דיוקנאות מתפתחים בחדר חושך - ספרים - הארץ

דיוקנאות מתפתחים בחדר חושך

תשעה סיפורים חדשים של קולם טויבין, העוסקים כולם באימהות ובבנים שנראים יחדיו רק לעתים רחוקות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כל ספר חדש של הסופר האירי קולם טויבין (Toibin) הוא חגיגה. כך גם צאת ספרו החדש "אימהות ובנים", נושא שטיפל בו כבר ברומאנים שלו, ובמיוחד ברומאן שנקרא בעברית "המגדלור", המספר על יחסיהם המורכבים של אם, בנה הגוסס באיידס, אחותו וחבריו הקרובים, הסועדים אותו לעת מותו. אבל גם ברומאן המבעית "הלילה", שאף הוא נסב על מי שיחלה בסופו של דבר במחלה, שבימים עברו היתה גזר דין מוות ודאי ומהיר, מדובר ביחסי אם ובן; דווקא ב"הערער בוער", שהוא בעיני היפה בספריו, מדובר ביחסי אב-בת.

מן התרגומים לעברית של ספריו, להוציא את "האמן" בתרגומו של גיורא לשם (הוצאת "בבל"), אי אפשר לקבל אף לא מושג קלוש על יפי כתיבתו של קולם טויבין, ועל כן מומלץ לקרוא אותם באנגלית.

הספרים שיעשו לכם את השבוע. כל ההמלצות וביקורות הספרים. להרשמה

"אימהות ובנים" הוא קובץ סיפורים. זו לו הפעם הראשונה לטויבין לפרסם סיפורים. קראתי על הספר ב"ניו יורק טיימס", שבו כתב עליו המבקר פיקו לייר, מסאי וסופר-מסעות.

לייר פותח את רשימתו בסיפורו הראשון של טויבין, הנפתח באדם שניצב על מרפסת גבוהה ומביט בעיר שהיא "ריקות גדולה". זה דימוי חונק, בהתחשב בכך שספרו המהולל הקודם של טויבין, "האמן", על הנרי ג'יימס, עוסק באדם המתבונן בעולם מלמעלה, אדם שהוא מציצן חשאי, הנהנה מן הכוח שבהתבוננות מן הצד, והוא עצמו אחוז חרדה פן יצפו בו. בסיפור "השימוש בתבונה", "שבשער הקובץ היפה והמהדהד של טויבין", כותב לייר, "המתבונן הוא גנב מיומן, החי באירלנד בת זמננו, וכאשר הוא אינו מבצע מעשים אלימים בזולתו באכזריות שקטה, הוא גונב ציורים של גיינסבורו ורמברנדט ("דיוקן של אשה זקנה") רק כדי להחביא את שללו בגבעות".

הגנב הוא אמן במקצועו. הוא ניחן בכשרון להעריך את אישיותם של בני אדם. הוא אדם בודד והוגה. אין הוא חושש מפני הכלא, שכן הוא אוהב להיות לבדו עם דרכו ועם סודותיו, ועם כישרונו שלא לחשוף דבר, מי שאוהב לבנות הכל בתוכו. הוא קורא דק אבחנה של העולם, שחי בתחושה ש"מעבר לכל מונח משהו אחר, אולי מניע נסתר, או משהו אפל שאין לשערו, שאדם הוא רק תחפושת של אדם אחר, שמשהו שנאמר הוא רק צופן למשהו אחר". הגנב של טויבין לא ימצא דבר שיסתור תחושה זו בסיפורים הבאים של טויבין, סיפורים אפלוליים, חמקניים, טעוני קינה.

טויבין מוכיח את שליטתו בכליו למן ההתחלה, והנימה המקוננת, המכווצת, אינה משתנה לעולם. לדעת המבקר, ככל שמתקדם הסיפור אל סופו פוגש הקורא את אם הגנב, ופתאום מתגלה סיבה אחרת לתחושת האשמה שלו וללבדיות שלו. כן אפשר לאבחן ממי ירש את כישרונו לסודיות ולבוגדנות. אווירת החמקנות והעצבנות השורה על הגנב, מתפשטת כמו כתם על העולם כולו. "אתה נוטל לידיך ספר שנקרא 'אימהות ובנים' ומצפה למצוא משהו חם ומעודד, אבל בראייה חסרת הרחמים והמבריקה לעתים של טויבין, האימהות והבנים חושדים אפילו זה בזה, והאם אינה פייטה אלא התגלמות של קשרים מוחמצים".

כל תשעת הסיפורים הכלולים בספר כוללים אם ובן בדרך כלשהי, אבל הם נראים יחדיו לעתים רחוקות. הפגישות שלהם נעשות בדרך של העפת מבט, וכרוכות במבוכה ובדברים שאינם נאמרים. בדרך כלשהי, כותב המבקר, אלה הם סיפורים על אנשים שאינם שם: "זה היה קשה בין כך ובין כך, מכיוון שג'ורדי נעדר מן המיטה השנייה; היה זה העדר הצליל שבא משם שהותיר אותו ער, העדר הנחרה או קצב הנשימה, העדר ההתהפכות, שהפריעו לו יותר מן הרוח, ששינתה כיוון, כנראה, נושבת בקצף מן הצפון בשעות המעטות של טרם שחר, משקשקת את החלון".

אחד הסיפורים, מספר לנו לייר, "עבודת קיץ", אין בו כמעט דבר, להוציא אם המתבוננת בבנה ומנסה לפצח את סוד ההכלה העצמית שלו: האם זה סימן של כוח, או רק של חולשה מטילת מום שממנה הוא מפחד ואותה הוא מנסה להסתיר? האם הוא מלא מדי ברגש, או מפחיד יותר - מדי ריק ממנו? מה הוא מדחיק ביעילותו הקודרת? סיפור אחר, שאינו אלא רישום, מתאר אשה, המסיעה את בנה המדוכא חזרה מבית חולים לביתם, ושם האב - בעלה - משותק למחצה בשל שבץ. בנסיעה הארוכה בחושך מסרב הבן לשבת במושב הקדמי ליד אמו.

"אין זה איפוא קובץ שבו תתחלק עם אהוביך בזמן חגיגה", כותב המבקר. אבל זה ספר שמומלץ לכל מי שמבקש "לטעום באחד מן הקולות המשוכללים ביותר ורבי הגוונים ביותר של הספרות בת זמננו". הדיוקן הפותח של הגנב ואמו קובעים את המוסיקה של המשך הווריאציות באותו נושא. טויבין נרדף על ידי אנשים מסתתרים, לרוב מעצמם, ממעשיהם ומרגשותיהם. ספרו מבטא את הדרך שבה כולנו נמלטים, פוחדים להיחשף, אפילו בחיי היום-יום הרגילים. אשה בעלת מחויבויות מאבדת את בעלה בתאונת דרכים וצריכה להסתיר מילדיה ומשכניה עד כמה נואש מצבה הכלכלי; אלמנה כבת שמונים שומעת שבנה הואשם בפשעים איומים ויוצאת לשחק ברידג' ולשעשע את נכדיה, כמו כדי להשאיר את האמת רחוקה. הגאווה משאירה פנים וחיים ללא פגם בעולם זה, אבל מתחת מתמוטט הכל.

יש כותרות מרעישות מעל לסיפורים: גנב מצליח לשדוד רמברנדט בשווי של חמישה מיליוני ליש"ט, כומר נאשם בהתעללות בילדים, אשה נוטשת בעל, ובן נחשב מת מתחת למפולת שלג. אבל אף לא אחת מן הדרמות הללו לא מתוארת באמת. טויבין מעוניין בתודעה, באופן שהדרמה מתרחשת בתוך מוחו של מתבונן. יותר משמדובר כאן בסיפורים, מדובר במחקרים בפנימיות, בשורה של ציורי פנים. רוב הדמויות בסיפורים מרגישות נוח במקומות סגורים ואינן מגלות להיטות לאור זוהר, או לחברה, או לעולם בחוץ. קל לדמות את טויבין לצלם, שמפתח את דיוקנאותיו בסבלנות ובהתמדה בחדר חושך.

סיפור אחר סיפור מתרכז באשה - זקנה, בגיל הביניים או צעירה, נשים שהסופר הגבר מכיל באופן מלא, כאת עצמו. הדרך שבה גיבוריו חושפים את עצמם היא תמיד שלווה והגונה. אבל מתחת לפרוזה הבהירה והמדודה, יש תמיד רטט של משהו יותר חייתי וגס. הגעגועים החזקים ביותר של הגיבורים הם לפרטיות, להזדמנות שלא להיות ידועים, להיות אלמוניים. אבל לגעגועים לאלמוניות יש קירבה וקשר לעולם האירי, שכל אחד עוקב בו אחר זולתו, ועסקו של כל אדם הוא עסק זולתו. הסיפורים מתרחשים באירלנד המודרנית. אבל הקינה מתייחסת לעולם ישן שמגיע לקצו, לאור הדועך. לא רק המשפחה גוססת כאן, אלא הקהילה כולה.

הסיפור הקצר הוא צורה של בעל מלאכה מיומן, ומלאכתו של טויבין חסרת פגמים. אין הרבה סופרים באנגליה ובאירלנד שעובדים ברמה כזאת של אינטנסיוויות ורצינות; בכל 270 עמודי הספר לא יימצא ולו משפט מרושל אחד ("ניו יורק טיימס בוק ריוויו").

Mothers and Sons - Stories

By Colm Toibin, scribner, 311 pp.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ