דודה של שום איש

"מארז לאה גולדברג" - ספרו של גדעון טיקוצקי וסרטו של יאיר קדר - כולו שיר הלל למסע: אותה תנועה במרחב וגם אל מחוץ לגבולות המגדר. כך היא מצטיירת לא כדודה, אלא כ"גיי אייקון"

תמר מרין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תמר מרין

האור בשולי הענן, מאת גדעון טיקוצקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, 224 עמודים

לאה גולדברג בחמישה בתים, סרטו של יאיר קדר

בסיפור שפירסמה ב"דבר לילדים" ב-1939, שיחזרה לאה גולדברג מקרה שאירע בילדותה המוקדמת ברוסיה. זויה, חברתה המבוגרת ממנה בכמה שנים, קשרה מטפחת על עיניה והבטיחה להוליך אותה אל ארץ פלאות מסתורית. לאה האמינה בכל לבה בקיומה של ארץ הפלאות, עד שיום אחד רבו שתי החברות, וזויה - שגולדברג כנראה הרגיזה אותה כהוגן - חשפה את התעלול והטיחה בלאה באכזריות שארץ הפלאות לא היתה ולא נבראה. בניגוד לילדים אחרים, שהיו אולי פורצים בבכי או מתעטפים בעלבונם, לאה גולדברג לא יצאה מכליה. בסופו של הסיפור המתעד את אפיזודת הילדות הזאת היא מטיחה בחברתה בקור רוח: "את אינך יודעת כלום", ואף מוסיפה: "אני, בכל זאת, הייתי בארץ הפלאות".

האנקדוטה הזאת, שמביא גדעון טיקוצקי בספרו היפה "האור בשולי הענן", המציג תחנות מרכזיות בחייה של לאה גולדברג וביצירתה, תפשה את תשומת לבי לא רק משום שלא הכרתי אותה, אלא גם משום שהיא מבליטה צד מוכר פחות של גולדברג: הביטחון העצמי המופלג שניחנה בו, זה שאיפשר לה לדבוק לאורך כל חייה, בעקשנות חסרת פשרות, בדרכה האמנותית והקיומית הבלתי שגרתית. הדרך הזאת תוארה לא אחת במחקר הספרות העברית (ולעתים גם על ידי גולדברג עצמה) כמעין ברירת מחדל; עדות לחולשתה של מי שלא הצליחה אף פעם לשנות את עורה ה"אמיתי" ולהפוך, למשל: לגבר - חלקאינטגרלי מחבורת "יחדיו" - או לחלופין, מ"אשה לא יפה בת עשרים ושתיים" לאשה נאהבת. ובכל זאת, חייה של גולדברג ויצירתה מוכיחים שהוליכה את עצמה כחץ שלוח - ואולי ככובע קסמים - בדיוק אל אותם מקומות (גיאוגרפיים וספרותיים) שבהם רצתה להיות יותר מכל.

מארז לאה גולדברג, המתפרסם כעת בהוצאת הקיבוץ המאוחד וכולל את ספרו של טיקוצקי ואת סרטו התיעודי של יאיר קדר "לאה גולדברג בחמישה בתים", מזמן הזדמנות להתוודע גם אל לאה גולדברג הנוסעת המתמידה. בניגוד לטקסטים, אקדמיים ומסאיים כאחד, שעסקו בגולדברג בעיקר מצד אומללותה ונידחותה - ניתוקה מאירופה ומתרבותה, בדידותה בתוך חבורת "יחדיו" וכמובן, רווקותה הכרונית - הן טיקוצקי והן קדר משרטטים דיוקן שכולו תשוקה אינסופית למרחב, לחיים וליצירה. גולדברג, אליבא דטיקוצקי וקדר, היא לא רק הצעירה המעודנת והמשכילה הנוסעת בגפה לארץ-ישראל כדי למלא את ייעודה הספרותי והאידיאולוגי להיות סופרת עברית, אלא גם אשה סוערת ואימפולסיבית, שמחליטה בשנות החמישים של חייה לנסוע בעקבות מושא אהבה חדש לאיטליה.

אף על פי שהנסיעה האחרונה הזאת הניבה רק אכזבה רומנטית, כמו כל אהבותיה של גולדברג, העדויות השונות מרמזות על כך שמה שהניע את גולדברג היתה התשוקה למסע עצמו; לאותה תנועה במרחב שבין לבין, המאפשרת לאני להיות במצב מתמיד של התהוות ושל יצירה מחדש. אותה תנועה איפשרה לגולדברג להפוך למשוררת כה גדולה, משוררת שנעה תדיר בין צורות קלאסיות, מקובעות לכאורה, כמו הסונטה, לבין משלבים לשוניים בינוניים, "פשוטים" ודיבוריים לכאורה. בה בעת, אותה תנועה גם איפשרה לה יכולת תמרון בין השירה עצמה לבין ז'אנרים ספרותיים אחרים (ובערוב ימיה גם בין כתיבה בכלל לאמנות פלסטית).

גם יצירות הפרוזה פורצות הדרך שלה - "מכתבים מנסיעה מדומה" ו"והוא האור" - הן כל כולן שיר הלל למסע. מסע בין טריטוריות גיאוגרפיות, בין מרחבים ספרותיים ואפילו בין זהויות מגדריות שמתחלפות תדיר, ככל שגולדברג נעה בין דמותה כ"עלמה כותבת שירים" הכותבת יומן פרטי "על מנת שלא לפרסמו" לבין דמותה ההרואית והגרנדיוזית כ"משורר". אפילו כתיבתה לילדים חוזרת ומתארת מסעות פרועים, הקוראים תגר על מיקומים קונבנציונליים במרחב ולעתים אפילו חותרים תחת החוק עצמו, אם להביא בחשבון, למשל, את הנמר הבורח מבית הכלא ב"האורח ביום הולדת", שהיא אולי אחת מיצירות הילדים האנרכיסטיות ביותר שנכתבו בעברית.

הן קדר והן טיקוצקי מבטאים את אהבת התנועה והמרחב של לאה גולדברג בכל האמצעים שמאפשר להם המדיום. כך, למשל, בוחר קדר בקולה של מיכל בת-אדם - גם היא יוצרת שהרבתה לעסוק בנשים העורכות מסעות גיאוגרפיים ונפשיים - כדי להעביר לצופה את התחנות השונות במסע חייה האינטנסיבי של גולדברג. בסרט מספר הסופר חיים באר כיצד עקב פעם אחר גולדברג, הנוסעת באוטובוס מתל-אביב לירושלים רק כדי לעלות שם על אוטובוס בחזרה לתל-אביב; מהלך משונה, שבאר עצמו מפרש אותו כחלק מתהליך האינקובציה הקודם לכתיבה.

גם עיצובו הוויזואלי של הסרט כמו מבקש לחולל תנועה בתמונות הסטילס הדוממות של גולדברג. הוא עושה זאת בעזרת קטעי וידיאו-ארט וכמובן, המוסיקה; שיריה המולחנים של גולדברג, המושרים בקולה הצלול והעז של קרולינה - יוצרת שגם שירתה מזוהה יותר מכל עם השוטטות במרחב מוסיקלי קוסמופוליטי, בין שירה ישראלית לבין

טריטוריות מוסיקליות "זרות" כמו רגאיי ומוסיקת נשמה.

דווקא בכל הקשור לפרשנות יצירותיה של גולדברג עצמן, דומה כי הסרט נוטה בחזרה אל התפישות הרומנטיות הישנות ביחס לגולדברג הנידחת והאומללה. כך למשל, באחד הראיונות המרכזיים בסרט, מפרשת חוקרת הספרות ענת ויסמן את הכינוי "דודה של שום איש" שמועידה גולדברג לדמות המספרת בספר הילדים "נסים ונפלאות", כאל ביטוי לניתוקה הכאוב והטראומטי של גולדברג "מכל הקשר חברתי ומשפחתי". גם קדר עצמו מאמץ פרשנות זו באמצעות הדהוד ויזואלי של המלים המרכיבות את הצירוף "דודה של שום איש", החוזר על עצמו שוב ושוב על רקע מוסיקה נוגה. לעומת זאת, דווקא טיקוצקי בספרו בוחר בפרשנות אמביוולנטית אבל גם מעניינת יותר של אותו צירוף. הוא מסביר את הכינוי "דודה של שום איש" בעקבות פרשנות שדמות אחרת בספר, "דוקטור כלומברוש" (כלום בראש) מספק לשמו-שלו: "עלי להעיר את אוזנך", מסביר דוקטור כלומברוש לאחת הילדות בסיפור: "כי המלה ?כלום' אין פירושה ?לא-כלום', אלא ?שום-דבר' היינו ?דבר מה'".

על משקל אותה טענה מסביר טיקוצקי כי גם "דודה של שום איש" אינה "דודה של אף אחד" אלא "דודה של מישהו". כך הוא מחלץ את גולדברג ממלכודת הקורבנות הנשית שבה כלאה אותה הספרות העברית ומעניק לה בחזרה את החופש האמנותי והאישי שלקחה לעצמה; את החופש לצחוק על מגרעותיה, אך גם את החופש שלא לכבול את עצמה בכבלים של מקום, משפחה וזוגיות, ואולי בעקיפין לסרב למלא את התפקיד נטול הארוס של ה"דודה" - הבתולה הזקנה, המוסרנית, היובשנית - שהוענק בדורה לנשים שלא נישאו.

בה בעת, דומה כי ספרו של טיקוצקי מצליח להשתחרר בעצמו מכבלים לא פחות כבדים; כבליו של המחקר האקדמי. במבט ראשון נדמה ש"האור בשולי הענן" כמו נכתב מתוך בית מדרשו של גרשון שקד וההיסטוריונים המסורתיים של הספרות העברית. הטקסט עשיר מאוד בעדויות, בתצלומים, במכתבים ובאנקדוטות, שחלקם הגדול אינם ידועים לקהל הרחב ואפילו לא לחוקרי ספרות הבקיאים ביצירתה של גולדברג ובביוגרפיה שלה. אך מהצד האחר זו אינה, בשום אופן, מונוגרפיה מסורתית. הספר נע בקלילות ובאלגנטיות בין תחנות בביוגרפיה של גולדברג לבין התמודדות ביקורתית ומודעת לעצמה עם סיפור ההתקבלות המורכב שלה, מתוך מתן דין וחשבון לפרספקטיבות החדשות במחקר גולדברג. אף כי הספר אינו מתיימר להציג מודל עומק לקריאה ביצירתה של גולדברג, התובנות המורכבות העולות ממנו מובילות לעתים קרובות במישרין או במשתמע לפרשנויות חדשות של כמה מיצירותיה המוכרות ביותר.

כך, למשל, תיאור הדברים שנשאה גולדברג ב-1968, במסיבה ספרותית לכבוד אברהם שלונסקי - עת מצבה הנפשי והגופני כבר היה רעוע למדי בעקבות התפשטות הסרטן - מוביל את טיקוצקי לדיון מעניין ביחסי ההשפעה בינה לבין שלונסקי. בניגוד לתפישה המקובלת של יחסיהם הספרותיים כיחסי פטרון ובת חסותו, טיקוצקי מרמז כאן למודל השפעה מהופך שהחל לקרום עור וגידים בתקופת חייה האחרונה של גולדברג, כאשר שלונסקי עצמו ציטט בשירו "פסוקים מסוף הספר" משירה "מלים אחרונות". אף על פי שטיקוצקי אינו מציג ניתוח אינטרטקסטואלי מפורט של שני השירים, בהצגתם זה מול זה הוא אינו מותיר מקום לספק באשר לקירבה ביניהם. יתרה מכך: הוא מרמז על המרחב הפרשני הטמון באפשרות לקרוא מחדש את שלונסקי המאוחר כמי שגם בחזרה הפארודית שלו על גולדברג מפנים למעשה את קולה השירי; אותו קול שאליו התייחס שלונסקי בעבר בביטול ניכר.

הדיאלוג שנוצר ברגע הזה בין גולדברג לשלונסקי - שהוא אולי הד נוסף של דיאלוגים ספרותיים חוצי-מגדר שקיימה גולדברג עם יוצרים גברים אחרים (ביניהם: אברהם בן-יצחק ובפרוזה: אורי ניסן גנסין) - מעלה על הדעת מסע נוסף שגולדברג עורכת לכל אורך יצירתה; המסע אל מחוץ לגבולות המגדר. סרטו של יאיר קדר - פעיל בקהילה הלהט"בית, שסרטו התיעודי הקודם הוקדש לה - עורר בי את המחשבה שגולדברג עצמה נהפכה בשנים האחרונות למעין "גיי אייקון", מקור מרכזי של משיכה והשפעה ליוצרים מן הקהילה.

יותר משהסיבה לכך נעוצה בפוטנציאל ה"דיווה" של גולדברג - חריגותה, אמנותה הגדולה מהחיים - יש ביצירתה איזה אלמנט שהוא באמת ובתמים נזיל-מינית, משחקי ופרפורמטיבי, חופש אדיר ובלתי נתפש שהקדים את זמנו ואיפשר לה לנוע לא רק בין ז'אנרים ובין סגנונות ספרותיים אלא גם בין זהויות פואטיות ומגדריות; בין ה"משורר" לתרזה די מון, בין צפרדע ירוקה לדודה של שום איש - שלילה שהיא חיוב, יחיד שהוא כפיל. כפי שכתבה בפרק הסיום הגנוז של הרומאן הראשון שלה, "מכתבים מנסיעה מדומה": "יש משעולים צרים בעולם שאין בהם מקום לשתיים... אבל עכשיו, שעת ערב נרגשת ועיר לבנה ודרך רחבה".

תמר מרין

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ