בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זהירות, מפרש באופק!

האם החברה האנושית, שממנה נגזר על רובינזון קרוזו להסתלק, היא מקלט חם ומגונן או סכנה קיומית? הרומאן וגיבורו בוחנים את השאלה הזאת ללא הרף, ואולי זה סוד העניין שהם מעוררים גם היום

תגובות

רובינזון קרוזו, מאת דניאל דפו, תירגמה מאנגלית סיגל אדלר, אחרית דבר מאת דוד פישלוב, הוצאת כרמל, 2006, 291 עמודים

רבים רואים ב"רובינזון קרוזו" (1719) את אבי הרומאן האנגלי. בין שהיה ובין שלא היה הרומאן הראשון בשפה האנגלית, אין ספק כי נודעה לספר הזה השפעה עצומה הן על רומאנים שבאו בעקבותיו והן על תרבותנו כולה. אין עוד מיתוסים מודרניים רבים בעלי השפעה כזאת, ואת "רובינזון קרוזו" מכירים - במידה כלשהי - כולם, גם אלה שלא קראו מעולם את ספרו של דניאל דפו. כדאי לקרוא את הספר הזה, ולו רק כדי להבין עד כמה מקורו של המיתוס על האדם השורד באי הבודד הוא מורכב, ועד כמה דו-ערכי הוא יחסו של הטקסט אל הפנטסיה הזאת.

המהדורה העברית הנוכחית, בתרגומה הבהיר והמדויק של סיגל אדלר, נותנת הזדמנות כזאת, בין השאר גם הודות לאחרית דבר מצוינת, דקת אבחנה ורחבת היקף מאת דוד פישלוב. עושר הפירושים האפשריים לספרו זה של דפו (1660-1731) הוא עצום, ושלל גישות תיאורטיות שונות יכולות להפיק ממנו קריאות מגוונות. כבר במאה ה-18 תפס הספר מקום מיוחד, וב"אמיל - או על החינוך" (1762) המליץ עליו ז'אן-ז'אק רוסו כעל הספר היחיד שיש לאפשר לילדים לקרוא לפני גיל 12. המשורר סמיואל טיילור קולרידג' ראה בגיבור הספר "כל-אדם" אוניוורסלי, שכוחו דווקא בהיותו אדם רגיל בעל יכולת שכלית ומוסרית ממוצעת. קרל מרקס התייחס לרובינזון קרוזו בספרו "הקפיטל" כדוגמה לאדם היצרני הקדם-קפיטליסטי, המייצר את מה שהוא צורך ואינו מנסה לצבור רווח. במאה העשרים טען ג'יימס ג'ויס כי קרוזו הוא הפרוטוטיפ של הקולוניאליסט האנגלי קהה הרגשות; ואילו איאן ואט, בספרו "עליית הרומאן", קרא את דמותו של קרוזו כמייצגת את צמיחת האינדיווידואליות הבורגנית.

צירוף המלים הזה, "האינדיווידואליות הבורגנית", מקפל בתוכו את הדרמה הבסיסית של הספר, הבוחנת את משמעותו של הקיום החברתי לעומת חיי היחיד הנכפים על הגיבור באי הבודד. אמנם העלילה של "רובינזון קרוזו" בעיקרה נוגעת למאבק ההישרדות של גיבורה ולתלאותיו בים וביבשה, כלומר - לכל מה שהופך את היצירה של דפו לסיפור הרפתקאות. ואולם ה"הרפתקאות" לבדן, שהתיישנו מזמן, לא היו מסוגלות לעשות מן הספר הזה את מה שהוא. למרות כשרונו הריאליסטי המרשים של דפו, העיתונאי שהיה לסופר, ועל אף התיאורים רבי הפרטים (לעתים רבי פרטים מדי) של השטת האונייה, ההתמודדות עם סערות בים, ומאוחר יותר עבודות הנגרות, הבנייה, הזריעה, הציד והבישול של הגיבור על אדמת האי שלו - למרות כל אלה, העניין האמיתי שמעורר הספר בקרב קוראים כה רבים טמון בהתמודדות הרגשית, הדתית והמוסרית של גיבורו עם מצבו המוזר.

כבר עמדו מבקרי ספרות על כך שרובינזון קרוזו אמנם נמלט מן החברה ומחיי הבורגנות, אך רק כדי ליצור לעצמו חיים בורגניים לעילא באי הבודד שלו. כפי שאומר דוד פישלוב באחרית הדבר, אחת המשמעויות העמוקות העולות מן הטקסט היא ש"אפשר להשליך את האדם מתוך החברה, אבל קשה, וכנראה בלתי אפשרי, להשליך את החברה מתוכו" (עמ' 275). קרוזו הגיע לאי לאחר שהפר את רצון אביו וסירב להיעשות סוחר בורגני מיושב. תחת זאת החליט לבדוק חיי הרפתקאות מה הם, והיה ליורד ים. והנה, על האי הוא פועל כמי שמבין כי כדי לשרוד עליו לחיות על פי הקודים של החברה המערבית הבורגנית והחומרנית שנטש.

על האי נהפך קרוזו לבורגני חסכן, מתוכנן ורכושני, סוכן של התרבות שממנה הגיע. הוא מקפיד להלך לבוש משום שהעירום גורם לו אי-נוחות; הוא עוקב אחר התאריך וחורץ מדי יום חריץ בסכינו על גבי צלב עץ רחב שהתקין למטרה זו; הוא טורח לבנות לו כיסא ושולחן בעמל מפרך, בלי כלי הנגרות המתאימים, משום שללא שולחן וכיסא אי אפשר ליהנות מן הארוחה; הוא בונה לו בית בחלק אחד של האי ו"אחוזה כפרית" לחופשות, כפי שהוא מכנה זאת, בחלקו האחר; הוא מתייחס לאי ולכל אשר בו כאל רכושו הפרטי, שעליו גאוותו; והוא קורא מדי יום ביומו בכתבי הקודש. החיים על האי גורמים לקרוזו להתחרט על זלזולו בהוריו, והוא רואה את היותו ליורד ים והמרותו את פי אביו כ"חטאי הקדמון" (עמ' 172). הפניית העורף הקודמת לקיום היציב של המעמד הבינוני שייעדו לו הוריו נתפשת עתה, משהיה הבן הסורר וההרפתקן לבורגני טוב, כמעשה לא מוסרי.

הבחירה שקרוזו הצעיר ניצב לפניה בראשית סיפורו היא ברורה: מצד אחד, הציווי לנהל חיים קונפורמיסטיים בחברה הבורגנית והמשפחתית ולצבור רכוש ומעמד; מצד שני, הרצון לממש דחפים הרפתקניים וליהנות מן החיים ללא מחשבה על העתיד או אחריות לזולת. מרגע שנוחת קרוזו על האי הבודד, ובמשך 27 שנותיו שם, מתגלגלת הדואליות הזאת לפרדוקס של ממש המתנהל בתוך נפשו של גיבור הספר פנימה. קרוזו סובל עמוקות מחיי הבדידות שנכפו עליו; הוא כמה לשמוע קול אנושי ולנהל שיחה עם אדם אחר, ולעתים גובר עליו יאושו. בד בבד מעוררת בו אפשרות המפגש עם אדם אחר, כל אימת שמתגלה רמז לכך שדבר כזה אכן ייתכן, חרדה. האם החברה האנושית, שממנה נגזר על קרוזו להסתלק, היא מקלט חם ומגונן או סכנה קיומית? דומה כי הטקסט וגיבורו בוחנים את השאלה הזאת ללא הרף, מנסחים אותה בדרכים שונות ונמנעים מלהציע לה תשובה חד-משמעית. בראשית דרכו על האי, שהוא מכנה בתחילה "אי היאוש" (עמ' 67), בחושבו שנותק אולי לעד מן המין האנושי, מתאר את עצמו קרוזו כאדם שמכה נוראה ניחתה עליו. דמעות זולגות על לחייו, והוא תוהה "מדוע ההשגחה העליונה פוגעת ביצירי כפיה ומאמללת אותם כל כך" (עמ' 61). הוא בונה לו חיים חדשים על האי, אך עיניו נעוצות כל הזמן בקו האופק, בהמתנת סרק לתורן או למפרש שאינם מגיעים.

את שני החתולים והכלב שניצלו יחד עמו מן האונייה הטרופה אוסף קרוזו אל הבית שהקים, ומכנה אותם "משפחתי", אם כי הוא יודע שהם יכולים לספק רק תחליף חיוור למדי למשפחה של ממש. הכלב, הנשאר עמו שנים רבות, אהוב עליו במיוחד אף שאינו מסוגל "לפצות אותי על העדר חברה אנושית. רציתי רק שידבר אלי, וגם זאת לשווא" (עמ' 63). מאוחר יותר הוא צד תוכי כדי לאלפו לדבר, אך גם קול התוכי אינו ממלא את הצורך במפגש עם אדם אחר. הכמיהה מלווה את קרוזו כל העת, והופכת אולי למה שמגדיר את תמצית קיומו.

ובכל זאת, כאשר הוא נדהם לגלות, לאחר שנים של בדידות, עקבות של כף רגל אנושית על החוף, באחד הרגעים הדרמטיים בספר, הוא נתקף אימה. "כאדם מבולבל לחלוטין שאיבד את עשתונותיו, חזרתי הביתה אל מבצרי בהרגשה שרגלי לא נוגעות בקרקע, כנהוג לומר, ומבוהל מכף רגל ועד ראש. כל שניים או שלושה צעדים הצצתי לאחור; כל עץ או שיח וכל גדם עץ שנראו מרחוק נדמו בעיני בטעות לאדם; אי אפשר לתאר את אינספור הצורות השונות שלבשו בדמיוני המבוהל העצמים שראיתי, את אינספור הרעיונות הפרועים שהציפו בכל רגע את דמיוני, ואת השיגיונות התמוהים והלא מוסברים שעלו במחשבתי בעודי בדרך. כשהגעתי אל מבצרי - נדמה לי שכך כיניתי אותו מעתה ואילך - חמקתי לתוכו כאדם נרדף" (עמ' 139-140).

מכאן ואילך, ובמשך שנים (שכן מפגש ממשי עם מבקרים באי עתיד להתרחש רק כעבור זמן רב מאוד), עוסק האיש הבודד במפעל התבצרות והתחמשות אדיר ומתעל את כל היצירתיות הרבה שהפגין עד כה לתחום זה בלבד. אמנם מן ההתחלה עסק קרוזו בין השאר גם בפיתוח אמצעים להגנה עצמית נגד תוקפים (אנושיים או חייתיים) פוטנציאליים, אך היה זה רק אפיק יצרני אחד במכלול פועלו. ואילו עתה, במקום להוסיף ולבנות לעצמו רהיטים חדשים, לכייר לו כלים, לתפור פריטי לבוש או אפילו לנסות ולייצר בירה (הפרויקט האחרון שהגה בו לפני התפנית המפתיעה), הוא מכין לו חרבות וקליעי רובה בכמות סיטונית, מארגן נקודות מילוט נסתרות בנקיקים ובמערות ברחבי האי, מצייד אותן בכלי נשק ובאספקה ומחזק את הביצורים וההסוואות בכל נקודות התצפית האסטרטגיות. יש להודות כי קיימת הצדקה אובייקטיווית לבהלה הראשונית של קרוזו: בגלל המיקום הגיאוגרפי של האי הוא מניח (ובצדק, כפי שמתגלה אחר כך) שאת היבשת הסמוכה מיישבים שבטים של אוכלי אדם. ואולם היחס בין המאורע המבודד של גילוי טביעת כף הרגל לבין הכנת האי כולו למצב של מלחמה כוללת, ושיעבוד כל האנרגיה הגופנית והנפשית של יושב האי לקראת מערכה היפותטית, עשויים להעיד על ערעור נפשי מסוים.

מדוע מרגע שמימוש המפגש עם אדם אחר הופך אפשרי נתפשת התפתחות כזאת כמאיימת כל כך, עד שהיא מעיבה על כל דבר אחר? התשובה טמונה, אולי, במשמעותו הפנימית של האי לגיבור הספר. שהרי מרגע שהגיע אל האי הלא מיושב ונטול חיות הטרף, זמן רב לפני גילוי טביעת כף הרגל על החוף, עסק קרוזו לא רק ביצירת בית, כלים, בגדים ומקורות מחיה, אלא גם בהסתתרות. לבית שבנה לא התקין גישה חיצונית, אלא בעזרת שני סולמות שהוא מרים מיד עם היכנסו. בית אחר חצב במערה. מפני מי או מה ביקש להסתתר? אפשר לטעון כי קרוזו מאופיין כאדם שצריך אי, או כמי שמתאים לו לחיות באי. לא פחות מיצר ההרפתקנות, היתה הבריחה מן החברה מטרה בפני עצמה כשיצא כבחור צעיר למסעותיו. לכן אולי הוא מדבר על האי הבודד כמטאפורה למצבו הקיומי עוד לפני שנחת על האי בפועל. כבר בברזיל, שאליה הגיע באחת מהפלגותיו הראשונות והשתקע בה כדי להקים לו אחוזת מטעים, חש כי הוא "חי ממש כאדם שהורחק לאי בודד כלשהו, שאיש מלבדו לא חי בו" (עמ' 38). האי הבודד, אם כן, הוא מצב פנימי. גם כאשר האי מתממש כמציאות חיצונית, עוסק קרוזו ביצירת איים קטנים שיוכל להסתתר בתוכם - בית שאיש לא יוכל להיכנס אליו זולתו, מערה המוסווית בעצים וגדר יתדות. אלה איים בודדים בתוך האי הבודד הגדול, איים של הצטמצמות פנימה במרחב מוגן ומבודד, קטן יותר ולכן ניתן לשליטה מוחלטת.

החשש מפני מפגש מחודש עם החברה האנושית נוגע גם להיבטים הקולוניאליסטיים של הרומאן הזה. "רובינזון קרוזו" מציע מצד אחד תפישה קולוניאליסטית מובהקת של ה"אחר" כפרימיטיווי ומאיים, אך מצד שני גם מערער את התפישה הזאת. פריידיי, שבחלקו האחרון של הספר מצטרף אל קרוזו והופך משרתו, הוא צעיר טוב לב, נאמן, ישר ונבון. הוא גם מסור וצייתן, ומאפשר בשמחה לקרוזו להעסיקו כעבד - סידור הנראה טבעי לחלוטין לשניהם (ודומה כי גם את דפו אין הדבר מטריד). כאשר קיומם של בני אדם אחרים כבר אינו חלום או סיוט של גיבור הספר אלא ממשות חיה, מתברר כי אוכלי האדם אינם נוראים כפי שאפשר היה לחשוב: בני עמו של פריידיי מארחים זה כמה שנים 17 מלחים ספרדים שניצלו מסערה והגיעו אל חוף היבשת. בשר אדם הם אוכלים רק כאשר מדובר באויב שהובס בקרב, ולעולם לא יפגעו במי שאיננו אויבם. מבחינה זו, אם כן, מתברר כי חרדתו של קרוזו לא היתה מוצדקת, ונבעה מדעה קדומה בדבר אופיים החייתי של ה"פראים" כהי העור.

האירוניה הנוגעת לדעה הקדומה הזאת מתעצמת כאשר בסופו של דבר, אחרי קרוב לשלושים שנות חיים על האי הבודד, קורה מה שקרוזו כבר חדל מזמן לחכות לו: מפרש אנגלי נראה מתקרב אל חופי האי. או אז מתברר שהאנגלים הם אלה המייצגים את הסכנה האמיתית. המלחים הללו - אנשי צוות של אונייה בריטית שמרדו ברב החובל שלהם ולקחו אותו וכמה מהקצונה הבכירה בשבי - מסוכנים ואכזרים הרבה יותר מן הקניבלים. יש דמיון בין הסצינה שבה מחסלים רובינזון ופריידיי את המלחים המורדים ומצילים את רב החובל (שבעזרתו יגיעו בסופו של דבר אל אירופה), לבין סצינה קודמת שבה הרגו חבורה של אוכלי אדם (אויבי עמו של פריידיי) והצילו את שבוייהם. בשתי הסצינות מדובר באויב קשוח, אלא שהאנגלים מסוכנים יותר. הם אמנם אינם אוכלים את בשר אויביהם לאחר שהם מביסים אותם, אבל הם מתוחכמים וערמומיים, ויש להם אבק שריפה. הם גם אינם המומים מן היריות כמו מקביליהם ה"פרימיטיוויים" התמימים, החושבים כי יריות רובהו של קרוזו הן תופעה שלא מן העולם הזה. ואולם האנגלים גרועים מן הקניבלים לא רק משום שיש להם רובים, אלא משום שאין להם אמות מידה מוסריות: בניגוד לנאמנותו הצייתנית של ה"פרא" פריידיי, הם הפרו קוד מוסרי בסיסי, בנסותם לרצוח את רב החובל שלהם ולגנוב את אונייתו. הציוויליזציה המערבית אינה משפרת את איכותם המוסרית של בני האדם, אם כן, אלא רק את טכנולוגיית הלחימה שלהם.



דניאל דפו. אי בודד הוא מצב פנימי


רובינזון קרוזו. בורגני חסכן, מתוכנן ורכושני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו