שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חדר האמבטיה היה קטן

מה היה קורה אילו כרת נשיא ארצות הברית ברית עם היטלר? בפנטסיה הסוריאליסטית שלו חוזר פיליפ רות לתקופה הטובה ביותר של יהודי ארצות הברית, התקופה שבה זוהתה הקידמה עם תמיכה במלחמה, בסוציאליזם, בשיתוף פעולה בין השמאל למפלגה הדמוקרטית

יצחק לאור
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

הקנוניה נגד אמריקה, מאת פיליפ רות, תירגמה מאנגלית שרה ריפין, הוצאת זמורה ביתן, 2007, 415 עמודים

ב-1998 התבקשתי לתרגם שיר מאת המחזאי ארתור מילר, שיר שנכתב לכבוד שנת היובל למדינת ישראל, ועשה חשבון עם ההיסטוריה שלנו מנקודת ראות יהודית-אמריקאית, ועם מה שאצל מילר, כמו אצל יהודים אמריקאים אחרים בני דורו, נראה כמו חזון בלהות: ישראל כורתת ברית עם הגרועים שבאויבי היהודים האמריקאים. זה חלק מבית מתוך השיר: "עכשיו מגיעים קבצנים אלקטרונים, / הכנופייה המחייכת הזאת של נוצרים מגלחים ומפדרים... / לנבא את מלחמת יום הדין בהר מגידו, כולל / מיליוני הרוגים, בעיקר יהודים ישראלים, / אשר כמה מהם, בכל אופן, יקומו, מבוססים בדם, / לתבוע שוב את ישו שלהם, מתוודים על טעותם / אחרי כל כך הרבה שנים מגואלות בדם, וככה להציל את העולם. / ואותם (המטילים את חתיתם על רוב האמריקאים), / מחבק המדינאי האורח שאת ראשו / היהודי, ברגע בו יושג הניצחון, / יעבירו ביניהם מיד ליד".

המדינאי האורח היהודי, שגם ראשו ייכרת בידי "ידידי ישראל", על פי השיר הזה לפחות, הוא, כמובן, ראש הממשלה אז, בנימין נתניהו, שבברכת היהודי הגאה מנחם בגין כרת את הברית בין ישראל ל"ציונים הנוצרים", שאת תשוקתם להכניסנו אל תוך חיבוקו של ישו תירגמו למצע של תמיכה במלחמותינו. בסופה הרי רובנו ניהרג ממש ליד בית הסוהר הגדול לפלשתינאים, המקדם את פני הבאים אל העמק, שליש מאתנו יתנצר ובא שלום על העולם, בלי מוסלמים או זכר למוסלמים וגם בלי יהודים שלא יתנצרו. אלמלא היתה זו פרוגרמה של ממסד פוליטי חזק, ואלמלא מימנו המטורפים הללו חלקים נרחבים מהמגלומניה הישראלית, אפשר היה רק להתבדח על היצורים הללו. ארתור מילר לא התבדח.

ועידת יהדות ישראל והעולם

יש יהודים אמריקאים מבדחים יותר ממנו. למשל פיליפ רות. ואולם, הספר הזה של רות איננו מצחיק. מצד שני, משהו מהפנטסיה הפרנואית שלו מעורר שעשוע. זו פנטסיה, מעין מדע בידיוני של העבר, ומאחר שאת הפנטסיה הזאת ביסס על הרבה מאוד עובדות היסטוריות, הופכת הקריאה ברומאן למעשה סוריאליסטי של העבר כמו אשר יכול היה להתרחש. "מה היה קורה, אילו..." ניצח הטייס הנערץ, צ'רלס לינדנברג, שחצה ראשון ב-1927, במטוסו, את האוקיינוס האטלנטי, והיה לסמל המודרניות (לפחות בעיני ברטולט ברכט וקורט וייל, באופרת הרדיו הנפלאה שלהם), וב-1932 זכה לאהדה כל-אמריקאית, כיוון שהתינוק שלו נחטף, וכיוון שלינדנברג שנא יהודים, והעריץ את היטלר, הוא גם קיבל מהפיהרר מדליה מיוחדת (וברכט שינה את הטקסט שלו), כל זה שייך למישור העובדתי.

למישור הזה שייכת גם העובדה שארבעים אחוזים מהלבנים בארצות הברית הם ממוצא גרמני, וגם העובדה שרבים מהם העריצו את היטלר (נועם חומסקי סיפר לי כמה מזוויעה היתה השכונה המעורבת של יהודים וגרמנים בפילדלפיה שבה גדל אי אז). רות בהחלט הכין את שיעורי הבית שלו, ומנקודת ראות של ילד יהודי מניו ג'רזי הופכת החוויה הזאת של הזרות היהודית לרומאן מרתק, אמין, וכמו תמיד אצל רות, יש לנו שפע של יהודים כקורבנות, אפילו בארצות הברית של 2004. בפנטסיה של רות זוכה לינדנברג במועמדות הרפובליקאים לנשיאות, גובר בבחירות של 1940 על רוזוולט, משליט טרור נגד מיעוטים, בעיקר יהודים, וארצות הברית אינה יוצאת למלחמת העולם השנייה.

כדי להחזיר את הפנטסיה אל המקום שאין רות מסוגל, או אינו רוצה, לדמיין, נעלם הנשיא לינדברג - נחטף, אולי נרצח, אולי עורק לגרמניה - ורק בזכות אשתו, הגברת הראשונה, נמנע מן האמריקאים משטר טרור פאשיסטי של הצבא. הדמוקרטיה מנצחת, רוזוולט זוכה בבחירות, היפאנים מתקיפים את פרל הארבור ומגיעה התקופה הטובה ביותר בדמיון היהודי-האמריקאי, מלחמת העולם השנייה: התקופה שבה זוהתה הקידמה עם תמיכה במלחמה, בסוציאליזם, בשיתוף פעולה בין השמאל לבין המפלגה הדמוקרטית, ובשיתוף פעולה בין ברית המועצות לארצות הברית. בתקופת המלחמה הקרה יוצג העבר הזה כגן עדן חסר דיסוננסים, והם סוכמו בשבילנו, כזכור, בהוליווד בסרט "כך היינו" עם רוברט רדפורד, נציג הארים הבלונדינים עם השיניים הבריאות, ועם ברברה סטרייסנד, נציגת היהודים והשמאל והאף המיוחד והעיניים הנוגות (הפואמה "קדיש" של אלן גינזברג יכולה, באמצעות נעמי, האם היהודייה המיוסרת, הטרוצקיסטית, להציל את התקופה ההיא משיניה הקהות של הוליווד).

רות שייך לדור אחר. העבר ירד לטמיון. הפאזה הנוכחית של ארצות הברית, מאז היתה לאימפריה יחידה, המקימה לעצמה בעלי ברית הנהפכים לאויביה ברגע הנכון גם כדי שאפשר יהיה להילחם בהם (אוסאמה בן לאדן, אחר כך סדאם חוסיין); מלחמה עולה בדם רק למי שנאלצים להתגייס לצבא, והתעשיות הצבאיות, מרוויחות ממלחמה אינסופית, לששונם של ישראלים המצפים כבר למלחמה נגד איראן, כאילו לא אנחנו נחטוף, וכאילו בוושינגטון לא ימשיכו לשתות ולאכול טוב ולזיין. עם הדיסוננס הזה, של וולפוביץ' וחבר מרעיו הניאו-שמרנים היהודים, רות אינו מסוגל להתמודד, עדיין לא, וגם משום כך הוא בוחר לסגת ב-2004 הרחק אל הפנטסיה של היהודים כקורבן מספר 1 של הימין האמריקאי, אל המקום של האנטישמיות האמריקאית, והוא קורא ברגע ההוא, של הפאשיזם, את הזרות היהודית בכל עוצמתה המלודרמטית.

הילד פיליפ רות מניו ג'רזי באמת משכיל לתאר את אמריקה דרך עיניהם של כל מיני בני משפחה, חלוקים בדעותיהם ובעלי יחס שונה למצב החדש. הם כמובן עניים, וכמו תמיד תופס תיאור בית השימוש הקטן את הדמיון בבואו לתאר עוני, כי מה משכנע יותר את הקורא שלא יודע מחסור מתיאור של חירבון לא נוח: "חדר האמבטיה היה קטן, בדיוק כמו שלנו, די מצומצם, הדלת קרובה לאסלה והאסלה גובלת בכיור ואמבט דחוק לצדם". מי לא מסוגל לדמות לעצמו בית שימוש קלאוסטרופובי, הרי אפילו במחלקת העסקים של הג'מבו נוגעות הברכיים בדלת.

רות, כדרכו, שופע. המקום הכי פחות מתוסבך של היהודי האמריקאי הוא המקום שבו עודנו חי בסכנה. זו אמריקה שבה הכוח היהודי נשאר מאחורי הקלעים; זו אמריקה שבה רוב היהודים אינם עשירים ואין הם מפעילים עוצמה בוושינגטון, והם נתונים באמת ללחץ אנטישמי.

לפני כמה שבועות שמעתי באטלנטה הרצאה מפיו של פרופ' שלום גולדמן מאוניברסיטת אמורי, שהשלים זה עתה ספר על הנוצרים הציונים. בסיפוק רב סיים גולדמן את הרצאתו ואמר כי הישראלים אף פעם לא הבינו את יהודי אמריקה, למשל, בעניין טיבם של הנוצרים-הציונים. הוא צדק, כמובן. הצרה היא שגם יהודי אמריקה לא ממש מבינים את הישראלים. למשל, לישראלים בכלל לא אכפת מי תומך בהם, ובלבד שיסייע ל"ביטחון" (ונניח כרגע לדוגמאות, חלקן מגיעות עד העיסקה של הסוכנות היהודית עם גרמניה הנאצית).

אולי כוללת האי-הבנה ההדדית מין הזיה שגויה כאילו יש הבנה, משום ש"כולנו יהודים", והרי כולנו גדלנו על "אקסודוס" (הבן שלי ראה את הסרט הזה בבית ספרו לכבוד יום העצמאות האחרון, כמקור לימוד על תש"ח); "כולנו" התמזמזנו עם מי שנקראו Japs, עבדנו כמובילי רהיטים בניו יורק, הסתופפנו בבית כנסת בבוורלי הילס כדי להתחתן קצת, אבל באמת היינו צריכים לדעת זה על זה רק את מה שאנתרופולוגים חוקרים אצל שבטים זרים: מנהגי אכילה, בר מצווה עם רכילות על שווי המתנות, קולג' יוקרתי, יחידה מובחרת, חיזור, רבייה, וסת. עלינו לשכוח שאנחנו יודעים הכל, כדי ללמוד משהו מהתחלה. קראו את רות כאילו הוא כותב על עם רחוק, מאוד אקזוטי, אם גם בעל פוטנציאל לעשות עלייה.