בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בקשתה האחרונה" מאת אילנה ברנשטיין | שיחות שלום

יש עניין רב ביחסיהן המורכבים של אם ובת על רקע מחלתה של האם, אבל כל אלה הולכים לאיבוד ב-300 עמודיו המפוטפטים של הרומן

8תגובות

בקשתה האחרונה

אילנה ברנשטיין. הוצאת כתר, 307 עמ', 92 שקלים

אלה, גיבורת הרומן החדש של אילנה ברנשטיין, חשה ריחוק גמור מהוריה. למרות זאת, כשנודע לה שאמה חולה בסרטן, היא מגלה בתוכה צד טיפולי שלא ידעה על קיומו. היא מעבירה את הוריה הזקנים מחיפה לתל אביב, כדי שיגורו לידה, ומטפלת באמה במסירות עד מותה. זוהי - בקיצור - עלילת "בקשתה האחרונה". בספריה הקודמים של ברנשטיין היתה איזו אנרגיה עצבנית, תוקפנית, בצירוף סדר יום תרבותי עדכני תמיד (אם הנוטשת את בתה כדי לחיות את חייה, אשה מושפלת ומנוצלת הרוצחת את בעלה וכו'), שהעניקו להם משקל מסוים. ספרה החדש של ברנשטיין עוסק גם הוא בנושא חברתי עדכני: איך מטפלת החברה בזקניה המאריכים לחיות, ואיך מטפלים ילדים בהורים מזדקנים שאתם לא היה להם אף פעם קשר של ממש. אבל משקלו של הספר הזה - למרות חשיבות הנושא החברתי המועלה בו - הוא משקל נוצה.

חולשתו נובעת קודם כל מהחלטתה של המחברת לבסס את הספר על דיאלוגים בין הבת להוריה. למעשה, רוב-רובו של הספר הוא מין דיאלוגים כאלה, חלקם ישירים, חלקם נמסרים בגוף שלישי על ידי המספרת. המספרת מצטטת את אמה, המתלוננת על בעלה הזקן והעייף ("אבא שלכם חושב שהוא בן שמונה-עשרה"), ומדווחת לקוראים שאמה השמיעה עוד "כיוצא באלה קלישאות שדופות". הצרה היא שהרומן כולו בנוי על קלישאות שדופות ודיאלוגים חבוטים. כזהו למשל הדו שיח, מתוך דף מקרי, בין האב (שרלי), לאם ולבת: "הבאת לי את הקרם, שרלי?

קרם?

אמרתי לך אתמול, לפני שהלכתם, שתביא לי קרם לפנים.

לא אמרת לי שום דבר על קרם.

אמרתי, טוב? אל תעשה ממני מטומטמת.

איזה קרם, ריבונו של עולם, על איזה קרם מדברת האשה הזאת?

הקרם פנים. זה שמונח על השולחן של עידו. הג'רה הלבנה עם המכסה בצבע תכלת.

אני אביא אותו אחר הצהריים. אני אביא אתי את כל מה שאת זקוקה לו. תגידי לי מה את צריכה.

אני לא מבין לאיזה קרם היא מתכוונת.

לא נורא, אבא, כולנו מתוחים עכשיו.

אני לא מתוח.

אולי אתה לא, אבל אמא כן.

אני לא מתוחה. מה יש לי להיות מתוחה?

אולי בגלל הניתוח המסובך שאת עומדת לעבור.

אני סומכת על הרופאים.

זה הבית חולים הכי טובה בארץ, אבי אומר.

הכי טוב.

מה הכי טוב?

לא משנה".

אילנה ברנשטיין. נושא חברתי עדכני. תצלום: אריק סולטן

וככה זה נמשך ונמשך. השיחות האלה בהחלט מעוררת רושם של אותנטיות ומהימנות, אבל מבחינה ספרותית הן חסרות ערך, כי הן להורים והן לבת אין משהו מעניין לומר על עצמם או על יחסיהם, והרושם הכללי הוא אותו רושם שיש לך כשאתה נקלע שלא לטובתך לסיטואציה משפחתית לא נעימה שבה כולם לא סובלים את כולם. כמה פעמים צריך הקורא לשמוע שהאב הזקן אינו שומע היטב, ומקפיד על כמות הנוזלים שהוא שותה כדי שלא יצטרך ללכת לשירותים כשהוא רחוק מביתו? טקסט ספרותי טוב בנוי קודם כל על סלקציה של פרטים (המעניקה לפרטים הנבחרים יתר משמעות), על ארגון יצירתי של הפרטים (שגם הוא מעניק לפרטים רובדי משמעות נוספים), שלא לדבר על ראיה חדשה של הדמויות ושל עולמן. ואילו מה שמציע "בקשתה האחרונה" הוא מעין יומן אירועים מפורט ומפוטפט.

חולשה נוספת הפוגמת בספר טמונה בעובדה שלפנינו שני תהליכי התפוררות מקבילים. הגיבורה מגלה שבעלה בוגד בה, וכך התפוררות הנישואים מתחוללת בד בד עם התפוררות גופה של האם. הגיבורה מרבה להשוות בין שתי הסערות האלו המתחוללות בחייה ("בשעה שחיי נחרבים אמי מספרת לי על נרות גליצרין"), אבל הסערות האלה אינן מעצימות זו את זו, אלא כמו מאפסות אחת את השנייה. שכן מצד אחד, הבת הנבגדת חושבת כל העת על מעשי בעלה, והאמפתיה שלה לאמה, שמלכתחילה לא היתה גדולה במיוחד, הולכת ונחלשת; ומצד שני, סיפור האהבה הגדולה והבגידה מואפל לגמרי על ידי מחלתה של האם.

כאמור, נושאיו של הספר אינם חסרי עניין. כך, למשל, המספרת מגלה שמה שטבעי לה עם ילדיה אינו טבעי לה עם אמה, והיא מתייסרת כשעליה להפשיט את אמה החולה ולנקותה: "אמי מסבנת את עצמה ואני מכירה לה תודה בלבי. אינני יכולה לסבן את גופה הגווע של אמי. איני יכולה להביט במערומיה הממאירים, בעורה הצפוד, בבשרה הנקלש, בשדיה הקיפודיים". יש עניין גם במתח התרבותי שבין האם והבת, ילידות הארץ, לאב הצרפתי יליד אלג'יריה, ובדרך שבה האם לומדת על מחלתה ומתחילה לדבר עליה עם בני משפחתה. מעניין לא פחות הוא הניסיון להעניק לסיפור הפרטי ממד רחב יותר ("אנחנו דור ששונא אמהות, לא בלי סיבה"). אבל כל אלה הולכים לאיבוד ב-300 עמודיו המפוטפטים של הרומן.

צריך לכבד את אילנה ברנשטיין על שלא ניסתה לייפות את תהליכי המחלה ולא ניסתה לספר על התקרבות והשלמה בין ילדים להוריהם בסיטואציה שבה לא היה מקום להתקרבות כזאת. אבל ספרות נוצרת קודם כל מטקסט מעניין, ו"בקשתה האחרונה" מספק לקוראים עמודים על גבי עמודים של טקסט משמים. אם אפשר להבין את הבנאליות של האבחנות של האם החולה ("הוא זקן, הוא פשוט לא משלים עם זה. כשזקנים יש כאבים"), קשה יותר להבין את הבנאליות הגמורה של תגליות המספרת. זו מציגה את עצמה כמי שמנחה סדנאות כתיבה, סופרת שכבר שמונה ספרים מאחוריה. אבל הסופרת הפוריה הזאת מנפקת אמירות חבוטות ("בשביל אמא אנחנו אותם ילדים שהיינו, לא גדלנו, לא השתנינו, לא התפתחנו") או סנטימנטליות ללא תקנה ("אני אוהבת אותו ושונאת אותו. אני מתגעגעת ליאיר. יכולתי למות בזרועותיו"). אם חשבה המחברת ששנאה להורים או ציפייה למותם מבטאות איזו מקוריות או העזה ספרותית, פירושו של דבר שלא עקבה אחרי מה שקורה בשנים האחרונות בסיפורת המערבית בכלל והישראלית בפרט. יש לי כל הסימפתיה שבעולם לבת הנאלצת לטפל באמה הלא-אהובה, ועושה זאת בהבנה ובמסירות. אין לי הרבה סימפתיה לספר שהטיפול המסור הזה הוליד.

פרופ' אברהם בלבן הוא משורר, סופר וחוקר ספרות. ספרו "תשע אימהות ואמא: ייצוגי אמהות בסיפורת העברית החדשה" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו