בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משהו פראי

תגובות

העיר האבודה Z: היעלמות מסתורית בלב האמזונס

דייוויד גראן. תירגמה מאנגלית: סמדר אביב. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 349 עמ', 89 שקלים

על פניו, נשמע הסיפור כמו שעטנז של הרפתקה אינדיאנה-ג'ונסית, פנטסיה אה-לה ז'ול ורן ומעשיה בלשית מבית מדרשו של שרלוק הולמס. מה שמלהיב את הדמיון הוא ש"כל דבר הקשור בסיפור הזה הוא אמיתי", כפי שנשבע לנו בפתיחה דייוויד גראן המחבר (המשמש גם כאחד מגיבוריו הפעילים של הספר): "כוכב קולנוע באמת נחטף בידי אינדיאנים; היו קניבלים, חורבות, מפות סודיות ומרגלים; חוקרי ארצות מתו ברעב וממחלות ונפלו קורבן לחיות טרף ולחצים מורעלים". הכל אגדה שהיתה באמת.

ראשית מעשה בבוקר 20 באפריל 1925: בקויאבה, בירתה הנידחת של מדינת מאטו גרוסו הברזילאית, התארגנו שלושה גברים למסע חייהם. הראשון היה פרסי פוסט, גבר שרירי ותמיר בן 57, קולונל בצבא הבריטי שבין השאר זכה לכינויים כמו "אחרון חוקרי הארצות הדגולים של התקופה הוויקטוריאנית". שני שותפיו היו ג'ק, בנו בן ה-18, וחברו הטוב של הבן, ראלי. השלושה עטו חליפות מסע חסינות קרעים, ואירגנו את ציודם שכלל תרמילי גב, רובי 0.30 ומצ'טות באורך 45 ס"מ, מעשה ידיו של חרש הפלדה הטוב בממלכה המאוחדת. יחד אתם היו שני סוסים, שני שוורים וצמד כלבים, שהצטרפו למסע בן 1,600 הקילומטרים אל האמזונס: ארץ ישימון שגודלה כמעט כשטחה של ארצות הברית היבשתית, אך היא נסתרת ועלומה כצדו האפל של הירח.

שיאו של המסע היה אמור להיות גילויה של ממלכת אלדורדו האבודה והאגדית, עליה נאמר שהיא עולה על גדותיה מרוב זהב, ומכאן גם שמה - "האיש המוזהב". כהיסטוריונים אחרים פקפק גם פוסט בקיומה של עיר שמתכת צהובה ניגרת ברחובותיה, בבחינת "רומנטיקה מוגזמת", אך בד בבד האמין בקיומה של ציוויליזציה קדומה, מפוארת ומשגשגת באמזונס, המקום בו "צפונים סודות העבר הגדולים ביותר השמורים עדיין בעולם של היום". מיקום שרידיה של העיר נמצא לפי חקירותיו במאטו גרוסו, ששטחה גדול משטחן המאוחד של בריטניה וצרפת. לעיר המסתורית קרא "Z", שם שמעולם לא טרח להסביר את משמעותו, אם היתה בכלל משמעות כזאת.

למי שכינוהו "מטורף מדעי הלוקה בדמיון חסר גבולות", הזכיר פוסט את כל אותם חוקרים ש"זילזלו בשעתם בקיומם של יבשות אמריקה - ואחר כך באפשרות קיומם של הרקולנאום, פומפיי וטרויה". כמו חשפנית טובה, הרוויח פוסט את מקומו בדברי הימים לא בזכות מה שגילה אלא מה שהסתיר. הוא נשבע להביא את "התגלית הגדולה של המאה", ותחת זאת הוליד את "תעלומת מסע החקר הגדולה ביותר". בחודשי המסע הראשונים הגיעו עוד איגרותיו המקומטות בידי רצים אינדיאנים, אך אז פסקו לפתע מלהגיע, כשמלותיו האחרונות לאשתו היו: "אינך צריכה לחשוש כלל מכישלון".

ההשערות בנוגע לאחריתם של השלושה נעו בין מוות מרעב, מחלות, טביעה או התבשלות בסיריהם של קניבלים אדומי עור, לבין השערות רומנטיות יותר על החוקר, שביכר את לב המאפליה של יערות הגשם על המולת הציוויליזציה. אינספור משלחות ובודדים שניסו לשחזר את אחריתו של החוקר התפוגגו גם הן אל האין המוחלט של "הגיהנום הירוק". "המשוגעים של פוסט", קראו להם בעיתוני התקופה. אלו שנותרו רק לקרוא על מעלליו זכו לתעשיה היפר-אקטיבית שטיפחה את המיתוס של פוסט כגיבור-על, אדם בלתי-מנוצח וקולומבוס מודרני. תסכיתי רדיו, רומנים ושירים, סרטי תעודה וקולנוע, בולים, קומיקס, ספרי ילדים, בלדות, מחזות תיאטרון, וספרים כמו "העיר האבודה" המרתק של דייוויד גראן: עיתונאי ב"ניו יורקר", בן 40 וקצת, עם קו מותניים מתרחב ומחלת עיניים ניוונית, שעיקר כישוריו עד לספר הנוכחי התמצו בתחקירי שולחן עם אוכל מוכן ומיזוג אוויר. עובדה שלא מנעה את יציאתו לג'ונגל כדי לפתור את חידת פוסט וללמוד על בשרו את כללי המשחק במצב הטבע - החל ממתכוני הישרדות להכנת בשר אדם ("תחילה מגלחים את הראש בקפידה"), דרך הכרת מיני אורגניזמים חביבים כמו סוג מסוים של שפמנונים הניזונים מדם ואוהבים להיצמד עם דורבניהם לאיברים כמו פין, נרתיק ופי טבעת, וכלה בטיפולי חרום כמו פגיעת חץ רעיל: "שפכו גריז רותח לתוך הפצע".

התוצאה הסופית היא ספר שמתנהל בשני נתיבים מקבילים: חוקר הארצות הרודף אחר חלומו, והעיתונאי הרודף אחרי החוקר וחלומו גם יחד. שלא כמו בגיאומטריה, מתאחדים שני הנתיבים לקתרזיס מפתיע ומרגש, החותם סיפור מעורר קנאה וגעגוע. קנאה קודם כל בפוסט, אבל גם בגראן, שזכו לאותה מתת אל שכינו היוונים ארוס: תשוקה גדולה מהחיים לדבר גדול אחד. הגעגוע הוא לעולם פחות אקסהיביציוניסטי, נטול ג'י-פי-אסים וטלפונים לוויניים, כשאפשר עוד היה ללכת לאיבוד, עם מקצוע כמו "חוקר ארצות".

גראן לא רק מצליח לגרות את הדמיון למסתורין חייהם של עשרות שבטי האינדיאנים שטרם יצרו מגע עם העולם המודרני, אלא גם מעורר מחשבה על הקלות הבלתי מובנת שבה אנו מחלקים את אוכלוסיית כוכבנו לבני תרבות נאורים, מודרניים ומתקדמים מצד אחד, ושבטים פרימיטיביים, מפגרים מצד שני; כמו אותם תיאולוגים ויקטוריאנים שדנו ברצינות בשאלה האם אינדיאנים הם אכן בני אדם, או שמא הם החולייה החסרה בשרשרת האבולוציונית שבין הקוף להומו-ספיאנס. פוסט היה אמור להיות "נושא הבשורה של הציוויליזציה המערבית": להמיר את שבטי האמזונס הנבערים לקפיטליזם ולנצרות, להראות לאנשים החיים בתקופת האבן את פלאי מנוע הקיטור. אבל אחרי שקוראים את "העיר האבודה", וגם סתם מסתכלים מבעד לחלון, לא בטוח כבר מי יותר חכם ונאור. נכון שדווקא אנחנו מבינים, בכלי המדע "הלבן", את חשיבותם האקולוגית, הזואולוגית והבוטנית של יערות הגשם לשרידות עולמנו. אבל כל זה רק מעצים את האבסורד שרק האינדיאנים מכבדים את היער. הלבנים כורתים אותו.

The Lost City of Z \ David Grann



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו