יפה בלי לרכך ולרחם

עוזי צור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עוזי צור

רות שלוס - קטלוג התערוכה "עדות מקומית", אוצרת טלי תמיר, המשכן לאמנות עין-חרוד

המשכן לאמנות בעין חרוד ממשיך לעשות צדק עם אמנים ישראלים שלא זכו עדיין לחשיפה הראויה להם. בסתיו-חורף האחרונים אצרה טלי תמיר תערוכה מקיפה מלווה בקטלוג (בעיצוב נעם שכטר) בעל גוף, אסתטי ומעמיק לאחד הקולות הייחודיים של האמנות הישראלית, רות שלוס. לא הספקתי לבקר בתערוכה, והפעם אתרכז בקטלוג. שלוס תרמה לעיצוב פניה של האמנות הפלסטית הישראלית בשקט ובעקביות, נאמנה לעצמה. המציאות החברתית והפוליטית נרשמה בפחם ובמכחול של "שלוס האדומה", שבאה מליברליזם סוציאליסטי. ההיבט האידיאולוגי הופך אישי יותר בחלוף השנים מבלי לאבד את האמת והרגישות הביקורתית. באמצע שנות השמונים לחייה ממשיכה שלוס ליצור בסטודיו שלה בכפר שמריהו. את פני הזיקנה היא מציירת ללא כחל וסרק, באומץ, ומהאמת הזאת היא דולה יופי רב של איכות הזמן המצטבר.

שלוס נושאת את אבוקת הדקורטיוויות הסגפנית, דקורטיוויות הצנע של שנות החמישים. היא מתיכה השפעות של קטה קולביץ, גרוס, ג'קומטי ואחרים. בדלת האחורית גם נכנסה ל"דלות החומר" הישראלית. לב יצירתה נוצר על ניירות, כרישום הדיו המדולל "מעברה" מ-1956, תשבץ דינמי של שחור ולבן, סבך של גגות, קירות ועמודי חשמל - כמשכנות העוני בסרטו של דה-סיקה "נס במילאנו". שני רישומי-ציור בעלי עוצמה פלסטית ואנושית אדירה, "אחרי המלחמה" (1973): גופות פזורות בשדה טרשים, שלוש ושתיים, ארבע מקבילות לקו האופק המורכב מגופות וטרשים - כל זה מדגיש את יפי משחקי הקו והכתם. ב"אבל" (1970) שלוס כבר מנבאת את היגון הממתין מעבר לאופק: האם ישובה למראשות בנה המומת; פניה הבוכיות מוקפות בשחור; ראשו העז של המת מוטה לאחור בעוד גופו, המפריד בינה לבינינו החיים, נוגע ברקע המסומן כמפת קרב מכוסה מהלכי ניצחון ותבוסה זכריים. יש כאן משהו מעודן מתומרקין במיטבו.

העיצוב הפלסטי של שלוס את האמנות והמציאות נובע גם מעבודתה כגרפיקאית וכמאיירת ב"משמר לילדים" ובספרית הפועלים. ב-1948 עיצבה את הלוגו המוכר והנבון של עיתון "על המשמר", ושימרה בטיפוגרפיה העברית משהו מהגותיות הגרמנית. באותה שנה עיצבה גם את סמל מפ"ם - מ' אדומה המאגדת שיבולת-חרב-פטיש אדומים, היישר ממקורות הגרפיקה הסובייטית. ציורי חיות שבים ועולים לאורך חייה כמטאפורות מאלפות למין האנושי. ב"עורבים" (1986) מתפלשת עדת עורבים בדם, ואפשר ממש לשמוע את קריאות העורבים ולחוש בחום הקיץ העולה מהאספלט. הכלב מ-2000 הוא כלב אימתני שהגיח משאול תחתיות, לועו פעורה וחושפת שיני טרף, חיה שבינתה נסתתרה ומשל לאלימות האנושית דווקא. ב"חבישות: בעקבות ון גוך" (1990) שלוס נוטלת את איקונת הכאב הפרטי של האמן היוצר, את דיוקנו העצמי של ון גוך לאחר שקטע את אוזנו, ומחברת אותו החוצה, אל דמויות של עצורים פלשתינאים אלמוניים שעיניהם נחבשו - והכל ברישומיות משובחת. חזרה ל-1966, אל "הפצוע", לפיגורטיוויות הסימבולית-הריאלית המשמרת את רוחן של אותן שנים: הפצוע כענק של חושך, שעון על קב דם, ומחותל בתכריכים.

"רכוש נטוש" (2-1970) מציג עגלת תינוקות עזובה, כעגלה המידרדרת בסרטו של אייזנשטיין, מוקפת דיונות מדממות, מתחת לשמי יום מאיימים, והריקנות מהדהדת בין הבית הנטוש שבעומק התמונה לזנב החיתול הבהיר המשתלשל משפת העגלה. ב"גבול" (1982) מתרחבת צללית הדם אל עומק התמונה, ושלוס לוכדת את החשמל שבנוף. ב"שתי דמויות וצבר" (1988) יש מין מחול פיסולי של שתי דמויות העומדות כנגד חוקי הפרספקטיווה, חוסמות זו את זו, וצללית הצבר מהצד היא סמל של שפיות וקיום שניסו להכחידו - ציור הנוצר את זכר האינתיפאדה הראשונה. ב"אשה והריסות" (1993) שלוס משמרת יותר מכל את רוחה של קטה קולביץ: פני האשה, שאפשר לחוש בעורה ובקמטיה, תווי פנים השוקעים ביגון עולמים, וקו אור דק וחד מפריד בין האשה לערימת הריסות.

שלוס חוזרת שוב ושוב אל האדם באשר הוא אדם, למשל ברישום עוללים מ-1998, השוכבים בריקנות ובוכים, גופיהם קמוטים והם פוכרים אצבעות כזקנים; וכנגדם "זקנה" מ-2006, תקריב על פני קשישה שנראה כתמונת נוף, מערכת קמטים של ריבוד גיאולוגי, על רקע מחוק המדגיש את הרישום. התחלה וסוף נטמעים זה בזה ביופי ותבונה, ובשניהם שלוס מטמיעה את רישום הזן מהמזרח. כדי לברוא את "המתנה" (מ-1997) היה צורך באומץ רב: תמונה קשה של זקנים בבית אבות, מוטלים בכיסאות גלגלים מחוסרי הכרה, ראשיהם משוכים לאחור. באיכות האור והצל של רמברנדט מוציאה שלוס את היופי מהתמונה מבלי לרכך או לרחם. היא מעצבת את השלב האחרון בחיי אדם בפלסטיות רישומית-ציורית מהפנטת.

"מעשה-מדינה 1967-2007", אוצרת אריאלה אזולאי, מנשר, תל-אביב

בחדשות הבוקר הודיעו על נהג מונית פלשתינאי שנהרג הלילה מאש חיילי צה"ל לאחר שלא עצר במחסום בפאתי שכם - כמה התרגלנו לידיעות הללו מקץ ארבעים שנה. התערוכה ההיסטורית שאצרה אריאלה אזולאי מנסה לתפוס את פני הכיבוש. אזולאי חותכת באלפי צילומים חתכים כרונולוגיים, חתכי נושא ומקום. למשל, "הפגנה בבית סחור" (1988) מציג אשה בשמלה שחורה אלגנטית, החולצת את נעלי העקב הצהובות ואוחזת בהן בידה האחת, ובידה האחרת משליכה אבן - במין תנוחה אולימפית בתנועה מושהית; ניכר כאן השילוב של הצבעים, התנועה, הנייחות, הקומפוזיציה. ג'ים הולנדר (1990), ביום שהרגו כוחות המשטרה 21 פלשתינאים בהר הבית: אשה מנשקת טביעות כפות ידיים, ומעליה נפתח באבן חלון מחודד כהעדר. רינה קסטלנובו (2001) מציגה תצלום של נערה פלשתינאית במזרח ירושלים מציצה מבעד לצעיפה בסימטה, לנוכח צללית של שבעה חיילים. האם הבחינו בה? מה יעשו? האם תמשיך בדרכה או תחזור על עקבותיה? - שאלות של כיבוש מתמשך.

כנגד תמונות הנשים אפשר להציב את דיוקן הגבר של מיכה קירשנר מ-1988, בשחור-לבן קולנועי, צילום שאין בו לכאורה דבר אך הוא טעון באשמה. פרופיל גבר צעיר שקירשנר בחר למסגר רק את צדודית הפנים במלבן של רקע מעושן ועמום, כפני מתאגרף צעיר. רק הידיעה הופכת את הדיוקן ההוליוודי: זה עבדאללה אל-חאג', תושב הכפר בית סירא, אב לחמישה שנעצר ונכלא בכלא בדהריה למשך כמה חודשים ושוחרר מבלי שיוגש נגדו כתב אישום. בעת שהותו בכלא הוכה קשות בראשו ומאז הוא מטופל בתרופות הרגעה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ