עוזי צור
עוזי צור

דרור דאום - "עבודות נייר", גלריה נגא, תל-אביב יעל קנרק - "ואני הייתי שתי הלשונות", גלריה נלי אמן, תל-אביב עינת עמיר - "מכירה", גלריה רוזנפלד, תל-אביב

אלה שלוש תערוכות של אמנים צעירים, מוכשרים, רהוטים, מחויבים ושונים מאוד זה מזה - אך בשלושתם יש עבודה בעיניים, במראה או בתוכן, הטעיה באיזון שבין דימוי למציאות. דרור דאום נוגע בעבודות הנייר בשלושה אופנים: צילום, מיצב ווידיאו, וכך הוא מרכיב בתבונה ובדמיון תערוכה מהודקת ומרתקת. בצלע אחת שלה תלויים שלושה צילומי שחור-לבן מוארכים: זאב החושף את מלתעותיו, פה נשי-ערפדי החושף שיניים נוטפות דם, בית כמו מסרטו של היצ'קוק "פסיכו", בית עץ שדם ניגר ממנו במרחבי השום-מקום האמריקאי. דאום דלה את הדימויים הללו מכריכותיהם הפנימיות של ספרי מתח זולים, והעניק להם עוצמה מקפיאה ביופיה השטני. מסך צילום שחור סוכר את הצלע השנייה, את חציה האחר של הגלריה, אבל כשמתקרבים מגלים שהקיר השחור מחורר ומתגלה מפת כוכבים אישית - נס פשוט ויפה עד מאוד. ממול מוקרנת עבודת וידיאו ובה בפריים נייח יש התרחשות מחזורית, מוטיב חוזר ביצירתו של דאום: סרטי נייר אדומים שנקשרו לסורגי פתח אוורור מרקדים ללא הפסקה כלהבות אש בתיאטרון סיני, ובקיר השיש שמנגד נשתקפת השמש השוקעת.

יעל קנרק חולמת בשלוש שפות - עברית, ערבית ואנגלית - ואתן היא יוצאת ונכנסת מהעולם הווירטואלי של אתרי אינטרנט שיצרה אל חלל הגלריה הממשית, בוראת אשליה של הרמוניה בין השפות, כאילו התרגום הופך את הווירטואלי לממשי. בעולם האמיתי גזרה קנרק מלים בשלוש השפות בגומי שחור (מקרוב אפשר להריח את השריפה, כצמיגי אינתיפאדה), כצמיגים שנועדו לענידה. במרכז החלל מתערסלת "לשון", שרשרת כסף דקיקה שעליה נעות מלים; העברית והערבית מימין לשמאל והאנגלית משמאל לימין: "הפורטל ברחוב 6, מספר 419 מזרח במנהטן, היה פצע פתוח בין שני עולמות מתחככים. (...) בין שני העולמות הופיעה אהבה. עזה. עמוקה. החיכוך היה נשיקה צרפתית ואני הייתי שתי הלשונות בו-זמנית". הרחק מהקיר טיפטפה קנרק את גיזורי המלים, הנדמים לעלים שיבשו. והמלה "גוף" באנגלית תלויה לבדה, כמעט נוגעת ברצפה מכובד הגוף.

העבודה היפה מכולן, החורגת ממראה התכשיט הנשי, יוצרת קו אופק בגובה העין העובר מקיר לקיר. הקו הזה רוטט מבפנים, מורכב ממאות מלים "שקיעה/זריחה" בשלוש השפות, תלויות על סיכות תפירה. המלים מטילות צל מדויק ונאה, והאופק הסמנטי יפה ויעיל. "כפיות מים" היא חוליית קישור בין הווירטואלי לממשי: הקיר השקוע נצבע באפרפר, כאור המסך של מחשבים ישנים, ועליו הונחה הדפסת מחשב, מספר אינסופי של כל המים בעולם, אך מתחת לספרה השלישית כתוב בכתב זעיר משפט אנכי "ידך בידי", כחדירה של רומנטיקה למספרים יבשים. על הקיר פרושה רשת שחורה, וריבועיה הם ניסיון נואש למפות את מרחבי המחשב. התערוכה ממשיכה באינטרנט, בארבעה מוקדים שונים: בניו יורק, ברמאללה, באיזמיר ובתל-אביב. שילוב הדימוי והמלה מרכיב סיפורי מסע, אך למרות הגילויים במרחב הווירטואלי נדמה שדווקא המוצגים הממשיים מלאי דמיון ויופי יותר.

בגלריה רוזנפלד, על רצפת הקומה השנייה, הניחה עינת עמיר באור הזרקורים שלושה שטיחים ספוגים סיד לבן. מעליו הוקרן סרט שבו יצרה עמיר הזרה בתוך הזרה: שייח' בדווי יושב מאחור באוהל הססגוני וכותש קפה, ועמיר יושבת בחליפה מחויטת כבעלת הבית ומשננת לעצמה שמות של אמנים ישראלים, והשייח' מקשיב-לא מקשיב למלל הסתום, כניצב בעולמו שהיה לתפאורה, שתיקתו הסבילה הופכת מעיקה. עמיר היא נטע זר ואטום, אבל גם הבדווי זר למציאות. מחוץ לאוהל, לצלילי שירת אלביס, כהזרה רומנטית, מוביל אותה עלם בדווי על גמל אל האופק הסינתטי. הפרק החמישי של המעשייה מוקרן בנפרד, ובו צעיר בדווי חודר אל הפריים ומתלכד עם עמיר לנשיקה דורסנית. במחלפות הכאפייה הלבנה ובדמותו המזוקנת הוא מקרין עידון נשי לא צפוי. משחק התפקידים המודע של עמיר מחדד את משחקי הכוח הממשיים שבין המינים והלאומים. יש ביצירתה אובססיוויות חקרנית או רצינות תהומית, שמתחתן מבעבעת אירוניה ממזרית, והמיזוג הזה שבין הגלוי לנסתר פורש רשת הלוכדת את הצופה התמים כמעט מבלי שירגיש.

סרטו היפהפה של ארמנו אולמי "מאה מסמרים", שהוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים, נפתח בחיזיון המופיע שוב ושוב עד לפענוחו: בספריית אחת האוניברסיטאות העתיקות באיטליה מוצא השרת המבועת את הספרים הנדירים פזורים על רצפת העץ, ובלבו של כל ספר נעוץ מסמר עצום כמסמרים בגופו של הצלוב. זו תמונה עוצרת נשימה ביופיה ובאלימותה, מעשה אמנות טוטאלי. הצילום הפואטי של בנו של אולמי, פאביו, לוכד את גן עדן של אדם וטבע שלגדות נהר הפו. יפה במיוחד היא סצינת נשף הריקודים של קהילת הדחויים והשתקפותו ההפוכה בספינת האשליות, ספינת העשירים, החולפת למולם בנהר, זוהרת באורותיה בחושך כמחווה מלטף לפליני. בסרטו של פרסנה ג'אקודי "סנקרה", שגם הוא הוקרן בפסטיבל, במקדש זעיר הנישא מעל ים קנה הסוכר של סרילנקה, נזיר בודהיסטי יפה תואר משקם את תמשיחי משתאות הנשים על קירות המקדש, והנשים הממשיות המצחקקות בין קני הסוכר מטריפות את חושיו. כשתם השחזור והנזיר פונה לעזוב, מושחתים הציורים וכך שוב ושוב, עד שנגלה כי היד המרפאת היא גם היד המשחיתה - משל יפהפה על יצירה והרס.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ