בבוץ של חצור א', זה לא היה ככה".

או פנינה, שנולדה בארץ ב-1944 ו"ברחה מירושלים" לתל אביב לפני שלוש שנים.

פעילה חברתית ותיקה שאת כל ערביה מכלה בשדרות רוטשילד, מסייעת לפעילים הצעירים לנווט בסערה שהם יצרו. גם היא מודה שהיא מתגעגעת. "אני מסתובבת פה ולא מפסיקה לדמוע. אני מרגישה שלפחות לכמה שבועות החזירו לנו את החברה שהיתה פה פעם. החברה שהקימו ההורים שלי, דור המייסדים, חברה סוציאליסטית. הדור שלנו, דור הביניים, שתק, והצעירים פה אומרים את מה שאנחנו לא העזנו להגיד במשך דור שלם - שצריכים להחזיר את המדינה למה שהיא היתה". מספר אנשים מבוגרים שסובבים אותנו מהנהנים. לבושם מוקפד עד לפריט האחרון, נראים אנשים מבוססים, מאלה שאתה פוגש באכסדראות של האופרה הישראלית. הם לא אומרים דבר, אבל המבטים שלהם ובעיקר השתיקות שלהם מדברים במקומם. גם הם במתגעגעים.

אפילו יותם, סטודנט לתואר ראשון בחינוך, מהצעירים היפים שהצמיחה הארץ הזאת, מתגעגע. אמנם הוא נולד ב-1986, שנה אחרי שממשלת האחדות בראשות שמעון פרס קברה באופן סופי וגמור את מה שנשאר ממדינת הרווחה הישראלית עם "תוכנית הייצוב הכלכלית" שלה ואיפשרה למה שאותו פרס יכנה אחרי הרבה שנים "קפיטליזם חזירי" להשמין ולבעוט. אבל גם יותם מתגעגע. מתגעגע למה שהיה פה כמו שסיפרו לו בתנועת הנוער ובשנת השירות שהוא עשה לפני הצבא וכמו שהוא הרגיש על גופו בשלוש שנותיו בנח"ל הקרבי.

רגש מוזר הוא הגעגוע. ממשפחת הרגשות המכזבים. לא פעם אנחנו מתגעגעים לחיים שייתכן כי הם מדומיינים לגמרי (אלמוג בהר הודה בספרו המרגש "אנא מן אליהוד" כי "לפעמים אני מדמיין שהורי היו שניהם עולים כל לילה מלילות הקיץ בבגדאד לישון על הגגות, למרות שאבי נולד הרחק משם, באירופה. לעתים אני גם מדמיין את עצמי ישן על הגגות כתינוק, למרות שנולדתי כל-כולי בבית חולים בתל אביב").

מתגעגעים למה שאף פעם לא היה באמת. משליכים על האתמול את הפנטסיות שאין לנו אומץ או יכולת לנסות ולהגשימן בהווה. זה לא באמת משנה, שהרי גם אם הגעגוע הוא לעבר מדומיין לחלוטין, התלישות שנוצרת בעטיו בהווה היא אמיתית. להיפך, החיבור בין עבר מדומיין לבין הווה מנוכר רק מעצים את הגעגוע.

נדמה לי שזו הסיבה להצלחת המחאה החברתית בקיץ הזה. צעירי המאהלים הצליחו להפעיל אצל מרבית יושבי הארץ הזאת את בלוטות הגעגוע. האור בעיניים, האמונה התמימה, האמיתות הפשוטות שהם השיבו לשיח הציבורי הביאו לכך. ומי - למעט כמה אלפי בוזזים שפעלו פה ב-20 השנים האחרונות - לא מתגעגע למה שהיה?

*

אמיר בן פורת מגלה לנו בספרו "כיצד נעשתה ישראל קפיטליסטית?" שגם בסיפור הזה אנחנו מתגעגעים לא בהכרח למה שבאמת היה. "ישראל מעולם לא היתה מדינה סוציאליסטית", הוא קובע. החוקרים הרבים שמפרידים בין התקופה ה"ניאו-ליברלית" הנוכחית לבין התקופה "הסוציאליסטית" שקדמה לה טועים, ובמידה מסוימת מטעים בכוונה, כדי להצדיק את השינויים שהתרחשו כאן בעשורים האחרונים. "אכן בישראל של שנות ה-50 התקיימו גופים סוציאליסטים מסוימים (קיבוצים, קואופרטיבים) ודומה כי בראשית דרכה מפא"י היתה מפלגה סוציאל-דמוקרטית, אך לא הסוציאליזם היה דגלה אלא הממלכתיות. והממלכתיות איפשרה לקפיטליזם לצמוח ולהיות דומיננטי והגמוני". בן פורת מתאר בספרו כיצד הקפיטליזם הישראלי החל את דרכו "בחממה שבנתה וטיפחה עבורו המדינה, אותה מדינה שנשלטה אז על ידי האליטות של מחנה העבודה".

לכאורה, לפני מייסדי המדינה עמדו בשתי ברירות: קפיטליזם או סוציאליזם. למעשה, הם בחרו בדרך שלישית, "כלכלה מעורבת", תחת פיקוח המדינה. לשיטת בן פורת, הבחירה הזאת פתרה את המתח שהיה קיים אז בין אידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית לבין מציאות כלכלית ופוליטית שלא באמת איפשרה את הדרך הסוציאליסטית. כפי שגם כתב זאב שטרנהל בספרו פורץ הדרך "תיקון אומה או בינוי חברה?", עוד קודם להקמת המדינה הציבה תנועת העבודה את הלאומיות לפני הסוציאליזם. הלאומיות הזאת, שבאה לידי ביטוי במושג הממלכתיות - סללה את הדרך לקפיטליזם הישראלי.

היו לכך סיבות רבות. אחת מהן היא שמדינת ישראל המשיכה את המשטר החוקתי-כלכלי שהעמיד הממשל המנדטורי, משטר קולוניאלי שדמה מאוד לדפוס של הקפיטליזם המערבי. סיבה אחרת היא שאחרי שנות ה-50 הראשונות, מאמצי הפוליטיקה להגמיש את חוקי הכלכלה נתקלו בחשבון שעמד לפירעון. המציאות טפחה על פני אלה שביקשו להתעלם מכללי היסוד של הכלכלה הקפיטליסטית. מלחמת העצמאות הותירה חוב פיסיקלי כבד; העלייה ההמונית של יהודים מרוששים ברובם הכבידה את הנטל הכלכלי; הממשלה הבריטית הקפיאה את יתרות מטבע החוץ שהופקדו בבנק של אנגליה "וההון במטבע החוץ הצטמצם כל כך עד שכמעט לא איפשר למדינה רכישת מוצרי מזון בסיסיים בחו"ל". התמיכה הכספית של יהודי העולם ובעיקר של יהודי ארצות הברית לא הספיקה לכסות את הצרכים. ובמקביל, תושביה הוותיקים של הארץ, שנתבעו להוריד את רמת חייהם לטובת שאר האוכלוסייה (בתוכנית הצנע), דרשו להעלות חזרה את רמת חייהם והפעילו את כוחם הפוליטי הרב לטובת זאת.

כך, למשל, נענתה הממשלה בלחץ ההסתדרות, ולא רק שהעלתה את שכר העובדים אלא גם החלה להקים "שיכונים לוותיקים" (קרי לחברי המפלגות) במחירים מסובסדים. לפי בן פורת, ההנהגה הסוציאליסטית הבינה היטב כי המחויבות האידיאולוגית של הציבור, לרבות חברי המפלגה, אינה מוחלטת, במובן זה שגם להם יש דרישות "בורגניות". כך או כך, החשבון הכלכלי לא בושש לבוא והוא היה בין הגורמים שהניעו את העומדים ליד ההגה "לחשיבה מחודשת באשר למעמדו של הסקטור הפרטי", מה שהוביל אותם "לעודד את צמיחתו והתרחבותו".

*

סיבה נוספת לכך שישראל בחרה בקפיטליזם היא שמן היום הראשון הסתייעה המדינה בייעוץ כלכלי של מומחים זרים שבעקבותיהם גברו הקולות שתמכו ב"חשיבה כלכלית רציונאלית" - שם נרדף לכלכלת שוק חופשי - גם בקרב חברי הממשלה והפקידות הבכירה. לא מפתיע אם כך שההסכם הקואליציוני שנרקם בין מפא"י לציונים הכללים הכיל כבר אז קיצוצים בהוצאות ו"איזון התקציב" (פגיעה ברווחה), עידוד היוזמה הפרטית, "ביטול אפליה כלפי גורמים כלכליים וצמצום הפיקוח על מוצרים שונים (הקלה לסוחרים) וכו'. תחת הרטוריקה של "מכורח הנסיבות" הועדפה כבר אז השיטה הקפיטליסטית.

מרתק לקרוא בספר על היחס להסתדרות. בן גוריון, אבי הארגון, וגם גורמים נוספים בתוך מפא"י החלו לראות בהסתדרות איום על רעיון הממלכתיות. בוועידה השמינית של ההסדרות הציג בן גוריון את השאלה בכל חריפותה: מה מקומה של ההסתדרות במדינה? לפי בן פורת בן גוריון כבר ידע את התשובה. הוא רצה שההסתדרות תמשיך להתקיים אבל גם רצה לקצץ בכנפיה, ולכן הממשלה החלה להצר את צעדי ההסתדרות.

ב-1977 כשהגיע הליכוד לשלטון הוא לא באמת שינה: "חסר משנה כלכלית סדורה", לדעת בן פורת, הוא נע בין גישה ליברלית שמצמצמת את המדינה לבין גישה פופוליסטית שמבקשת שהמדינה תייצר "קפיטליזם למען האנשים". למזל הקפיטליסטים, שבו שמעון פרס ואנשיו לשלטון ב-1984 ומעשיהם סללו, כאמור, את הדרך להשתלטות הקפיטליזם בישראל.

זה נכון גם בשנות ה-90. "דווקא כאשר המערך-עבודה שב לעמדות השלטון, היתה לקפיטליזם עדנה ובתוך פחות מעשור הוא נעשה להגמוניה הבלבדית". ואכן, המעשה הבולט ביותר של ממשלת רבין בתחום הכלכלי-חברתי הוא חיסול ההסתדרות. אחר כך באו נתניהו וברק והעניין הפך חלוט. עד, אולי - מי יכול לדעת? - קיץ 2011, כשקמה חבורת צעירים ואמרה די! והתמימות והצדק הפשוטים שעלו מגרונם ומשתיקותיהם גרמו לאומה שלמה להתגעגע.

*

אז למה מתגעגעים ההמונים? מאיפה עולה ריח הגעגוע, אם למעשה שום דבר לא השתנה ומההתחלה היה (כמעט) אותו דבר?

זה לא מדויק. אמנם, הספר הזה מצטרף לשורה ארוכה של מחקרים שהופיעו בשנים האחרונות - כולם מפנים אצבע מאשימה כלפי מייסדי המדינה ובמיוחד אנשי מפא"י כאלה שאחראים על כל הרעות החולות שהתפתחו לנו כאן, וכאילו מבקשים לשכנע שמדינת ישראל תמיד היתה פגומה. אבל האמת היא שזה לא באמת היה אותו דבר.

גם אם כבר בעשורים הראשונים היה להון הפרטי כוח רב והוא השפיע על פקידי השלטון ועל נבחרי הציבור, והיתה בורגנות שביקשה חיים טובים, וגם אם למעשה היה פה יותר קפיטליזם מאשר סדר כלכלי אחר - זה היה שונה. החלומות היו שונים, השאיפות היו אחרות, המצפן המוסרי שלפיו חיו פה האנשים היה אחר. הכבוד ניתן לפקידי ציבור שראו בעבודתם שליחות ציבורית ולא לאלה מבין פקידיו שעשו שימוש במשרתם הציבורית כדי לקדם את עצמם - ראו מקרי פקידי האוצר הבכירים ב-20 השנים האחרונות, שמעזים להשתמש ברטוריקה של "אחרי שעבדתי בשירות הציבורי אני כעת מתפנה לעשות לביתי".

פעם הקפיטליזם נתפש כהכרח ולא כדבר נשאף. מנהיגי מפא"י ההם, שאולי עשו מעשה קפיטליסטי בלית ברירה, עשו זאת בדיוק כך: בלית ברירה. מודעים לעוול שעלול להיות טמון במעשה ולכן לא איבדו את כל הבלמים המוסריים שלהם. בניגוד לבוזזי העשורים האחרונים, שעושים זאת בחדווה וללא טיפת בושה, כשכל מה שלא נתפש כפלילי נתפש כלא שלילי.

גיבורי התרבות היו אחרים, תוארי דוקטור לשם כבוד לא ניתנו לאנשים שעשו את הונם רק מנכסי הציבור ואפילו הריח של הכסף היה אחר. הוא הצטבר אצל אנשי תעשייה, שיצרו לא פעם יש מאין, ולא אצל אנשי כספים שעשו כספיהם ממניפולציות חשבונאיות.

החלומות והערכים הנשאפים היו אחרים והם ריפדו את החיים שהיו קשים כבר אז. היום אפילו הריפוד הזה נלקח מאיתנו - מה שהופך את החיים לנעדרי תקווה וככאלה, לבלתי נסבלים. "כשבאנו לארץ היה לנו הרבה ולארץ לא היה כלום", מצטט נתן זך בספר "מות אמי" את מה שאמו מספרת לו: "עכשיו יש לארץ הרבה ולנו אין כלום. וכאילו באותו עניין הוסיפה: "אילו ידע זאת אביך". אילו ידענו זאת כולנו, אולי היינו פחות מתגעגעים.

כוזב הוא הגעגוע - אבל כמו הרבה תרופות פלצבו, לעתים אין מרפא טוב ממנו. אדם הולך בשדרות רוטשילד. צעירים יפים מכל הסוגים, המינים והריחות יושבים שם באוהלים ומשגרים אל תוך הלילה המהביל צרורות של מלים גבוהות על צדק ועל שוויון ועל חברה שאמורה להיות אור לגויים, והאדם מביט בהם ונזכר באוהל של אביו במעברת חצור א' או באוהל של אמו בכפר שייקרא נתניה והגעגוע שוטף את כולו, וטוב לו.



שנות ה-50, מעברה ליד תל אביב. גם באוהלים של פעם נשבה רוח של ערבות הדדית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו