בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פנדמוניום" מאת דריל גרגורי | השד יודע

האמת היא שלא רק את גיבור הספר רודף שד. גם את הספר עצמו. לשד הזה קוראים "ואליס", כשם אחד מספריו הנפלאים ביותר של סופר המד"ב הנערץ פיליפ ק' דיק

תגובות

פנדמוניום

דריל גרגורי. תירגם מאנגלית: דוד חנוך. הוצאת גרף, 284 עמ', 88 שקלים

צריך להאכיל את השד. לא כל יום אולי, אבל בהחלט באופן תדיר. אחרת הוא מתמרמר, מתמרד ומתחיל לעשות שטויות מסוכנות לבריאות. דברים שהשתיקה יפה להם. סמים מסוכנים כמו "משחקי הכס". הרדופים על ידי שדי המד"ב והפנטסיה יודעים היטב שהקריאה העקבית בשדה הזה היא התרופה, גירוש השדים האפקטיבי היחיד שבאמתחתם.

פנדמוניום הוא מקום המפגש של מיטב השדים בגיהנום, והוא גם שם ספרו הראשון של דריל גרגורי האמריקאי. העולם המתואר ב"פנדמוניום" דומה מאוד לשלנו, הוא רק מאוכלס בעשרות או מאות שדים שמשתלטים על בני אדם, כבדיבוק, לתקופות זמן לא קבועות. אף אחד לא יודע מה מקורם או מדוע הופיעו, יש הטוענים שמדובר בארכיטיפים שהם תוצר של התת מודע הקולקטיבי, ויש כאלה שחושבים שזהו ניסיון השתלטות חייזרי. לכל שד יש אופי משלו. ה"אמת", למשל, לובש מעיל שחור ארוך ונושא איתו שני אקדחים והורג שקרנים (את או.ג'יי. סימפסון, לדוגמה), "המלאך הלבן" משתלט רק על ילדות קטנות עם תלתלים בלונדיניים, ואילו "הקונדסון" נאחז בילדים קטנים ומשתמש בהם למעשי שובבות.

גיבור הספר, דל, היה נתון בילדותו להשפעת ה"קונדסון". אחרי שבגיל חמש ניסה לצלות מרשמלו בסלון והפך את הספה לחומר בעירה, הוא נשלח לטיפול פסיכולוגי ונקשר בלילות בשלשלאות למיטתו. נראה שהדיבוק עבר, אבל אחרי שדל הבוגר עובר תאונת דרכים, השד מתחיל שוב לחרוק לו בראש. כשאפילו סמי ההרגעה הקשים ביותר לא עוזרים, הוא נאלץ לחזור למקור, למקום שכל השדים מתהווים סו, לבית הוריו. משם הוא יוצא למסע שמטרתו השתחררות מהשד. כמקובל בז'אנר.

דל נוסע לכנס אחוזי דיבוק לדבר עם מומחים, מנסה שוב ללכת לפסיכולוגית, ואפילו לעבור ניתוח כדי להיפטר מהשד. אבל ברגע שחבורת מטורפים דתיים מנסה להרוג אותו, הספר מאבד כיוון והופך לספר פעולה קומיקסי. רבים מהתיאורים בספר וגם העטיפה שלו שואבים השראה מפריימים של קומיקס, ולמי ששולט קצת בז'אנר קשה שלא להתגרד קלות בתחושה של אי נוחות. ראינו כבר את המקומות האלה ושמענו את צווחותיהם של השדים האלה, אם לא בקומיקס, אז באחד מעשרות הסרטים שיצאו מהוליווד בשנים האחרונות. אבל זה בסדר. זה לא נורא. אז מה אם ניל גיימן עשה את זה הרבה יותר טוב לפני עשור ב"שדים אמריקאיים" שלו. אם אנשים לא יכתבו ספרי פנטסיה על מה שגיימן כתב עליו יותר טוב, לא יישאר לאף אחד על מה לכתוב.

הדבר שבאמת מייאש הוא שכל עוד גרגורי נשאר במסגרת המטאפורה שדים פנימיים-שדים אמיתיים, הספר עובד. מערכת היחסים של דל עם בני משפחתו היא מרגשת. יש שלל דימויים נאים, כמו "כל מה שיכולנו לראות מעצמנו - הוא מתאר מעורפל בצורת אדם, משחק של חבר את הנקודות בלי מספיק נקודות", דמויות מסקרנות (האם מארייט, אישה שהיא כומר, מגרשת שדים ובת דמותה של שינייד אוקונור), ואין בו ממש רעים וטובים, שזה לא רק יפה ומורכב אלא גם קצת מצחיק (מתברר שריצר'ד ניקסון היה אחוז דיבוק). אבל גרגורי מתעקש גם לכתוב במסגרת המטפאורה וגם לנפק הסברים מורכבים שיחשפו אותה: יונג והתת מודע הקולקטיבי חוזרים שוב ושוב, וגם העלילה סובלת מטוויסטים מפתיעים שמטרתם לשרת את ההסברים האלה. "פנדמוניום" לא עושה לעצמו עבודה קלה. הוא מסמן את התופעה התרבותית שהוא עצמו חלק ממנה ואפילו מנסה לספק לה פרשנות. אבל בדרך הוא יורה לעצמו ברגל, כלומר בסיפור.

בעוד מייקל שייבון, בספרו זוכה הפוליצר "ההרפתקאות המדהימות של קאווליר וקליי", וזאק סניידר, בסרט "השומרים" לפי הקומיקס של אלן מור, מצאו את התמהיל הנכון, "פנדמוניום" מזכיר את הסרט "בלתי שביר" של מ. נייט שאמלאן בכך ששניהם עדיין נלחמים מלחמה שכבר נוצחה בניסיון שלהם לתת לגיטימציה אינטלקטואלית לקומיקס. נדמה שגרגורי מפספס את הסיבה שבגללה הוא אוהב את הז'אנר. קומיקס טוב, כמו ספר טוב או סרט טוב, מתחיל, לדעתי, מסיפור טוב וממשיך לפרשנות, ולא ההפך.

האמת היא שלא רק את גיבור הספר רודף שד. גם את הספר עצמו. לשד הזה קוראים "ואליס", כשם אחד מספריו הנפלאים ביותר של סופר המד"ב הנערץ פיליפ ק' דיק (הוצאת אודיסיאה, 2001). ספר קשה, הזייתי, פרנואידי ונפלא למי שמתאר את תהליך ההתפוררות והחירפון של נפש אנושית אחת - זו של פיליפ ק' דיק. גרגורי, שנסמך על "ואליס" ישירות, מביא אותו ואת פיליפ ק' דיק להופעת אורח ב"פנדמוניום". במהלך דיון מקיף על ההבדל בין מדע בדיוני לפנטסיה, גרגורי מצטט את דיק, שאמר "אם הקורא מאמין שמוטנטים כאלה יכולים להתקיים, אז הוא יקרא את הספר כמדע בדיוני, אבל אם הוא יאמין שמוטנטים כאלה אינם אפשריים, אז הוא קורא ספר פנטסיה". חבל שגרגורי לא הקשיב למורו ורבו, והחליט למה הוא מאמין ואיזה ספר הוא כותב.

Pendamonium / Daryl Gregory




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו