בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מוקס נוקס" מאת שמעון אדף | ספר הסכסוך הפנימי

הספר דוחה את הניסיון לבקר אותו, כי אין לו עניין להיות קומוניקטיבי, כי הוא בז מלכתחילה לכל מעשה ביקורתי שהופנה או יופנה כלפיו

2תגובות

מוקס נוקס

שמעון אדף. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 255 עמ', 89 שקלים

הגיבור חסר השם של "מוקס נוקס" לא צריך שתהיו חברים שלו, גם לא בני משפחה. המודל המשפחתי שהספר מציג ממילא אינו כזה המפתה לקחת בו חלק, וחברות כמעט שאי אפשר למצוא בו. מעט גילויי החברות שמבצבצים מבין הדפים הם חשדניים, מסויגים, מפנים עורף ברגע מכריע, ועל אף ההזדקקות הרבה שעולה ממנו, חברויות נוספות כאלה אינן נחוצות לו לגיבור.

הסיפור שמגולל "מוקס נוקס" הוא בראש ובראשונה אנטי-סיפור, או יותר נכון, רמזים ועקבות שנותרו בתוך הטקסט ושתפקידם להסביר מדוע הדבר שאנו אוחזים בידינו איננו רומן ומדוע המלים שהעיניים רצות עליהן לא מצטברות לכדי עלילה עם התחלה, אמצע וסוף. כי יש עלילה בספר, אבל בסוף הקריאה היא מתגלה כחיוורת בהתייחס למה שלא מצא את דרכו אל בין הדפים, כלומר האזור הנפשי שאי אפשר למסור אותו במלים, גם לא בשפה העשירה והמתוחכמת של שמעון אדף.

הגיבור חסר השם הוא גבר צעיר, סופר המשלים את הכנסתו בסדנאות ספרות שהוא מעביר לנשים מבוגרות ועשירות. בסדנה כזאת הוא מכיר אשה מבוגרת ממנו, המכונה בספר נ', ובין השניים מתפתח רומן. במישור העלילה האחר, הגיבור הוא נער בן 16 מעיירה קטנה, בן לאב קשה ואכזרי ולאם חלושה. האב, דתי אדוק שמחוץ לשעות עבודתו במפעל מקדיש את זמנו ללימוד תורה, מסדר לבנו עבודה במפעל בחופשת הקיץ. היחסים הטעונים בין האב ובנו מגולמים במלואם בחופשת הקיץ הזאת, כשהגיבור נקרע בין הצורך להיענות לאתגר לבין הסבל שלו מהעבודה ומהבידוד החברתי שבו הוא נתון. היחידה שעמה הוא קושר קשרי ידידות במפעל היא ר' המזכירה, שעל פי השמועות מנהלת רומן עם אביו. המפלט שלו מהמציאות השרירותית, המיוצגת על ידי האב האדוק, הוא בלימוד אובססיבי של השפה הלטינית (שממנה נלקח שם הספר, ומשמעותו: הלילה יורד, או: הזמן קצר). את הסדר בעולמו של האב ממיר הגיבור בסדר מסוג אחר, בהטיית פעלים וזיהוי שורשים עתיקים.

מ"מוקס נוקס" מצטייר ילד אבוד שמחפש אחיזה בעולם המנוכר לו, ושהיסוד האבוד באישיותו ממשיך לרדוף אותו שנים רבות אחרי שילדותו מסתיימת. הכתיבה של אדף כמהה למגע, ובד בבד הודפת ניסיונות למגע עמה, מפנה עורף ומסתגרת בתוך עצמה. אין בספר שמות, לא של אנשים ולא של מקומות, רק אותיות תחיליות, רק שטף טקסט הנקטע מדי פעם בנקודות ופסיקים אך לא בשום סימן פיסוק אחר. בדומה לגיבור, כך גם כתיבתו של אדף מושכת והודפת חליפות, חושפת רגש אמיתי ומדמם ולאחר מכן מפנה חצים אל כל מי שעלול לגעת ברגש הזה ולצרוב אותו.

אין ויכוח על הכישרון של אדף, על הרגישות שלו ועל יכולתו ליצור עולם שהוא באותה עת גשמי ורוחני, קונקרטי ופואטי. אבל המאבק שניטש כל הזמן בין שני הקצוות האלה מייצר תחושה שאחד הצדדים צריך לוותר ולעזוב. לעתים הצדדים הנלחמים על הסיפור הם המציאות מול הפואטיקה, ולעתים אלה הם המספר והקוראים. ברגעים לא מעטים בספר מתחזקת התחושה שמוטב להניח לאדף ולגיבור שלו לנפשם, שהרי כל מה שהם מבקשים הוא להיות לבד, עם העולם הפנימי שלהם והזיכרונות והלטינית, בזמן שהקוראים הופכים לא פעם לגורם מפריע בתוך ההרמוניה האדפית. כך, למשל, בפרק 11, אשר כמו רבים מהפרקים מסתיים במלה קטועה באמצעה: "עכשיו החדר מיותם, כלומר, הנשים עוד ישובות בכיסאות, בוהות בי בבלבול, בכעס, במיוחד נ---, את פניה הדרוכים אני חש חותכים בבשרי, אני מגמגם כמה משפטי סיום לרפואה, לא מחייבים. כזאת שטות, לפעמים אני מרגיש כמו נצר לאלים המזייף צליעה בכיכר השוק פן יקרענו ההמון בן התמותה בשיניו, בידיו החשו---".

במובן מסוים, הספר מגשים את ייעודו בכך שהסכסוך הפנימי חותר כל העת לקראת סוג מסוים של הרמוניה, כזו שבין האדם לבין עצמו ולא בינו לבין הסביבה. ההרמוניה של אדף מתחפרת בתוך עצמה ומסרבת להתיישר עם ציפיות החברה, בין שזה קשר זוגי או ידידותי עם אשה, ובין שזה באופן שבו מתייחס הגיבור לביקורת הספרותית שנכתבת על יצירותיו. גיבור הספר הוא אדם רווי בוז כלפי העולם התרבותי החיצוני לו: כלפי הצגות פרינג' שהוא נאלץ לצפות בהן - "הו, התהילה המרה של השוליים, שוב היא צפה, תובעת את ליטרת הבשר"; וכן כלפי ספרים פולקלוריסטיים שמבקשים לייצג את הווי העיירה - "פרקים תמימים מחיי העיירה, ארוגים במדויק על פי ציפיותיו של הקורא הממוצע, של המבקר החברתי הזועם, מזמן לא שררה אחידות דעים כזו בין השניים, דמויות עילגות, שטופות רגש, נושאות בריצוץ שפתיים את סבלם הענוג".

אדף, אם כן, מתנער משתי קבוצות קוראים עיקריות. הוא לא מעוניין לרצות את הקורא הממוצע, זה שמצפה לסבל ענוג המתואר בעילגות, אך גם מסרב לשעות לציפיותיו של המבקר, שמתעקש להציב את היצירה בהקשר תרבותי-פוליטי ולחלץ ממנו משמעות. הסירוב הזה נוכח בטקסט בהתעקשותו של הגיבור-המספר להישאר מקרה בודד ופרטי, ששום חוויה אנושית כללית מסוגלת להכיל אותו. הצרה היא שבין הסירובים הללו נשאר מרחב צר מאוד של קוראים אשר עשויים ליהנות מהספר.

כמו הגיבור שלו, גם אדף עצמו מתהדר בחוסר הקומוניקטיביות של יצירתו, בעובדה שספריו לא נמכרים היטב, ומסרב לתת לכך להשפיע עליו כיוצר. היה מי שטען נגד הפסיכולוגיה שזוהי הדיסציפלינה היחידה שאי אפשר לבקר, שכן כל דבר ביקורת יתפרש מיד כהתנגדות פסיכולוגית, כחוסר שיתוף פעולה עם התהליך הטיפולי. גם שמעון אדף הוא דיסציפלינה כזו. ספרו דוחה את הניסיון לבקר אותו, כי הוא חכם יותר מהמבקרים, כי הוא אינטלקטואלי מדי, כי אין לו עניין להיות קומוניקטיבי, כי הוא בז מלכתחילה לכל מעשה ביקורתי שהופנה או יופנה כלפיו.

עם כל זאת, אי אפשר לטעון שאדף נחשף בחוסר המודעות שלו או בקוצר ידו כמספר. ומבחינה זו הוא צודק, והביקורת הזאת - כמו כל רשימה שתנסה לבקר את ספרו ולהעניק לו חותמת איכות זו או אחרת - היא מיותרת, שכן היא כבר כתובה בתוך הטקסט שיצר. זו תהיה שגיאה לשפוט את "מוקס נוקס" ככישלון לתקשר עם הקוראים, כלומר עם עולם חיצוני שאינו נובע ישירות מתוך המספר ומהווה חלק ממנו. יהיה אולי נכון יותר לקרוא את "מוקס נוקס" ככתב הגנה, לא כזה הטוען לקומוניקטיביות ודוחק בקוראים לקבל טענה זו, אלא להפך: כזה המסביר למה כל ציפייה מן המספר לתקשר עם קוראיו תסתיים באכזבה.

במובן הזה, חייבים להסיר את הכובע בפני אדף ולהודות בהצלחה הלא מבוטלת של "מוקס נוקס" לברוא סוג אחר של ספרות, כזו שפורטת לפני הקוראים את כל הסיבות לחוסר התקשורת שלה איתו. העולם של הספר מכיל אדם אחד בלבד, ועל הקוראים נגזר לקבל זאת בדיוק כשם שהדבר נגזר על הגיבור. גיבורו הוא מת מהלך, וכך מספק "מוקס נוקס" ספרות נטולת ספרות: כזו המספרת סיפור שבור ומובן למחצה, כזו שמוכנה להתחייב לחוויה פרטית אחת, גם אם פואטית במובהק, ולא לשום דבר מעבר לזה. אפשר לראות זאת ככישלון, אך בכל מקרה זהו כישלון מפואר.



תצלום: דודו בכר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו