שווא תברח, גם לחדר הצר, שברחוב הכרמל הדלוח. את הדרך אליך מצאה, יעקב, הספרות העברית

קטעים מחיי חבורת "כתובים" בשנות השלושים, כפי שנמצאו בעזבונו של יעקב הורוביץ, מי שהיה העורך של "תרבות וספרות" של "הארץ" במשך 22 שנה

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

במלאות 105 שנה להולדתו של הסופר והעיתונאי הד"ר יעקב הורוביץ ליקטה דנה כוגן, בתו, כמה מהמכתבים "המשותפים" של החבורה הספרותית "כתובים", שנשלחו אל אביה כשהיה בביקור פרטי אצל הוריו בווינה, כנראה ב-1932. כמו כן מצאה בעזבונו שיר שכתב לו ידידו הקרוב נתן אלתרמן, כנראה ב-1940, ושיר שכתב לו הורוביץ בתגובה, ליום הולדתו השלושים, גם הם ברוח התקופה. נוסף לאלה נדלתה מהעזבון טיוטת מכתב של הורוביץ אל ש"י עגנון. מכל אלה עולה על קצה המזלג זכר אותו פרק חשוב בתולדות הספרות העברית החדשה ומעורבותו של הורוביץ בתוכו.

יעקב הורוביץ, עורך "תרבות וספרות" בשנים 1940-1962, נולד ב-1901 בקאלוש שבגליציה המזרחית. הוא היה נצר למשפחת רבנים וקיבל חינוך תורני אצל סבו הרב וחינוך כללי בגימנסיה. בווינה הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" והיה חבר בחבורת "ירובעל" שריכזה מדריכים מכל תנועות הנוער היהודיות באירופה. בימי העלייה השלישית (1919) עלה לארץ יחד עם מאיר יערי. הוא הצטרף למתנדבים לעזרת תל-חי, היה שומר בתל-עדשים, פועל בניין ופועל כביש בתל-אביב. לאחר שחלה ב"קדחת חוזרת" הוחזר לווינה לריפוי, ושם למד באוניברסיטה פילוסופיה וכימיה. שם גם פירסם את סיפורו הראשון, "סוליקה", בקובץ "פרט" שהוציא לאור ג' שופמן (תרפ"ג).

ב-1924 חזר הורוביץ לארץ-ישראל, פירסם סיפורים ב"הדים", השתתף ב"סדן" של אורי צבי גרינברג, ויחד שכרו חדר בתל-אביב. ידידותם נמשכה על אף חילוקי הדעות הפוליטיים ביניהם. הורוביץ היה ממקימי אחד התיאטרונים הראשונים בארץ: "התיאטרון האמנותי", בהנהלת י"מ דניאל. בסוף שנות העשרים פירסם שני ספרים: "אור זרוע" על תקופת האינקוויזיציה בספרד ו"שערי טומאה". בתקופת עריכתו את מוסף התרבות של "הארץ", פירסמו בו בין השאר ש"י עגנון, ברוך קורצוויל ואורי צבי גרינברג. בראשית שנות השישים שירת במשך שנתיים כנספח תרבות בשגרירות ישראל בשטוקהולם. הוא התיידד שם עם המשוררת היהודייה-הגרמנייה נלי זק"ש ותירגם ופירסם אחדים משיריה. מחזות רבים בתרגומו הועלו על בימות התיאטרון בישראל.

תקופת פעילותו של יעקב הורוביץ בחבורת "כתובים" מרתקת במיוחד. החבורה הספרותית נקראה "כתובים", כשם כתב העת שהחל לצאת לאור בתל-אביב ב-1926 כשבועון אגודת הסופרים. לאחר מכן נהפך כתב העת לבטאון החבורה. החברים הכירו את השירה והספרות המודרניסטית באירופה והציגו פואטיקה חדשה, שונה לגמרי מפואטיקת דור התחייה של ביאליק ודורו. בין אנשי החבורה נוצר קשר נפשי עמוק, שנבע גם משהותם הארוכה זה עם זה. הקשר היה גורם מדרבן, אך גם מקור לתסכולים ושנאות, שחלקם התגלו רק במשך השנים. עם חברי הקבוצה נמנו, מלבד יעקב הורוביץ, אברהם שלונסקי, אליעזר שטיינמן, ישראל זמורה, גבריאל טלפיר, יצחק למדן, רפאל אליעז, אברהם חלפי, לאה גולדברג, נתן אלתרמן, המבקר יצחק נורמן, המתרגם מרדכי אבי-שאול ועוד. חבורת "כתובים" (ואחר כך "טורים") התקיימה כתופעה ספרותית וגם כתופעה חברתית, עד שהתגלגלה לחבורת "יחדיו".

1. איגרת בחרוזים משלונסקי להורוביץ שבווינה, 1931

מגש ומקטר

לכבוד הדקטר

הסופר החוזה וההוזה

המכנה אלימל? גרוזה(1)

שנסע לירושלם עיר הקדש

(לשבוע או לחדש?)

הוטל עלי הפעם על ידי חברי משיבי טעם - אליעזר איש-סלע יבורך וישתבח ויתפאר סלה, שהוא עורך "הכתובים", הטורף את כלם כיתושים וכזבובים לרבות ידידיו הנחמדים והאהובים, שאין לו בית קיבול לדברי ניבול ואינו מבין הלצה וחידודים ושונא בנקטין וכיבודים כמנהג היהודים הכבודים והחמודים, וע"י נורמן בן דודו של הדקטור, הכותב מאמרים כבדים כטרקטור על כל נושא ועל כל תמה, ויש לו שתי מלים: "אלא" ו"שמא", וכשהוא מפליג עם "הבימה" למסעות אין לנו איש שיכבד בגלוסקאות, מפני ששטיינמן האוהב חסידות ודרוש נוהג לכבד רק באחד וחצי גרוש - לכתוב לך איגרת בלשון ברורה ומקוצרת:

א) מה שלום הדרמה "הבת לא רחמה"? שלח אותה אלינו לאלתר, ונגיד לקלייניוד הבוכהאלטר(3), המבטל אותך כעפרא שישלם לך פשיטי דספרא.

ב) ומתי תשוב אלינו ברחמים (כי נורמן מתגעגע ואין לו מנחמים)?

בחכמה רבה:

א. שלונסקי

(1) אחת הדמויות הספרותיות של הורוביץ; (2) איש-סלע - שטיינמאן ביידיש; (3) מנהל חשבונות

2. איגרת קבוצתית משלונסקי, נורמן ואבי-שאול להורוביץ

הנני, בעצם, מחוץ לתחומה של ארץ ישראל. בימים הקרובים ביותר אני נוסע ל- פאריס. אהיה גם בברלין. וקרוב מאוד לשער שבחזרתי לא"י אבקר בווינה. ייתכן שניפגש. עבדתי כחמור-גרם (כמובן: לשם הנסיעה) והיא סיבת מיעוט כתיבתי. אגב: ראה נא כי גם ב"כתובים" לא השתתפתי הרבה. ובוודאי לא תייחס את אי-הכתיבה למשהו אחר מחוץ לסיבה הנ"ל. אם נזדמן בחוץ לארץ תהיה זו בוודאי פגישה מעניינת מאוד: כמעט כמו שתי ספינות בים או שני גמלים במדבר.

אל תאמין לשטיינמן שאכתוב לו "לכבוד", אם הוא נפגע כשכותבים לו "ידידי" אכתוב לו "א.נ".

שלום לך, להתראות.

אברהם (=שלונסקי).

עוד אני עומד בהבטחתי לכתוב לכך מכתב מפורט. להוותי כתבתי בשבוע ימים מאמר גדול בשביל "התקופה" על הספרות הרוסית (אמסור למירה בשבילך) וגם דברים אחרים. כמובן תקרא את מאמצי להיות הומוריסטן - אקווה כי בשבועות אצליח יותר. הנני מתגעגע לך ומחכה ליום שנתראה בא"י. גם החוברת "על האהל" (כלומר מאמרי) נשלח לך - הנך רואה, אני "פורה" ומפרה.

שלום לך ולהתראות, יצחק (=נורמן).

לכבוד יעקב הורוביץ!

במכתבים הללו יש כמה וכמה זיופים. לא זוג יישאר ב"כתובים", אלא זוג וחצי, אם גם לא "זוגות". על אפם ועל חמתם של העורכים הנכבדים. ועוד זיוף שבתשיקה. ההצעה לשטיינמן נמסרה על ידי. ועוד: אני הוזמנתי להיות עוזר, אך, בלשונו של שטיינמן: לא בגדתי. גיליתי לפניך את כל שמאחורי הפרגוד.

הייה ברוך מלבב שלם ונאמן עמך-עמכם, (=מרדכי) אבי-שאול

3. מכתב משותף משלונסקי, שטיינמן, נורמן וזמורה להורוביץ

להורוביץ שלום!

1. ובכן, העניין סודר: ספרך(1) ייצא השנה (בספטמבר). שטיינמן קיבל על עצמו את האחריות לספר. תבין בוודאי, כי שטיינמן יידע להשתמש באחריות זו לטובתך ולטובת ספרך. אני שמח מאוד, כי הענין נגמר בצורה זו.

2. אנו מחכים למאמרך-שיחתך עם סטפאן צווייג ולמאמר של ס"צ עצמו.

3. בגיליון זה תראה את מאמרך ואת תמונת ג' קראוס(2).

4. המתכוון אתה לגיליון המאתיים? לראש השנה, בוודאי, נוציא עיתון בן 10 עמודים. הגיליון צריך להיות מובהק במינו. שלח את חלקך. אנו מתעניינים מאוד גם בצד הכספי של הגיליון הזה, וכל אחד קיבל על עצמו להשיג איזה סכום (ככל אשר יגדל הסכום - יגדל הגיליון). האין לך כל אפשרות להשתתף גם במאמץ הכללי הזה? האינך יכול למצוא איזה יהודי אשר ייתן ליום גנוסיא זה כמה לירות? נדמה לי, כי בעניין זה יוכל לעזור לך ד"ר טרטקובר.

5. רצוף בזה פתקה לג' קראוס, שבהיסח הדעת ובפיזור נפש שכחתי לשימה במכתב הקודם. מסור ותרגם.

6. ההיית אצל בר-הופמן?(3) היש לקוות למשהו ממנו?

7. הקיבלת את המוסף שבו פרסמתי מאמר על "זוגות"? נורמן כותב על הספר ב"אחדות העבודה". איפה מאמרך ב"העולם"?

8. עד מתי תשב בחו"ל? מה הן, סוף סוף, תוכניותיך?

9. מה הם סיכויי הגיליון הגרמני של "כתובים"? טוב היה לו יכולנו להוציא פה. ועכשיו הערה כללית: בתשובתך נא לענות על כל סעיף.

שלונסקי שכח לחתום את שמו ולכן אני חותם בעדו:

א. שלונסקי

אני, שטיינמן, זכרתי ששלונסקי שכח ועל כן מיהרתי וכתבתי את זה. זו היא אמתלא בשבילי כדי שלא לכתוב הרבה.

א. שטיינמן

בקיצור הכל בהיר ונהיר: "פרחה לה חצר חברי אל תוך תרנגולת שלו" - נורמן.

י' זמורה שכח לכתוב: הן שכחת פעם, בהיותך בבוקרשט 24 שעות, להיכנס: "ידידות גברים אפשרית גם בלי להתראות אף פעם". והריני שוכח לכתוב.

(1) הספר "גלגולו של אשן התלין"; (2) הרקדנית הווינאית גרטרוד קראוס; (3) ריכרד בר-הופמן - מחזאי וסופר יהודי-וינאי.

4. שיר עידוד מנתן אלתרמן להורוביץ, 1940 (כנראה)

יעקב, האמן-נא לשיר, נאמן השמחות והעצב.

אל תחשד גם אתה, כרבים, בכנות המלים החורזות,

בכזבנו, כזבנו לרוב(1) דוקא בלי חרוזים ובלי קצב.

הצביעות אולי בזה לשיר, ארכה לה הדר? הזאת.

תכה רוח קלה בימים. וידפדף נא הזמן לפני?.

והריני רואה את הלילה. טלולה וצומחת העיר.

ואתה מאהב ובודד וסחרחר קצת, כמו ספורי?,

ששתקו והצהיבו מאז, בין דפי הפועל-הצעיר.

והיו רעש-ים וגשמים ופגישות וחמות ווכוח.

וכתיבה ותככים ושמחה, שנמחו כעבר אותם ים.

רק ב? לא נמחה כל מאום. רק ב? זה חרות עלי רוח

וחבוק אתה עוד בימים. ונושא אתה עוד את חלים.

כי הזמן מבקש לו מפלט, כי הזמן מבקש לו מנוח,

ואתה הפותח לו לב, לכל קהל כנוייו ופניו.

לא אחד נטשו בבוא יום, גם נשא לו ממנו מלקוח,

ונשארת אתה לבד?, לבד? לחונן אבניו.

כחותי? רבים, יעקב, המה לא יניחו? לנוח,

הם תמיד מצפים למגע ונכונים לבער כגפרית.

שוא תברח, גם לחדר הצר, שברחוב הכרמל הדלוח,

את הדר? אלי? מצאה, יעקב, הספרות העברית.

היא שואלת לכתבת, היא באה, הנה על דלת? נוקשת,

היא הכירה אות?, יעקב, גם מבעד לחור המנעול.

היא איננה רוצה לותר. גם הלילה היא כאן, העקשת.

יש רצון להשאיר את שניכם, על ספסל-הראיון הטלול...

כי פנים אל פנים תדברו, ואנחנו אט-אט נסתלקה.

וריבכם היפה עוד נמש?, וריבכם הנושן לא יסוף.

היא אוהבת אות? ב"נעור", היא חומדת אות? ב"סוליקה"(2).

היא אוהבת אות? בספרים אשר אין להם שם עוד וגוף.

אור זרוע(3) ל?, יעקב, ונתיב המשוע - דרכני!

אור זרוע ל?, יעקב, שמע את קול קמתו העולה!

ספורי? קוראים מספרם - המשיכני, אבי, המשיכני!

קום ותקע מחרשות חדשות! קום חדש מטרותי? - וקלע!

ספורי? בדד לא יתעו, בשמחה נקדמם על אם דר?.

בשמחת אהבה ישנה הרעבה לפגישות עדי עד.

גם בארץ הזאת, החמה, - חלקה הספרות מני קרח.

זה בזה נאחז, יעקב, עת הרגל תחליק ותמעד.

ונאמר נא בלשון ידידים - עוד רבים חתחתים לפנינו,

ויברכ? האל, יעקב, וידביר ל? הר ועקב,

ואני ורעי? כלם מברכים את שבת? בינינו,

ונושאים את הכוס לכבוד? וגומעים מן היין הטוב.

השיר הזה נכתב בשעה קשה ליעקב הורוביץ, שבה הסתגר בביתו. אלתרמן, ידידו הטוב, תלה אותו על הדלת, והשיר אכן עודד את הורוביץ, והוא השיב לו בשיר הבא. (1) מתייחס לשם ספרו של הורוביץ, "כי האדם אינו כוזב"; (2) "נעור" ו"סוליקה" - שמות סיפורים של הורוביץ; (3) שם ספרו הראשון של הורוביץ

5. שיר תודה וברכה מהורוביץ לאלתרמן, 1940

נתן, האמן נא לפרוזה, פולטת אמת ושקרים,

אל תחשוד גם אתה ברבים, רוכלי המלים הפשוטות,

לרוב הם כוזבים בגלוי דווקא בלי כרכורים נבחרים,

הצביעות בשווקים תימכר במחיר של פחות מפרוטות.

תכה רוח קלה בגלים, יתגולל נא הזמן לפניך,

והריני רואה את העיר, נפוחה מרוחות האביב -

אתה בחברת מרעיך קולע מימרות כמו שירי?,

שהיו לממשל בפי כל, שהפכו נשמת תל-אביב.

היו קרנבל מצרפת, אחר כך גם רוגזות לא מעט,

ותככים ושתיקה שבלב - שמחו את כל השמחות.

רק בך לא נמחה כל מאום. חדוותך כנר עד תלהט

וחבוק מאודך בחיקה עשרים וארבע השעות.

הזמן מבקש לו פנאי - כי רוצה גם הזמן קצת לנוח,

ואתה מפריחו כמו בשוט, ממריץ את סוסיו בשיריך.

לא אחד הרכין את הראש, נמוץ ויבש ודלוח

ונשארת אתה כמו רב-מג בחברת אביריך.

הסוד שאתה לו הפה, החזון שאתה לו מכור

הוא תמיד אל הלב יקלע כי אתה מחיו בדמיך,

לשוא "היהודי העצוב", לחינם "המוזג"(1) הארור,

כי מכל היינות המזוגים אין יין שטוב משיריך.

ראינוך, נתן, בשמחות, זכרנוך בימי הצרות -

את כוסך לא טמנת בכיס ורק את הכעס הסתרת,

על כן עלמות אהבוך ועינינו אינן כלל צרות.

האצל נא עלינו חדווה, השקינו מיין האסטרטה.

לשווא הרוגנים מתרגנים, בעל כורחם יקבלו מרותך,

דליקתך תשיגם במטות, יאורך יאיר העיניים,

אפילו זקן מלידה חשקיו יתפרצו משמחה

כי תקרוץ בעלת הפונדק אל יופי, אל אושר, אל קיץ.

כוכבים בחוץ מספרים את כבודם של עשרת אחים,

שתו דודים ודודות לחיים בהד ששונם נאששים,

שתו רעים ורעות לחייו, הערב כולנו שמחים,

עד מאה ועשרים, נתננו, צלח ועלה בן שלושים.

שיריך בראש כל חוצות מציצים כריבוא כוכבים,

חרותים בכל קיר הקריה, מכל אבן הם זועקים,

שיחת בחורה בבחור, שירת כל שיכור - אהבים.

לעולם לא ידעך זוהרם, לעד בלבות חקוקים.

נאמר נא בלשון ידידים: נדנדת החיים הפכפכה -

רק בך אלוהים התברך, אתה תחתור אל החוף,

ואנו כולנו, נשים וגברים, נאספנו גם יחד

לקראתך את כוסנו לשאת, מלאנה ביין הטוב.

את השיר הזה כתב הורוביץ בתודה לאלתרמן על שירו, וכברכה שנישאה במסיבת יום הולדתו השלושים של אלתרמן. (1) "היהודי העצוב" ו"המוזג" - שמות בתי קפה בתל-אביב

6. מכתב מהורוביץ לש"י עגנון

24.12.50

מר עגנון היקר מאוד,

ודאי זוכר אתה, שלפני כך וכך חדשים - כלומר לפני זמן לא מועט - שאלתיך אם מסכים אתה להמחזת (אל נא תבהל מהביטוי "החדש" הזה!) אחת מיצירותיך בשביל הצגה בתיאטרון. שוחחתי אתך על כך משום שזה שנים טוען אני וחוזר וטוען כלפי אנשי התיאטרון שזה ממש מעשה חמס כי דבר כזה לא נעשה עד כה. אחד מאנשי הבמה שהיה נכון לכך עוד אז, היה הבמאי פרידלנד מ"הבימה".

אתה ענית לי בשיחה הנ"ל, כי אין אתה יכול לעסוק בכך, אולם אילו הייתי אני מקבל על עצמי לעשות בזה, היית נותן את הסכמתך לכך. והנה עתה הדבר סוף סוף מקבל גוון אקטואלי, והמדובר הוא ב"הכנסת כלה". ואם עדיין לא התחרטת באופן עקרוני, יעלה אליך מר פרידלנד הנ"ל ירושלימה כדי לבוא אתך בדברים בקשר לכך. אני איני כאן אלא קודם כל בחינת שדכן שלא-על-מנת, ואם תרצה לעסוק בכך בעצמך, מה טוב. או שמא ייראה לך מישהו כשר יותר לכך - אדרבא ואדרבא. ואם תרצה שאני אטפל בדבר - רבה תהיה שמחתי. ומכל מקום אשמח, אם יצא הדבר אל הפועל, שעזרתי להנות את הרבים ביצירה נפלאה מיצירותיך גם לפי "מראה עיניים".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ