בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לבסוף החלטתי למות לבד

חמישים שנה של סופרים מתאבדים ביפאן

תגובות

ביפאן המסורתית לא נחשבה ההתאבדות חטא דתי, כפי שנתפשה בדתות המונותיאיסטיות של המערב. נהפוך הוא: נכונותו של אדם להרוג את עצמו מתוך מניעים נעלים, כמו נאמנות לאדונו, נטילת אחריות, או שמירה על כבודו, זכתה לשבחים. המתאבדים המפורסמים של העבר היו הלוחמים - סמוראים - ששלחו יד בנפשם כאשר ניגפו בקרב, נענשו, או ביקשו למחות על משהו. דרכם המכובדת ביותר להתאבד היתה בריטוש הבטן - ספוקו או הראקירי - מוות קשה ומכאיב שהעיד על שליטה עצמית גבוהה. האפוסים המלחמתיים של יפאן, כמו "הייקה מונוגטארי" שהתחבר במאה ה-13, פיארו את הלוחמים שיצאו לקרב כשלא היה להם סיכוי לנצח, או התאבדו כדי לא ליפול בידי אויביהם.

במאה ה-17 הופיעה, במציאות ועל קרשי הבימה, דמות חדשה של מתאבד. זאת היתה תקופה של עליית מעמד הסוחרים ובעלי המלאכה בערים הגדולות אדו (טוקיו), אוסקה וקיוטו, וצמיחת תרבות בורגנית שגיבוריה היו אנשים פשוטים וחסרי ייחוס. במקביל ללוחם המתאבד, בן המעמד השליט של הסמוראים, השם קץ לחייו כדי להביע את נאמנותו, הופיעה דמותו הרומנטית של הבחור הפשוט, המתאבד עם אהובתו כאשר חוקי החברה מונעים מהם להגשים את אהבתם.

ההתרפקות הספרותית על המוות היפה לא הולידה, עד המאה העשרים, את התופעה של סופרים מתאבדים. היוצרים לא חשו צורך להזדהות עם גיבוריהם והסתפקו בכך שהקהל הזיל דמעות ושילם תמורתן. המצב השתנה לאחר מלחמת העולם הראשונה. הרוחות החדשות מן המערב הביאו אתן את בשורת המהפיכה, אך גם את הניהיליזם, הספקנות והייאוש האקזיסטנציאלי. הפער שנוצר בין ההתנערות מתרבות העבר לבין הקושי לאמץ את התרבות החדשה אילץ את הסופרים לנקוט עמדה. אחדים מהם הצטרפו לתנועות הפרולטריות, אך אחרים נמלטו לעולמות דמיוניים. הסופרים החלו להזדהות עם גיבוריהם, למרוד אתם, לסבול אתם ולהתאבד כמוהם. בחמישים השנים שבין 1923 ל-1972 התאבדו חמישה סופרים בולטים ביפאן, יותר מאשר בכל ארץ אחרת באותו זמן. הם עשו זאת בדרכים שהזכירו את ההתאבדויות הרומנטיות של העבר - שינג'ו וספוקו - אך הוסיפו לכך נופך מודרני.

הסופר החשוב הראשון שהתאבד היה ארישימה טקאו (1878-1923). הוא התנצר בנעוריו, למד שלוש שנים בארצות הברית, אך התאכזב מן הנצרות ונמשך לסוציאליזם אוטופי. ארישימה התבייש במוצאו הבורגני ובהיותו בן 19 ניסה להתאבד בשל כך. בהשפעת טולסטוי ויתר על האחוזה החקלאית שירש מאביו ומסר אותה לידי האיכרים, כדי שיעבדו אותה כקומונה. ברומאן שלו "אשה מסוימת" תיאר את אהבותיה של אשה יפה ובעלת תושייה, הלועגת לחברה הגברית ולמוסר המזויף שלה. ארישימה מצא אשה כזאת גם במציאות. אחרי שהתאלמן ניהל פרשת אהבים עם אשה נשואה, שעבדה כעיתונאית בירחון נשים, דבר נדיר בתקופה שלא היו כמעט נשות קריירה ביפאן. הוא התאבד ביחד אתה בתלייה ב-1923, בהיותו בן 45, לאחר שבעלה גילה את פרשת האהבים שלהם. בצוואתו כתב: "מה יכול להיות יפה יותר מאשר למות ברגע שהגשמת את אהבתך?... אין דבר שלו וטהור יותר ממותם של נאהבים".

ארבע שנים לאחר מותו של ארישימה התאבד הסופר המפורסם אקוטגאווה ריונוסוקה (1892-1927). אקוטגאווה כתב שירים וסיפורים קצרים, ביניהם "ביער" ו"ראשומון", שמהם יצר הבמאי קורוסאווה את סרטו הידוע. הוא הושפע מאדגר אלן פו, שלל את הספרות הנטורליסטית ונמשך אל המסתורי והביזארי. בסיפור "מסך הגיהנום" מצטווה צייר גדול על ידי אדונו לצייר את זוועות הגיהנום על מחיצה. הצייר משתמש בטכניקות שונות, אך אינו מרוצה מהתוצאות. כדי להשלים את יצירתו הוא מבקש מאדונו שישרוף לנגד עיניו אפריון ובו נערה יפה. האדון נעתר לבקשה, והשריפה האיומה מעניקה לצייר את ההשראה לסיים את עבודתו. אז מתברר לו שהאשה שנשרפה היתה בתו היחידה, שסירבה להיעתר לחיזורי האדון. היצירה זוכה לשבחים רבים, אך הצייר תולה את עצמו. כך שזורים היופי, הזוועה והמוות ומפרים זה את זה.

אקוטגאווה הגדיר את העולם כאולימפיאדה של משוגעים. ב-1927, כאשר חש כי הוא עצמו עומד להשתגע, התאבד בבליעת כדורי שינה והוא בן 35. במכתב שהותיר כתב כי שם קץ לחייו בגלל "חרדה סתומה". הוא פירט: "נשים שונות היו מוכנות למות אתי, אך לא הצלחתי להגיע אתן להסכמה לגבי הפרטים. לבסוף החלטתי למות לבד. היה עלי גם להתחשב באשתי... את הלילה האחרון ביליתי עם זונה ושוחחנו על שכרה הזעום. השיחה אתה המחישה לי בפעם נוספת את עליבותם של בני האדם הנאבקים אך ורק כדי לשרוד".

הסופר הידוע השלישי שהתאבד היה דזאי אוסאמו (1909-1948), שכל חייו גילה נטיות אובדניות. בצעירותו נמשך אל תנועות השמאל, וכמו ארישימה ניסה להתאבד בהיותו בן עשרים, באמצעות כדורי שינה. כעבור שנה ניסה להתאבד בטביעה עם אשה נשואה, מוכרת משקאות בבר, שבקושי הכיר אותה. האשה טבעה, אך הוא ניצל. בן 22 התחתן, על אף התנגדות משפחתו, עם גיישה. כאשר לא הצליח להתקבל לעבודה בעיתון, ניסה שוב להתאבד בתלייה, נכשל והידרדר לסמים. כאשר גילה כי אשתו בוגדת בו, ניסו השניים להתאבד ביחד, אבל הניסיון נכשל והם התגרשו. דזאי התחתן שוב והמשיך לכתוב רומאנים וסיפורים קצרים, שזכו להצלחה רבה. היו אלה השנים הקשות של מלחמת העולם השנייה, התבוסה, ההרס והכיבוש האמריקאי. למרות, ואולי בגלל, מחלת השחפת שלקה בה, צוק העתים והכתיבה המאומצת, ניהל חיי הוללות, אבל לא מצא סיפוק בכך.

ברומאן שלו "השמש השוקעת" מ-1947, מסביר הגיבור מדוע הוא מעדיף לשים קץ לחייו: "רגשות כמו שמחה, כעס, עצב ושנאה ממלאים רק אחוז אחד מן החיים שלנו. בשאר תשעים ותשעה האחוזים אנו רק נושמים... החיים שלנו ריקים. בני האדם מרגישים כי מוטב היה אלמלא נולדו. הם מבלים את ימיהם לריק, בציפייה למשהו שלעולם אינו קורה". ב-1948, בהיותו בן 39, הצליח סוף סוף להגשים את שאיפתו: הוא קפץ לנהר עם אחת מאהובותיו והשניים טבעו. הוא הותיר אחריו אשה ושלושה ילדים ואהובה ובת. אחת מבנותיו, צושימה יוקו, היא כיום סופרת מפורסמת.

ההתאבדות הדרמטית ביותר היתה התאבדותו של הסופר הגדול מישימה יוקיאו (1925-1970). כמו אקוטגאווה, מישימה התלהב מן השילוב של אירוטיקה ומוות, אך האירוטיקה שלו כללה גם נרקיסיזם, סאדו-מזוכיזם והומוסקסואליות, והמוות שלו כלל גם סיפוקו. מישימה התפרסם בעולם יותר מכל סופר יפאני אחר לפניו (ספריו "המלח שחטא לים" ו"לאחר המשתה" תורגמו לעברית). הוא היה שמרן, שהתרפק על העבר הסמוראי והעריץ את טייסי הקמיקזה, אך גם אהב את התרבות המערבית. הוא טיפח את גופו והצטלם בחצי עירום. הציור האהוב עליו ביותר היה של הצייר האיטלקי גווידו רני מן המאה ה-17, המתאר את סבסטיאן הקדוש, הניצב עירום, כבול לעץ ושותת דם וחצים נעוצים בגופו. ברומאן שלו "וידוייה של מסיכה", הגיבור, נער מתבגר המגלה כי הוא נמשך לגברים, מגיע להתפרקות המינית הראשונה שלו בזמן שהוא מסתכל בתמונה הזאת. בסיפור שלו "אהבת מולדת", הגיבור הוא קצין צעיר שלא שותף במרידה הצבאית של 1936 בגלל היותו חתן טרי. לאחר ליל אהבים סוער עם אשתו, מתאבד הקצין בריטוש בטנו והאשה הולכת בעקבותיו ותוקעת סכין בצווארה. מישימה הפך את הסיפור לסרט, ביים אותו ושיחק בו את התפקיד הראשי של הקצין המתאבד.

מישימה לא הסתפק בכתיבה. הוא שאף להחזיר את יפאן לערכים הסמוראיים ולנאמנות לקיסר. לשם כך הקים "צבא" פרטי קטן, ללא נשק, שקרא לו "אגודת המגן". בנובמבר 1970 הוא הגיע עם ארבעה מ"חייליו", שאחד מהם היה המאהב שלו מוריטה, אל לשכתו של מפקד חילות ההגנה בטוקיו. מאחר שהמפקד הכיר אותו, הם הורשו להיכנס. אז שלפו מישימה ואנשיו את חרבותיהם, כפתו את המפקד לכיסאו ודרשו לכנס את חיילי הבסיס. מישימה יצא אל המרפסת וקרא לחיילים להתקומם, לתפוס את השלטון ולהחזיר את הקיסר והצבא למעמד הרם שהיה להם לפני המלחמה. כאשר החיילים הגיבו בקריאות בוז, הוא חזר אל החדר, פשט את בגדיו, התיישב על הרצפה מול המפקד הכפות ותקע פגיון בבטנו. על פי תיאום מראש, הניף מוריטה את חרבו וכרת את ראשו של מישימה. לאחר מכן התיישב מוריטה על הרצפה, תקע פגיון בבטנו וחבר נוסף ערף את ראשו. אז, כששני הראשים מתגלגלים על הארץ, פרצו השוטרים פנימה ואסרו את ה"חיילים" שנותרו. היה זה שילוב של ספוקו ושינג'ו, שהרי מישימה התאבד עם המאהב שלו. ההתאבדות הזאת נועדה לזעזע את יפאן ולגרום לה לנטוש את המדיניות הפציפיסטית ולחזור לערכיה ה"גבריים", אך המטרה הזאת לא הושגה. הציבור אמנם הזדעזע, אבל הוא התייחס להתאבדות של מישימה כאל מעשה תמהוני של סופר דגול.

הסופר החשוב האחרון שהתאבד היה קאוובאטה יאסונארי (1899-1972), היפאני הראשון שזכה, ב-1968, בפרס נובל לספרות (ספריו "הנאהבים הצעירים", "יופי ועצבות", "האגם" ו"בית היפהפיות הנמות" תורגמו לעברית). כמו אקוטגאווה ומישימה, גם קאוובאטה סלד מן הקידמה החומרנית והתרפק על העבר היפה ההולך ונעלם. הדמויות שלו תועות ואינן מוצאות משמעות בחייהן. ברומאן שלו "ארץ השלג" מרגיש הגיבור איך חולפים חייו לריק, והגיישה שמאוהבת בו יודעת שאהבתה חסרת סיכוי. ברומאן "לא מת" מחליט זוג צעיר להתאבד ביחד. האשה מצליחה לבצע זאת, אך הגבר נכשל וממשיך לחיות שנים רבות בתחושת אשמה. ב-1972, שנתיים אחרי ההתאבדות של ידידו הצעיר מישימה, נתן קאוובאטה בן ה-73 צינור גז בפיו ומת. בניגוד לסופרים המתאבדים שקדמו לו, הוא מת זקן, בלי מאהבת לצדו ובלי שריטש את בטנו. עם מותו הסתיימה התקופה של סופרים מתאבדים שארכה חמישים שנה. שום סופר יפאני ידוע לא התאבד מאז קאוובאטה. יפאן חזרה להיות נורמלית. גיבורי ספרותה עדיין מתאבדים לפעמים, אך סופריה מעדיפים לחיות.



יוקיאו מישימה. שילוב של ספוקו ושינג'ו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו