טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היא רצתה להיות משוררת גדולה וגם אם למופת

חייה הקצרים של סילביה פלאת' כללו את כל המרכיבים הנחוצים ליצירת מיתולוגיה: תשוקה אדירה לעוצמה כאשה, כאם וכעקרת בית, אבל גם ככוכבת נוצצת, כסופרת וכמשוררת גדולה; יחסים מורכבים עם אמה; פרשת אהבה ונישואים לגבר אידיאלי שבגד באמונה, ועוצמה אדירה של זעם שהוביל להתאבדות בגיל 31. נורית זרחי ותמר מרין על קובץ הסיפורים וקטעי היומן שלה

תגובות

ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות: סיפורים, מסות וקטעי יומן

סילביה פלאת'. תירגמה מאנגלית: עידית שורר. הוצאת רסלינג, 429 עמ', 89 שקלים

המשוררת והסופרת סילביה פלאת', שינקה כל כך הרבה מן העולם המיתולוגי, נהפכה לאחר מותה לדמות מיתולוגית בעצמה. חייה כללו את כל המרכיבים הנחוצים ליצירת מיתולוגיה: תשוקה אדירה לעוצמה, כאשה, כאם, כעקרת בית, ככוכבת נוצצת, אבל גם כסופרת וכמשוררת גדולה; יחסים מורכבים עם אמה; פרשת אהבה ונישואים לגבר שנראה כמי שמשלים אותה באופן מפליא, המשורר הוולשי טד יוז, רב-מג שפלאת' היתה נכונה להיות לשולייתו. ומעל לכל - עוצמה אדירה של זעם ששורשיו לא היו מזוהים, גם לא על ידי פלאת' עצמה, שלא ידעה להיזהר ממה שמאבקיה הנפשיים (יש שיעדיפו לכנות כך את מחלת הנפש שלקתה בה) עלולים לעולל לה. ואכן, החלום הארכיטיפי נשבר: הגבר-המדריך-האב, זה שאמור היה לאחות את השבר הנפשי שגרם לה מות אביה, בגד באמונה אף הוא. גברים נוטים למות או לבגוד.

כל זה התרחש בנוף לונדוני, בדירתו של המשורר ויליאם בטלר ייטס, בחורף הקר ביותר מזה שנים. פלאת', שהיתה כינור שני במשפחה לטד יוז, הכוכב, החלה לכתוב את שיריה עזי-המבע לאחר שעזב אותה והיא נשארה לבדה.

אף אחד במילייה הספרותי שסביבה לא זיהה זאת בוודאות; התאבדותה בשאיפת גז, בגיל 31, חשפה את שירתה, ובקרשצ'נדו מחריש אוזניים חתמה את הסיפור המיתולוגי העצוב הזה, שממשיך להיזון במשך שנים בטפטוף של יצירותיה שלא נדפסו, בטיפולו הספרותי והמו"לי של יוז, בשמועות על פרקי יומנים ורומן שאותם גנז, ובספר השירים האחרון שפירסם זמן קצר לפני מותו, העוסק בדמותה, כפי שהשתקפה בעיניו, וביחסיהם המשותפים.

לאחר מותה הפכה פלאת' לאחת המשוררות החשובות, ועם זאת הנתונות במחלוקת, וכל זה בעולם השירה הנכתבת באנגלית לאחר המלחמה, בתור הזהב שכלל משוררים כמו תיאודור רותקה, מריאן מור, אליזבת בישופ, רוברט לואל, ריצ'רד ווילבור, אלן גינסברג, אן סקסטון, ג'ון ברימן, אדריאן ריץ', וכמובן, ו"ה אודן ות"ס אליוט.

לפני מותה המוקדם, ב-1963, הספיקה לפרסם את ספר שיריה "הקולוסוס", שלא זכה לאהדה רבה, ואת ספרה הסלינג'רי, "פעמון הזכוכית", שפורסם בשם העט ויקטוריה לוקאס, ותיאר את התמוטטותה הנפשית ואת אשפוזה בבית החולים. "אריאל", קובץ שיריה שראה אור כבר לאחר מותה (בעריכת יוז), זכה לביקורות יוצאות מן הכלל ולפרס פוליצר, נהפך לרב-מכר וקבע את שמה כאחת המשוררות החשובות במאה ה-20. לפי דברים שכתבה ביומנה (שגם הוא פורסם לאחר מותה בעריכת יוז), כל זה זה לא היה מפתיע את פלאת', שכתבה בו כך: "אני בנויה באופן מובהק להצלחה". אבל בהצלחה הזאת הסתתרה נימה אירונית, אם לא טרגית.

בהתאבדותה השאירה פלאת' את יצירתה, כמו את ילדיה, בידי בעלה ואחותו, מי שדחפו אותה לדבריה אל מותה. והבעל הזה היה עכשיו חופשי להשתמש בכתבים כרצונו, והוא אכן השמיט ותיקן, ויש האומרים שגם זרק.

השירים של פלאת' הם עזי-מבע, בולטים בלשונם המקורית, האותנטית, שירים אליפטיים, כמו "Daddy", "ליידי לזרוס", "קצה" או "לסבוס"; שירים ישירים, שנכתבו באסטרטגיה דומה לזו של משוררת שקדמה לה, אמילי דיקינסון, אשר הבינה כי האמת השירית טוב לה שתיאמר באופן ישיר ובמלים מצומצמות ככל האפשר.

לעומת השירים, היומנים הלא מצונזרים, שהופיעו לראשונה בשנת 1982 (ותורגמו לעברית בשנת 2002), הם ערבוב של קטעים כתובים להפליא - פלאת' נהגה לאמן את עטה בתיאורי אנשים, מקומות, ארוחות ומפגשים, כמו אלה שניתן למצוא ב"ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות" - לצד מהומה לא מבוקרת של פרטים ותחושות, הכתובים לעתים באופן מבולבל, דרמטי, וניכר בהם כי נועדו להקל על הכותבת יותר מאשר להיחשף לעין הקורא.

מקטעי יומן רבים עולה תחושת זעם שורף, ויותר משיש בהם התבוננות עצמית, יש בהם תיאור חיים שהפניקה הובילה אותם בלי יכולת לעצור. פלאת', שכילדה ראתה עצמה כקורבן של אינטרוספקציה, וכאשה היא עדיין ילדת פלא, אבל ילדה, נחשפת ביומנים באי-הבגרות הזאת, בהעדר ההתבוננות פנימה, שהכותבת עיוורת לגביהם לחלוטין. היומנים נטולי דו-שיח פנימי, והכתיבה בהם נעה בין רצון למות לבין הרצון עז לכוח. תחושת הזעם אמנם מעניקה להם עוצמה רבה, ועם זאת מונעת את הדיבור הפנימי.

אילו אפשר היה לשאול את המתים מהו הספר של עצמם שהיו בוחרים בו, סילביה פלאת' ודאי לא היתה בוחרת בקובץ הסיפורים, המסות וקטעי-היומן "ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות", שראה אור לראשונה ב-1977. אינני מתייחסת כאן לשאלה האם ראוי להוציא לאור כתבים שהסופר עצמו לא הספיק או לא מצא לנכון לפרסם, מפני שלגבי סופר אהוב התשובה תהיה "כן, בוודאי". אבל סופר שמעורר בך לפעמים אי-נחת קלה, פרקי כתיבה שהוצאו לאחר מותו מן הארון מבהירים לך את פשר האי-נחת הזאת.

סילביה פלאת' מתה אשה צעירה. זה לא מנע מן הנשים שהיו בנות דורה להפוך אותה לגיבורה, לסמל במאבק הפמיניסטי. הן לא שמו לב שבמותה כקורבן בגידתו של בעלה נתנה את זכות החופש שלה בידי אותו בעל עצמו, שעשה ביצירתה במידה רבה כבשלו. ייתכן שגם לתנועות חברתיות יש תקופות של נעורים ובגרות, ואז, בימים ההם, יכולה היתה דמותה של פלאת' לשמש דגל למאבק, מה שככל הנראה לא היה מתרחש כיום.

ואשר למאבק עצמו, מה קרה לו? בצד הישגים אחדים שהשיג, ניתן לומר שהוא התעייף. באחרונה קראתי כי מרילין פרנץ', מנושאות הדגל אז, אמרה בראיון כי נשים נוטלות עכשיו על עצמן מרצונן החופשי תפקידים שמשעבדים אותן הרבה יותר מאשר משחררים; תפקידים שרבים מהם נועדו להשביע את תפיסת הנשיות כפי שהיא נתפסת בעיני גבר. האם הן מודעות לכך? האם בכך הן רוצות להמתיק לגבר את הגלולה המרה של יכולתן? האם טעותה של סילביה פלאת' היתה נעוצה באי-מודעות שלה או שניסתה לחמוק ממנה אל גאוניותה?

Johnny Panic and The Bible of Dreams / Sylvia Plath

קובץ סיפוריה של נורית זרחי, "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות", ראה אור בהוצאת כתר



גווינת' פלטרו בתפקיד סילביה פלאת' בסרטה של כריסטין ג'פס "סילביה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true