"הפרטיות האיומה של מקסוול סים" מאת ג'ונתן קו | לא מקושר

מאשה צור גלוזמן
מאשה צור-גלוזמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מאשה צור גלוזמן
מאשה צור-גלוזמן

הפרטיות האיומה של מקסוול סים

ג'ונתן קו. תירגמה מאנגלית: ברוריה בן ברוך. הוצאות כתר ומטר, 375 עמ', 94 שקלים

מקסוול סים לא אמור לעניין אף אחד. הוא בריטי ממוצע, סוכן מכירות אפרפר, בעל חיבה לרשתות מזון מהיר. אשתו ובתו עזבו אותו, הוא מתאושש מחצי שנה של דיכאון קליני, יכולתו לתקשורת בינאישית מועטה ויש לו רק 75 חברים בפייסבוק - רובם זרים גמורים. אין בו ברק או ייחוד, טיפוס משעמם, והוא הגיבור שג'ונתן קו בוחר להציב במרכזה של מעין אודיסיאה מודרנית. בכך מזכיר "הפרטיות האיומה של מקסוול סים" את "מסעותי עם דודתי" של גרהם גרין: עלילה שגיבורה הוא אדם ממוצע ואפור, קלישאה של אנגלי מנומס וחסר עניין או סקס אפיל, שעצם היציאה למסע וההתרחקות מהמוכר והידוע הופכת אותו בעל כורחו לאדם מעניין ונועז יותר. למרבה הצער, אין אצל קו דמות שמקבילה לזו של הדודה אצל גרין. כלומר, אין ולו דמות אחת מרתקת באמת בספרו.

"הפרטיות האיומה של מקסוול סים" נפתח בישיבתו הבודדת של מקסוול במסעדה סינית בסידני, לשם נסע כדי לבקר את אביו האנטיפת ולא הצליח לחדש דבר במערכת היחסים הכושלת שלהם. הוא מוצא את עצמו מתבונן באם ובתה, והאינטימיות העזה והלבבית שביניהן נוגעת ללבו ומעוררת בו כמיהה רבת עוצמה. הוא נוכח שאף קשר בחייו לא הכיל רמה כזאת של רגש הדדי ובר ביטוי. בטיסה חזרה לאנגליה הוא מפטפט את עצמו לדעת מרוב בדידות באוזני נוסע שיושב לידו, אך מגלה שהלה מת במשך הטיסה מאי ספיקת לב (או מבירבוריו של שכנו).

גם באנגליה המצב לא משתפר, אלא להפך, כשתקוות שווא קטנות הולכות ומתפוגגות לכלל מציאות עגומה וחסרת מוצא. מפגש מקרי עם צעירה מלהיבה חושף את מקסוול מחדש לסיפור הקודר על דונלד קרואוהרסט, יאכטונר חובב שיצא לבדו למרוץ ימי סביב העולם בשנות ה-60. כשמקסוול מחליט לצאת למסע יחצני של מברשות שיניים ידידותיות לסביבה, הוא הולך ומפתח הזדהות רגשית עם אותו נוסע בודד וחסר תקווה. על הדרך הוא גם מבקר אנשים מעברו וחושף גילויים שמעמידים באור חדש את זיכרונותיו.

"הפרטיות האיומה של מקסוול סים" הוא ניסיון נוסף לייצר אמירה, נוקבת פחות או יותר, על תרבות הצריכה ועל הפערים הקשים לניסוח בין העולמות הווירטואליים המתפתחים לבין המציאות הגשמית. כמו ספרים רבים אחרים, גם הניסיון של קו כושל. הניסיון להגיד משהו על הפער בין הקידמה של התקשורת הטכנולוגית מול הנסיגה של התקשורת הבינאישית הוא אופנתי מאוד, אבל בדרך כלל קשה מאוד לומר עליו משהו חד וברור מכיוון שהוא בעצם התרחשותו. קו מציין כמה פעמים את מספר חבריו של מקסוול בפייסבוק, מדגיש את ההעדפה שלו לשלוח אס-אם-אסים במקום לדבר ישירות עם נמעניו, מתאר את שיחות הנפש שהוא מנהל עם הג'י-פי-אס במכוניתו ומקדיש פרק שלם לנבירה של מקסוול בפורום אמהות שבו חברה פרודתו, ובזהות הבדויה שהוא מאמץ לעצמו כדי לתקשר אתה. אבל העיסוק בעולם הווירטואלי נשאר על פני השטח. בפועל, זהו סיפור שגרתי - ומהנה בדרכו - על בדידות מסורתית לגמרי.

ככל שמתקדם מקסוול בדרכו, כן הוא מידרדר יותר ויותר לבידוד רגשי ופיסי, עד שהוא מגיע לנקודה קריטית. גילוי על עברו של אביו מעמיד אותו בפני אמיתות לא צפויות, ולקראת הסיום הסופי בהחלט (יש כמה כאלה), הוא מצליח להתקרב אליו לראשונה בחייו. הגילוי מוביל אותו לחשבון נפש עצמי וכל הפלונטר הרגשי שלו נפתר במחי החלטה אחת, מפתיעה ממש יחסית לחיבוטיו המתמשכים לאורך הספר - מעין הפי אנד ודאוס אקס מכינה אמוציונלי ברוח הזמן. בפרק האחרון גם מופיע לפתע הסופר עצמו ומשוחח עם גיבורו, חושף בפניו את התהליך האמנותי שבו לקח חלק בעל כורחו. הפרץ הזה של ארס-פואטיקה בא לגמרי משום מקום, ואף שיש בו חן, אין לו שום הצדקה ספרותית.

כל עוד קוראים את "הפרטיות האיומה של מקסוול סים" בלי שום ציפיות, בחופשה למשל (כמו שמקסוול נוהג בעצמו), הוא חביב למדי ובלתי מזיק לחלוטין. כספר ששואף להפיק תובנות עמוקות על המתח בין תקשורת המונים, תקשורת וירטואלית ותקשורת בינאישית, הוא חסר כל השפעה, לקח או מסר. בהתחשב באופי הצייתני של גיבורו, אפשר לכנותו "רומן למשרתים".

The Terrible Privacy of Maxwell Sym / Jonathan Coe

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ