יוסי קליין
יוסי קליין
יוסי קליין
יוסי קליין

אריאל, כתב-עת לידיעת ארץ ישראל עורכים: אלי שילר וגבריאל ברקאי. גיליון 176, דצמבר 2006. הוצאת אריאל, 114 עמ', 65 שקלים

עתמול, עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל עורך: ראובן גפני. גיליון 191, ינואר 2007. הוצאת יד בן צבי בירושלים, 32 עמ', 25 שקלים __________________________________________________________

האם ניתן לאפיין מישהו על פי המגזין שהוא קורא? ועד כמה סטריאוטיפי הוא אבחון כזה? האם את "אריאל" ו"עת-מול" קוראים כל מיני ספי בן-יוספים שמסתובבים בחורף במכנסיים קצרים ובסנדלים? האם גם קוראי "אריאל" ו"עת-מול", כמו קוראי "מסע אחר", מבקשים להפליג אתם מתוך הכורסה לעולמות רחוקים? האם מי שרוצה לדעת יותר על הקשר בין עמו לארצו אדיש בהכרח לעולם שמחוץ לקשר זה? אין לדעת וגם לא נכון לענות על שאלות אלה רק על סמך דפדוף בשני גיליונות שנבחרו באקראי. מדובר בכתבי עת רציניים, שלא לומר כבדי ראש, שיוצאים לאור כבר שנים רבות. אין להם יומרה מגזינית, הם לא מתכוונים להיות שלב ביניים בין עיתון לספר, ואין להם עניין לשעשע את הקוראים אלא רק לדווח להם.

"אריאל" ו"עת-מול" לא מתאמצים ללכוד את תשומת לבו של המדפדף המזדמן בשער מפתה, בכותרות מזמינות או בעיצוב מגרה. הכותרות מנוסחות ביובש ענייני: "דגם ירושלים של בית שני במוזיאון ישראל" ("אריאל") ו"אשל אברהם בירושלים" ("עת-מול") העיצוב סולידי כמו של ספר לימוד בחטיבת הביניים. אין ציטוטים מתוך הכתבה שנועדו למשוך את הקורא לעיין בה, אבל יש "סיכום", "הערות" ו"לעיון נוסף".

ואכן, לא מדובר כאן ב"כתבות" אלא ב"מאמרים", וממילא לא חלים עליהם כללי כתבות מגזין. ההגשה ברוח אקדמית: הפתיחה מעגנת את הנושא בזמן ובמקום ותיאור מיושב דעת בין אם מדובר בקהילת יהודי קווקז או ברקמה תימנית. אלה הן במות (כמעט שהוספתי "פופולריות") למחקרים רציניים.

ספק אם בעיתונות העברית פורסם (ויפורסם) אי פעם טקסט ש"תהליך הבשלתו לפרסום ארך שנים ארוכות", כמו מאמרה של אריאלה אמר ב"אריאל" על ציורי הקיר בישיבה הגדולה מאה שערים. המאמר תופס כשליש החומר המודפס. הצילומים יפים ומפורטים ולצדם שרטוטים מפורטים, הטקסט מתעמק באיקונוגרפיה של הציורים ומרפרף על פני קורות האמן יצחק ב"ק. אין בו התייחסות לערכם האמנותי, והציורים מעוגנים בקונטקסט ההיסטורי של אותה תקופה.

מיכלאנג'לו הקים פיגומים מיוחדים ומנופים כדי לצייר בקפלה הסיסטינית. יצחק ב"ק איננו מיכלאנג'לו ומאה שערים איננה קריית הוותיקן. אני מזכיר כאן את ספרו של רוס קניג על ציורי הקפלה הסיסטינית רק כדי להצטער על כך שאין במאמר המעניין ב"אריאל" פרטים נוספים שהיו אולי חורגים מגבולות המחקר, אבל היה בהם עניין להדיוטות: כמה זמן התנהלה העבודה? האם עבד ב"ק לבדו? באיזו טכניקה השתמש? ייתכן בכלל שעורכי "אריאל" מוותרים מראש ובקלות! על קוראים כמוני, כאלה שהיו שמחים, למשל, לראות את הציורים במו עיניהם. נאמן לשליחותו כבמה למאמרים ולא כמדריך למשוטטים, נמנע "אריאל" לציין את הכתובת שבה נמצא בית הכנסת או את הדרך להגיע אליו. עוד ב"אריאל": מאמרים על הקשר להר הבית בשלהי התקופה העותמאנית ("הערגה להר הבית") ו"שישים שנה לפיצוץ במלון המלך דוד".

"עת-מול" הוא דק יותר, אבל כמו "אריאל" גם הוא משתעשע בעיצוב טרחני קצת, כולל מין רשת צבעונית על רקע הטקסט, שלדעתי סתם מקשה על הקריאה. "עת-מול" מתרכז בהיסטוריה יהודית וקשריה לארץ ישראל, ופחות בארץ ישראל עצמה. הגיליון שקראתי עוסק בקהילות שהיו בבריה"מ, חקלאים ופועלים יהודים בערבות אוזבקיסטן, עקבות ארמיים בשפת יהודי גרוזיה, ספרי תורה על דרך המשי וכיוצא באלה. את שני המגזינים בחרו העורכים לסיים בנימה שובבית. ב"עת-מול" מנוצלת הכריכה האחורית (במגזינים מן המניין נמצאת שם בדרך כלל מודעה) ל-400 מלים על יעקב חודורוב המונצח בקלפי משחק של ילדים. ב"אריאל" משתעשע העורך הראשי בכבודו ובעצמו בתשבץ שחיבר להנאת קוראיו.

למרות שהדברים לא נאמרים במפורש, ונכתבים על אחריותי בלבד, נראה ש"אריאל" ו"עת-מול" פועלים גם מתוך שליחות שמטרתה להוכיח קשר רב-שנים בין היהודים לארץ ישראל. זו שליחות שבקלות אפשר לטעות ולזהות בה מניעים פוליטיים. אני הופך בה חזור והפוך ואינני מוצא בה שום דבר רע. להיפך. מה שצריך בדיקה זו דווקא תחושת האי-נוחות הקלה ששליחות זו מעוררת בי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ