אדמיאל קוסמן
אדמיאל קוסמן

המיתוס היווני הידוע מספר על נרקיסוס, גבר יפה שנטה להתבודדות ולא נעתר לחיזוריה של הנימפה אקו (הנימפות היו חציין אלות וחציין בנות תמותה, והן היו קשורות למקום משכנן בטבע: הר, מעיין, נהר וכדומה). לפי גירסת הסיפור, גבר אחר ושמו אמניאס התאהב בנרקיסוס, וכשזה לא נענה לחיזוריו קיללו אמניאס קללה נמרצת לפני שהתאבד ברוב ייאושו לפני פתח ביתו; לאחר מכן אירע שכאשר הביט נרקיסוס בבבואת עצמו שהשתקפה במי המעיין, התאהב בעצמו. נרקיסוס מת לבסוף משנוכח לדעת כי אהבה עצמית זו היא חסרת תוחלת, ואזי נהפך גופו לפרח הנרקיס.

ב"ספרי במדבר" (הו"ר, עמ' 26) ובדומה בבבלי (נדרים ט ע"ב ועוד) נמצאת מקבילה מעניינת למדי לסיפור זה, וניתוחה בהשוואה לאחותה היוונית יעלה בידינו כמה וכמה מן ההבדלים בין העולם התלמודי לעולמה של תרבות יוון:

אמר שמעון הצדיק לא אכלתי אשם נזירות מעולם, אלא אחד: כשבא אחד מן הדרום, יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו תלתלים, נמתי (=אמרתי) לו: מה ראית להשחית שיער נאה (=שהרי הנזיר מגלח את שערו בסוף תקופת נזירותו) ונם (=אמר) לי: רועה הייתי בעידי (בעירי), והלכתי למלאות מים מן המעין, ונסתכלתי (ב)בבואה שלי - פחז לבי עלי - ביקש (=היצר) להעבירני מן העולם. נמתי לו (=הנזיר אמר ליצר): רשע! הרי אתה מתגאה בשאינו שלך, של עפר ושל רמה ושל תולעת הוא, הריני מגלחך לשמים! מיד מכתי (=הנמכתי, שמעון היה גבה קומה) את ראשי ונשקתיו על ראשו, נמתי לו (=לנזיר): כמותך ירבו בישראל עושים רצון המקום, ועליך נתקיים (=הפסוק בבמדבר ו, ב) "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'" (=נזירות זו היתה באמת לה').

שמעון הצדיק (המאה השלישית לפנה"ס) הוא החכם הקדום ביותר הידוע לנו בשמו מספרות התורה שבעל פה. לפי פשוטו של הסיפור נראה ששמעון התנגד לסיגופים ולדרכי פרישות ולכן לא השתתף מעולם באכילת הבשר של קורבנות הנזירים חוץ מאשר במקרה יוצא דופן זה. זמנו של הסיפור הוא בימי הבית השני, וגרעינו עתיק מאוד. הבבלי אמנם מפליג מעבר לפשוטו של הסיפור ואין כאן המקום לדון בכך (ראו וייס, "דור דור ודורשיו", א, עמ' 80; אורבך, "מעולמם של חכמים", עמ' 441, הערה 15). הנזיר מהדרום קיבל עליו נזירות כשנתקל בבבואתו, בידיעה שבסופה של תקופה זו יהיה עליו לגלח את שערו (במקרה שלנו אירעה תקלה והוא נטמא בשוגג והוכרח לגלח את שערו כבר כשהביא אשם, ומשמע שיהיה עליו למלא שוב את כל תקופת הנזירות שקיבל על עצמו).

בסיפור היווני מביט נרקיס בבבואה שלו ומתאהב בעצמו. מבחינת נרקיס, מובן מאליו כי הוא עצמו ניחן בתכונת היופי, ושהוא מביט ביופיו הנשקף אליו בבבואת המים. הוא נשבה איפוא בקסם של "עצמו". בסיפור שלנו, לעומת זאת, הנזיר הדרומי מביט במים ומזהה שם שורה של גורמים שמתחזים להיות "הוא עצמו", אך ברור לנזיר כי הם זרים לעצמיותו. הנזיר שלנו מונה את סדרת הגורמים הללו אחד לאחד, כבמעין ניתוח פנומנולוגי של היהירות, התאווה והרוע שבמציאות האנושית:

ראשית, נאמר כאן כי היצר "פחז", והנזיר צופה במעין מדיטציה בהצפה זו של אנרגיה ובסכנה העולה עמה בנפשו. ברור לו שהיצר איננו הוא עצמו, אלא גורם חיצוני לו שמתחזה להיות הוא. הסיפור אינו מפרט מה היתה דרישת היצר המדויקת. רוב הפרשנים רואים בזה קריאה של היצר לפתות נשים, וכפי שנוסח הסבר זה במדרש "שכל טוב" (מט, עמ' 312): "מפני שראיית דמותי נאה - הופקר יצרי לזנות וקפץ עלי". אך מעניין הוא ההסבר המובא בדברי "הערוך" (ו, עמ' 307), שמזכיר קצת את המיתוס היווני של נרקיס (איני יודע אם יש משמעות לעובדה שמחברו, רבי נתן, חי באיטליה): "קפץ יצרו עליו משום דמות(ו) (ה)נאה והרהר לעבירה - משכב זכור". כלומר, הואיל והוא התאהב בעצמו התאווה לשכב עם גבר - תחליף למשכב עם עצמו!

מכל מקום, ברור לרועה שאם אכן ייפול בפח היצר ויקבל את הזיהוי בינו ובין היופי, יגרום הדבר להעבירו "מן העולם". מה משמעות המלה "עולם" כאן? מאיזה עולם יטרוד היצר את הנזיר? ובכן, המונח "עולם" בהקשר זה בא לעתים בספרות חז"ל במקום המלה המודרנית: אותנטיות, עצמיות; ראו למשל שמות רבה נב, ג: "כל צדיק וצדיק הוה ליה (=יש לו) עולם בעצמו", ובקשר לכך יש להבין את הביטוי "עולם הבא" למשל. שנית, נאמר כאן כי הנזיר משוחח עם אותו "זר", עם היצר הפולש לתוך נפשו, וגוער בו: רשע! (מתברר לנו כי אותו מתחזה הוא רשע, המקור לרע שבמציאות) למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך?

מתברר לנו כי אותו יצר המתחזה להיות העצמי של אותו נזיר הוא בעצם רשע. ממה נובע אותו רוע? מן היהירות ("מתגאה"). ומהיכן נובעת אותה יהירות? מהרכושנות, מההתנפחות העצמית, שיסודה בגניבה ("בעולם שאינו שלך!"). היצר גונב את ה"עולם" (האותנטיות) של האדם, כשהאדם נגרר אחרי היצר ולובש זהות לא לו. שרשרת טעויות זו (שבודהה כינה "בורות") יוצרת את תחושת הכוח האדירה של המפתה, את ההיבריס של הדון ז'ואן, זה שנפל ברשת הפנטסיה של עצמו. כך מוצגת איפוא מסכת פילוסופית: הרוע בעולם הוא תוצר של הגאווה. הגאווה היא תוצר של הרכושנות - והרכושנות סופה גניבה, סופה טשטוש, סופה פיתוי עצמי וניצול האחר.

כשנעמיק לחשוב על נוסחה זו נבין כי הנזיר טוען כאן טענה מרקסיסטית משהו, אך בניגוד למרקס, שראה ברכושנות החיצונית את החטא הקדמון, רואה הנזיר את המקור לקלקולי העולם ברכושנות הפנימית, בדימוי העצמי שגונב מה שאינו שלו. דימוי זה הוא הבבואה הנשקפת, והוא זה היוצר את הזיהוי: אני = יפה. האני מחשיב פתאום את עצמו כבעל ערך ("מתגאה"), אך ערך זה נקנה לאני בדרך שקרית, שהרי היופי אינו שלנו, כפי שהיופי של הפרח או הענן אינם שייכים להם. היופי שייך למי שהכל שלו.

הנזיר שלנו שונה לחלוטין מגיבור המיתוס היווני, והכינוי נזיר מתקשר יפה לעובדה שהצעיר בסיפורנו מזיר (=מרחיק) עצמו מן הזיהוי בינו ובין היופי המשתקף בבבואת המים. היווני, דהיינו המערבי של היום, אינו מבין מה שמבין המזרחי הקדום (ודברים אלו הלא נאמרים כבר בדרשתו הראשונה של בודהה מתחת לעץ, במאה השישית לפנה"ס): שאבי אבות הטומאה, מקור השלילה והרוע בקיומנו, אינו נמצא לעולם מחוץ לנו; שהוא אך ורק אותה תבנית דמיונית שאנו עסוקים כל העת בבנייתה: הפנטסיה של היותנו בעלי ערך, הזיהוי שלנו עם מה שניתן בידינו בהשאלה ככלי פעולה. הזיהוי בין היופי, החוכמה, הגבורה וכדומה - תכונות המשתקפות לנו במיני בבואות שונות בחיינו - לבין הקפיצה שאנו עושים: אנחנו "יפים", "חכמים", "גיבורים".

נרקיס היווני שקע בתוך הפנטסיה שבמים (=המים משקפים כאן את הרכיב הבלתי יציב, החולף, שאנחנו מנסים בכל כוחנו להופכו לקבוע) והפך עיוור לסובביו. הוא לא יכול להיענות לקריאתה של אקו הזקוקה לאהבתו. הוא טבע בתוך המים של עצמו. לעומתו, תגובת הנזיר שבסיפורנו לבבואה זו היא חדה ונחרצת: הוא נודר להשחית את שערו הנאה. והנה, כאן מבין כל בר דעת שאין עצה זו יעילה לאורך זמן, שהרי השרץ הפנימי אינו תוצר של התלתלים הנאים אלא של התלתלים והסלסולים שהאגו יוצר לעצמו. מה יעשה איפוא הנזיר שלנו כשיגלה כי דווקא קרחת זו משקפת פנים יפות לעילא? האם נזגר עליו לכרות את ראשו? מובן שלא. מבינים אנו עתה כי אין הנזירות אלא אמצעי לשעה.

ללא הפנמה עמוקה של תורה זו, דהיינו, ללא יכולת לבער את שורשה של הבעיה, לא תיפתר בעיית הנזיר. וכשיוכל לבער זאת מעולמו הפנימי אזי יהיה עניו. וכשיהיה עניו - לא יהיה עליו להשחית שיער נאה זה. הוא יוכל לשאת אותו בשמחה, ככל תופעות היופי של העולם, שלא נצטווה האדם אלא לברך על מציאותם המופלאה ולהעניקם כמתנת אהבה לאקו הנזקקת לו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ