בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כדי שיהיה על מה לחשוב אחרי שנמות

תגובות

באתי ביום שישי שעבר אחרי הצהריים למועדון "לבונטין 7" להאזין לידיד, אורי הולנדר, שקרא שירים מספרו החדש "הפסנתר הנודד" (הוצאת "קשב") וניגן בפסנתר באך ומוצרט וגרוניך ברמת ביצוע מרשימה. הולנדר הוא מהצעירים הללו הנוגעים בגאונות ואינם ממהרים לאחוז בה בכוח, אינם נחפזים לסגוד לאל ההצלחה, אלא הולכים מתון מתון בדרך הסבלנית שרואה באמנות אימון מייגע יותר מאשר זיקוקין די נור. ישבתי באולם האפלולי, בין תריסר וחצי החברים והעמיתים שבאו להאזין לו, וחזרתי בלבי על המימרה של גיתה, שהספרות היא כנסייה קטנה ונרדפת, וזה לא ישתנה גם כאשר למראית עין נראה שיותר אנשים "צורכים תרבות" מבעבר ובחנויות הספרים נקנים ספרים וקהל נוהר לתיאטרונים. לצרוך תרבות אין פירושו להיות תרבותי. אולי על זה מדבר הספר של הולנדר. להיות תרבותי זה להתחייב לסבלנות גדולה ולעתים להחמצות ולהימורים שגויים. זה להיות מסוגל להמר על החיים בשביל מנגינה או בשביל ספר גם אם אולי רק כמה עשרות יקראו אותו.

אחד השירים שקרא הולנדר נגמר בשלוש שורות פשוטות וחכמות כל כך שמיד רציתי לצאת ולרסס אותן כגרפיטי על קירות או לפחות לשים אותן כמוטו קבוע בראש הגיליון של "תרבות וספרות", מפני שהן נוגעות ישירות למהות הספרות ותכליתה:

"צריך לקרוא הרבה ספרים

כדי שיהיה על מה לחשוב

אחרי שנמות".

הדעת נותנת שאחרי מותנו, כל מה שקראנו, כל הזיכרונות וכל הידע שהיה צפון בראשנו יירדו לטמיון. זה נכון כשחושבים על הדברים באופן שחושבים צרכני התרבות, כלומר במונחים של תועלת. אבל במונחים של מי שחושב שירה, כלומר חושב הפוך מההיגיון התועלתי, המוות הוא עניין חיוני ביותר כדי שהספרים ישנו את מצב הצבירה שלהם ממוצק ויתפזרו ביקום כמין גז-מחשבתי. ומפחיד, אבל גם כל כך מנחם, לחזור שוב ושוב על השורות החשובות האלה.

ואז עבר סוף השבוע, וביום ראשון בבוקר הודיעו לי שאביבה אבירם מתה. אביבה אבירם היתה במשך כל הדור האחרון המתרגמת הראשית של "הארץ", שהנפיקה מדי יום שלושה, ארבעה, חמישה מאמרים מתורגמים מן העיתונות האנגלית, הצרפתית והגרמנית. היא לא חתמה את שמה על התרגומים. אם יש מן הקוראים הזוכר את שמה, הרי זה מן המאמרים שכתבה בשנים האחרונות על אפריקה, שהיתה מין תחום מומחיות שאיש לא השתווה אליה בלהט שהפגינה בו. המאמרים האחרונים שלה בתחום זה התפרסמו על דפי "תרבות וספרות": סדרה מונומנטלית בשלושה חלקים על היחס של הנאצים לשחורים, תחום שדובר בו כה מעט עדיין. היא טענה ששואות מחרידות התרחשו באפריקה לפני השואה היהודית אבל מכיוון שהן לא התרחשו באירופה, לא היה להן סיכוי להילקח ברצינות.

היא עשתה ככל יכולתה להביא את השואה הרואנדית לידיעת הקוראים. היא כתבה על פשעי הבריטים באפריקה בימי מרד המאו מאו. אני קראתי לה המצפון החיצוני שלי. בכל פעם שהתלבטתי בשאלה מוסרית ולא ידעתי מה נכון שאחשוב, הלכתי אליה והיא פתרה את נבוכותי בנחרצות של ספינה שוברת קרח. מה שהוציא אותה מכליה היה בעיקר העיסוק הישראלי המופרז בחמלה, שלפי דעתה הסתיר תמיד מתן היתר למעשי אכזריות.

לגמרי במפתיע נודע לי יומיים אחרי מותה, שאשת הזעם שהיתה אביבה אבירם פעלה במסתרים כמשוררת, משוררת שמשום מה לא פירסמה מעולם אף שורה. היא כתבה ללא לאות, והמשיכה לזעום באופן פואטי את הזעם שביטאה בעל פה באוזני מי שרצה להאזין לה במסדרונות "הארץ". אנחנו גאים לפרסם מתוך השירים האלה לראשונה, מחוספסים ולא "שיריים" כפי שרצתה שיהיו. מכיוון שהתנגדה ללוויה והספדים, חשבתי שפרסום כזה יגשים משאלה שלה, שהיא משאלת לבו של כל משורר באשר הוא, ששיריו יתפזרו בעולם ויהיו לגז-מחשבות בלב אנשים וינצחו כך במעט את מותנו. הגיליון הנוכחי מוקדש כולו לזכרה, ומחזיק בנושאיו כמה מתחומי ההתעניינות שלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו