ישראל יעקב יובל
ישראל יעקב יובל

Pawel Maciejko, The Mixed Multitude:

University of Pennsylvania Press, 2011 Jacob Frank and the Frankist Movement 1755-1816

דמויות משיחיות רבות בהיסטוריה היהודית נשאו שם שהיה בעל משמעות משיחית. שני המשיחים המפורסמים ביותר ששמם מעיד על תכונות משיחיות הם ישוע ובר כוכבא. ייתכן שגם ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה, ראה עצמו משיח מתוך הזדהות עם שמו של השבט שהעמיד את מלכות בית דוד. לאחרונה העליתי את ההשערה שגם לרמב"ם היו יומרות משיחיות שנבעו מהזדהותו עם שמו, משה. הוא ראה עצמו כמשה שני, ולפיכך, בדומה למשה הראשון כתב תורה חדשה (משנה תורה), הנהיג את עמו כ"ראיס אל יהוד" (ראש היהודים) והיה מקורב לשליט מצרים. משה אידל טען ששבתי צבי הזדהה עם תכונותיו האסטרולוגיות המשיחיות של הכוכב שבתי. גם יעקב פרנק (מת ב-1790), מייסד כת הפרנקיסטים שמאמיניו ראו בו משיח, הזדהה עם דמותו של יעקב, השלישי מבין האבות, וראה עצמו המנהיג השבתאי השלישי, אחרי שבתי צבי וברוכיה רוסו.

לתיאור קורותיה של התנועה הפרנקיסטית הנקראת על שמו של יעקב פרנק מוקדש ספרו של פאבל מצ'ייקו, אשר זיכה את מחברו בפרס פולונסקי ליצירתיות ומקוריות במדעי הרוח מטעם האוניברסיטה העברית. הקריאה בספר הזכירה לי חוויה שזכיתי לה לפני כמה עשרות שנים, כשקראתי את ספרו של גרשם שלום על שבתי צבי. אך לעתים נדירות מצליח ספר מחקר להיות בעת ובעונה אחת גם ספר מרתק. מבחינה זו, ספרו של מצ'ייקו על יעקב פרנק והתנועה הפרנקיסטית הוא המשך טבעי וראוי לספרו הקלאסי של גרשם שלום על שבתי צבי והשבתאות.

המשך שיש בו גם חידוש. ולא חידוש אחד, אלא חידושים רבים וחשובים. אחד מהם היא האבחנה בין הפרנקיסטים לבין השבתאים. מצ'ייקו טוען שאין לראות בפרנקיזם המשך טבעי של השבתאות. יעקב פרנק עשה כל מאמץ להתרחק מן השבתאים, ובכללם מתנועת הדונמה (הזרם השבתאי באימפריה העות'מאנית). בעיני פרנק, שבתי צבי לא השיג דבר, ורק הוא עצמו יכול להיחשב למחדש הגדול. תכונה זו של חיפוש הייחוד והשוני מציינת גם את הביוגרפיה שלו ואת התנהגותו. בכל מקום שפנה אליו, הצטיין בשונותו ובזרותו. מצ'ייקו מתעכב על כמה תכונות שמייחדות את הפרנקיסטים: הפרופיל הציבורי שלהם, נכונותם לערב את השלטונות בעניינים יהודיים פנימיים, וכתוצאה מכך גם הברוטליות של המערכה הרבנית נגדם. בעוד שהשבתאות נחשבה לבעיה יהודית פנימית, שאפשר להתמודד עמה בכלים הלכתיים או באמצעות טיעונים תיאולוגיים, נחשבו הפרנקיסטים לגורם מפלג בתוך היהדות, אשר עלול להביא ליצירת דת חדשה.

הספר מתאר את פודוליה של אמצע המאה ה-18, שאליה הגיע יעקב פרנק ובה פעל, כארץ שבה פרחה מינות יהודית. גם מאה שנה אחרי התאסלמותו של שבתי צבי המשיכו יהודים רבים בפודוליה לדבוק בתורותיו. הפרק הפרנקיסטי-היהודי בה נמשך שנתיים בלבד. הוא החל ב-1756 בטקס מיסטי וארוטי שהתרחש בעיר לנצקורונה. אשת הרב המקומי רקדה עירומה כשכתר התורה על ראשה והמשתתפים הנוכחים, חסידי פרנק, שרו ורקדו עמה. הם חגגו עם לחם ויין, ונישקו אותה כאילו היא מזוזה. המעמד ממחיש את התפישה המשווה לסימבוליזם הדתי מעמד אונטולוגי ריאלי, ויש לראות בו ביטוי לנטישת הסימבוליזם הימי-ביניימי המנותק מהממשי. המקרה הציג את הפרנקיסטים כמי שרואים בחילול מצוות הדת בפומבי ערך מרכזי שנועד לערער על הסמכות הרבנית. הפרשה עוררה מהומה רבתי והובילה להחרמת הפרנקיסטים.

הגם שחרמות הוטלו כבר קודם לכן על שבתאים, הם לא נכפו ולא נאכפו בפועל. הם היו עד אז יוזמות של יחידים, ולא של ממסד רבני. לעומת זאת, החרם על הפרנקיסטים היה מקרה ראשון של הטלת חרם מאורגן ושיטתי. הסיבה לכך היא שהאירוע בלנצקורונה היה בבחינת שבירת קשר השתיקה הקודם, שבו שבתאים פעלו מבלי למשוך תשומת לב רבנית בולטת, בבחינת "אני לא שואל, אתה לא עונה". המקרה נחשב אפוא חציית גבולות שחרגה הרבה מעבר למה שהיה מקובל על שבתאים קודם לכן. הקש ששבר את גב הגמל לא היה בהכרח הפן הארוטי-המיני בטקס, אלא השימוש בסמלים הנוצריים של לחם ויין.

הפרק הפרנקיסטי-היהודי הסתיים ב-1759, עם המרת דתם של הפרנקיסטים לנצרות. בדומה למינות הנוצרית שפרחה בלנגדוק שבצרפת במאה ה-13, ושהביאה את הממסד הכנסייתי להקמת האינקוויזיציה, מי שבעצם גרמו לפרנקיסטים להתנצר היו היהודים המסורתיים ובראשם ועד ארבע ארצות, אשר העדיפו לראותם מחוץ למחנה מאשר לסבול את קיומה של מינות יהודית בתוך המחנה. אמנם לא כל היהודים חשו כך. יהודה ליבס העלה את ההשערה שהבעש"ט מת מצער ב-1760 בגלל המרת הפרנקיסטים ב-1759, מפני שראה בהם אבר מהגוף המיסטי של עם ישראל. אבל זו היתה דעה אישית של מייסד החסידות, ואילו הממסד הרבני העדיף להקיא מתוכו החוצה את הבנים הסוררים. וכך, אחרי דורות רבים שבהם יהודים נאבקו בכל מאודם נגד ההמרה לנצרות, התייצבה המנהיגות הרבנית בפולין, תמכה ואף עודדה את חסידי יעקב פרנק להמיר דתם לנצרות.

היה זה אחרי שהפרנקיסטים המאיסו את עצמם על היהודים המסורתיים. מצ'ייקו מצביע על ניסיונותיהם של הפרנקיסטים לאשר את אמיתותה של עלילת הדם, בתמיכה של חוגים שמרניים בקרב הממסד הכנסייתי, אך גם מול התנגדות אמיצה של נושאי משרות אחרים בכנסייה, ובראשם החוגים המקורבים לחצר האפיפיורית. הפרנקיסטים הגדילו את השערוריה בטענתם שאפשר להמציא הוכחות מתוך המקורות היהודיים עצמם - ממנהגי הפסח ומספרות התלמוד - שהיהודים זקוקים לדם נוצרי לצורכי פולחנם הדתי. החידוש היה שהביקוש היהודי, כביכול, לדם נוצרים לא היה לצורכי רפואה ומגיה, כפי שנטען בימי הביניים, אלא כצורך אינהרנטי לקיום מצוות הדת. מכאן שלא רק חוגים שוליים וסהרוריים נחשדו במעשה, אלא כל מקיימי תורת משה. בניתוחו המעולה מתאר מצ'ייקו את עמדת הפרנקיסטים בנוגע לעלילות הדם גם מן הפרספקטיבה העתידית, ומראה שההשפעה ההרסנית של הטענות הללו חילחלה עד המאה העשרים, והזינה אף את עלילת הדם של בייליס.

החרפת המתח הפנים-דתי בתוך היהדות קשורה קשר הדוק להתרופפות המתח עם הנצרות. גדול הלוחמים בשבתאות, ר' יעקב עמדן, ראה בנצרות דת שנועדה להפיץ את המונותיאיזם ואת "שבע מצוות בני נח" בקרב עובדי האלילים. הם נחשבו בעיניו "כנסייה לשם שמים". בעוד שהנצרות והיהדות נולדו, לדעתו, מתוך מכנה משותף ושתיהן לגיטימיות, שכן הן נועדו לעמים שונים, השבתאות היא דת חדשה ומסוכנת. אבל בעוד שמלחמתו בשבתאות לא זכתה להצלחה גדולה, הופעת הפרנקיזם איפשרה לו לנהל נגדם את המערכה שלא עלה בידו לנהל נגד השבתאים.

עמדתו של עמדן הביאה אותו לערב נוצרים במאבקיו נגד המינות היהודית. הפרנקיסטים הגיבו במטבע דומה. וכך ניצבו שני המחנות זה מול זה, כשכל אחד מהם פונה לעזרתם של חוגים נוצריים שונים. השבתאים תיארו את היהדות כדת של אות וחוק ללא חסד, ואילו הרבנים הסתמכו על הרתיעה של הממסד הכנסייתי מתנועות דתיות אקסטטיות ומן החשש מחווייתיות

דתית פרטית שחורגת מן המסגרת הכנסייתית.

המהלכים הללו הובילו להתבדלות הפרנקיזם מן השבתאות. כל זה קרה דווקא בעת שיעקב פרנק נעדר מהזירה בפודוליה, לאחר שעזב אותה בשנים המכריעות 1756/7 ושהה בטורקיה. ואולם גם ממרחק המשיך פרנק לנתב את דרכם של חסידיו, שהתבלטו בשני עקרונות מרכזיים: אימוץ השילוש הנוצרי ודחיית התלמוד כספר מלא בטעויות וחילול הקודש.

סיפורם ההיסטורי של הפרנקיסטים לא תם עם ההמרה. היו בקרבם מי שביקשו לשמר כמה סימני יהדות גם אחרי המרתם לנצרות: לשמור על שמות עבריים, לא לשאת נשים לא-יהודיות, לא לאכול חזיר, לנוח גם בשבת וגם ביום ראשון, ללמוד את ספר הזוהר וקבלה. המרת הפרנקיסטים עוררה תגובות סותרות בעולם הנוצרי. הפרוטסטנטים התאכזבו מן החבירה של הפרנקיסטים אל הקתוליות "האלילית" דווקא ולא אל הפרוטסטנטיות "הטהורה", שנראתה להם קרובה יותר ליהדות. לעומת זאת, הקתולים ניצלו את הצלחתם בזירה הפרנקיסטית לצורך המאבק הפנים-נוצרי שלהם נגד הפרוטסטנטיות, במיוחד אחרי שהסובלנות הדתית נהפכה בראשית שנות השבעים של המאה ה-18 לעיקרון יסוד במערכת החוק הפולנית. פרנק אכן היה "קתולי" אדוק בהכרתו הדתית ונמשך דווקא לפן המיתי והטקסי שבנצרות.

מכך עולה שהתנועה הפרנקיסטית חבה חוב גדול לשיתוף הפעולה בין הרבנים לבין הכמורה. בראשיתה, בעת שהיתה עדיין קבוצה קטנה של שבתאים, כל מבוקשה היה להתנגד לרבנים ולסמכותם. השבתאות החלה כתנועת המונים, אבל אחרי המרת שבתי צבי ונתן העזתי נהפכה לתנועה שולית שיש לה מנהיגות מפוזרת. דרכה של התנועה הפרנקיסטית הפוכה. הדחייה הרבנית היא זו שעשתה אותה בשנים 1759/60 לתנועה המונית. הלחץ הרבני מזה ודברי השבח שרבנים קשרו לנצרות הקתולית מזה גרמו לפרנקיסטים להגדיר בצורה ברורה יותר את זהותם הנפרדת הן מן היהדות הן מן הנצרות. קביעות אלה הן מן החידושים המחקריים החשובים ביותר בספר פורה ופורץ דרך זה.

הספר נחתם בתיאור אחרית התנועה הפרנקיסטית בשלושת המרכזים הגדולים שלה: אופנבך, פראג וורשה. הוא מצביע על כך שבמרכז בפראג פעלו דמויות שבתחילה אהדו את יעקב פרנק אך אחר כך הסתייגו ממנו ומילדיו. זה החוג שאחראי להשקפה שהפרנקיזם הוא המשך כמעט טבעי של השבתאות. בחוג זה גם התפתחה ההשקפה הרואה בשתי התנועות הללו גם יחד מבשרי ההשכלה.

סיפורה של התנועה הפרנקיסטית נשזר בספר זה בתוך המרקם של ההיסטוריה האינטלקטואלית והפוליטית של התקופה, והתוצאה היא פנורמה נפלאה על עולם יהודי מרושת היטב בתוך סביבתו הלא-יהודית. הספר עתיד להופיע בקרוב בתרגום לעברית בהוצאת מרכז זלמן שז"ר.

ישראל יעקב יובל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ