כולנו בדרני תרבות

אחרי תשע שנות שתיקה, מפרסם חיים באר את הרומן "לפני המקום", שבו הגיבור, סופר בשם חיים באר, מתבונן מגרמניה בישראל של מלחמת לבנון השנייה ומתלבט האם לסייע למיליונר יהודי להקים דווקא שם ספרייה שתגן על הספרות היהודית מפני כיליון. בשיחה עם ורד לי הוא מנסה להסביר את שתיקתו, את תחושת הגלות שלו בתרבות הישראלית, את הפחד מהשחתתה בידי מו"לים ובעלי הון, וגם מספר איך כמעט התפתה למכור את ספרייתו תמורת 200 אלף דולר

ורד לי
צילום: רלי אברהמי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ורד לי
צילום: רלי אברהמי

תשע שנים לאחר שפירסם את ספרו האחרון, "חבלים", רואה אור בימים אלה ספרו החדש של חיים באר, "לפני המקום" (עם עובד), ובמרכזו דמות של סופר, חיים באר שמו, הנמצא בעיצומו של משבר כתיבה.

באר, יליד 1945, הוא סופר הממעט לכתוב - או לפחות לפרסם. "לפני המקום" הוא בסך הכל ספר הפרוזה הרביעי שלו, אחרי "נוצות" (1979), "עת הזמיר" (1987), ו"חבלים" (1998). ולמרות הדמיון בין שם המחבר לשמו של גיבור הרומן, ולמרות שכמה מפרטי העלילה תואמים את מציאות-חייו בשנים האחרונות, זהו כנראה ספרו ה"בדיוני" ביותר של הסופר, אשר בישר בספריו הקודמים את גל האוטוביוגרפיות הספרותיות שכתבו מחברים בני-דורו בשנים האחרונות, שנות שתיקתו.

ולמרות שברובו הוא מתרחש בגרמניה, זהו גם ספר "מקומי" מאוד: ספר על ישראל של השנים האחרונות, ספר על העברית, על מלחמת לבנון השנייה, ספר המבקש להתבונן בתהליכי-עומק שעוברים ואולי עוד יעברו על החברה הישראלית ועל הספרות שלה. על כל אלה ביקשנו לשוחח איתו עם צאת הספר.

היה לך קשה לכתוב אחרי ההצלחה הגדולה של "חבלים"?

"כשאתה כותב ספר, אתה בעצם בונה מכונה מורכבת מאוד, אבל חד-פעמית, מכונה שאיתה אתה מתכוון לייצר את הספר ושאחרי שגמרת לכתוב אותו אתה צריך להשמיד אותה. הייתי יכול לרכוב על גב ההצלחה של 'חבלים' ולייצר 'חבלים 2', עוד ספר אוטוביוגרפי שאני עומד במרכזו, אבל בחרתי אחרת, ודרוש זמן פיסי, זמן אמיתי, כדי לייצר 'מכונה חדשה' שבה אתה נותן ביטוי למחשבות שלך, לחרדות שלך ולדברים שמעסיקים אותך".

הגיבור של "לפני המקום" הוא סופר עייף, סופר שלא מצליח לכתוב ספר.

"זה רומן שבראש ובראשונה מתעד איך נחלצתי מאלם, מקיפאון. אחרי שיצא 'חבלים' הגיעו מאות מכתבים שאמרו 'שינית את עמדתנו ביחס להורים שלנו'. והיו כמובן אנשים "טובים", שאמרו 'ומה תכתוב עכשיו?'. היה בזה משהו משתק. אחרי 'חבלים', שבו סיפרתי הכל על עצמי, לא ידעתי לאן אני הולך. וזה נכון, הספר הוא על איך סופר נחלץ מהמלכוד ונענה לעולם - ואז היצירה נענית לו".

הסופר הזה, העונה לשם חיים באר ומגולל את הסיפור בגוף ראשון, הוא דמות שמרוכזת מאוד בעצמה, לא צנועה, מודעת למעמדה.

"סופר לא צריך להיות צנוע. הוא צריך להיות עניו. אם אני דורש ממך ומעוד אנשים להפסיק את מהלך חייכם הרגיל ולהקשיב למה שיש לי להגיד במשך שבוע, שני לילות או חודש, זאת לא צניעות. יש בזה תובענות, ואני לא מסתיר את זה. אני אומר: 'רבותי יש לי משהו חשוב להגיד לכם עכשיו, אז תהיו בשקט, תקשיבו'.

"יש סופרים שמרגישים שהם צריכים להיות נוכחים כל הזמן. אני, כשיש לי משהו חשוב להגיד וכשאני רוצה להגיד אותו, אני נותן מכה ומבקש הפסקת קריאה - ואם אתם לא רוצים לשמוע אל תקשיבו. מעבר לזה שאני רוצה שתקשיבו לי, לא מגיעות לי שום הטבות - אני לא סלבריטאי, אני חי את חיי. יכולתי ליצור דמות פיקטיבית, אבל למה הדמות שלי לא מספיק טובה? יש לה את העליבויות שלה, יש לה חיים, יש לה את החרדות שלה, אז למה היא לא יכולה להיות אני בעיבוד מסוים?"

אחת הדמויות ברומן היא פנטסיונר בשם מרטין למברג, שלא מאמין ביכולת של ישראל להתקיים. חלומו הוא להקים מחוץ לישראל ספרייה שתעלה בעושרה על בית הספרים הלאומי בירושלים, מתוך חשש ש"מה שחוללו גבלס ובריוניו בליל 10 במאי 1933 בערים האוניברסיטאיות של גרמניה הוא רק הפרלוד, כדברי היינה, למה שיקרה בעתיד, בשעה שייצאו נחילי הברברים ממחנות הפליטים בשועפאט, אל-ערוב וענאתא ויפשטו על הקמפוס בגבעת רם". איך נולדה הדמות? וממה נובע הפחד שלה שדווקא פלסטינים ישרפו ספרים, ושבגרמניה, ששם אכן נשרפו, יש להם סיכוי להשתמר?

"זה התחיל בביקור בהרווארד, במסגרת כנס שבמהלכו היינו מוזמנים לספרייה של צ'רלס ברלין, אדם מוכשר שמקים ספריית ענק הכוללת ספרים ומגוון של פריטים ממדינת ישראל מ-1948, כמו מודעות קולנוע והזמנות לחתונות. הוא השכיל להבין שדרך האספנות הזאת רואים איך החברה הישראלית השתנתה. שאלתי אותו, 'מה יש באר אצלך?', והיו לו יותר פריטים ממה שיש לי או לספרייה אחרת בישראל.

"הבנתי אז שבמובלע או שלא במובלע הוא בעצם מכין תוכנת גיבוי, וזה עורר בי סקרנות אדירה ביחס לשאלה הנוראה, הפוסט-ציונית או פוסט-ישראלית, האם יש אפשרות שיום אחד מדינת ישראל לא תתקיים, ומה שיישאר זה האוסף הזה, הראי".

האם אתה באמת חרד שהתרבות הישראלית נמצאת בסכנת הכחדה, ושהמוצא היחיד הוא לקיים אותה בצורת הספרייה הזאת מחוץ גבולות הארץ?

"אני לא פוסט-ציוני, אני ציוני חרד. אני שואל אם חברה, שהיא דבר חי, יכולה לגווע. וזה בהחלט גם ספר שנובע ממעמדי הגילאי: ככל שאתה הולך ומזדקן יש דברים שיקרים לך, ושאתה מרגיש שאת הצעירים שמסביבך הם לא מעניינים".

חיים באר שברומן מתלבט אם להקים את הספרייה בגרמניה (ולבסוף בוחר באנגליה). דווקא בגרמניה, שם נשרפו הספרים היהודיים, אתה חושב שהתרבות היהודית או הישראלית יכולה להישמר? וממה נובעת התחושה שלך שכאן היא בסכנת הכחדה?

"אני לא יכול לחיות תחת המחשבה של שואה ממש או חורבן, אבל אני בהחלט יכול לראות מול עיני כיצד זחל נהפך לגולם וגולם לפרפר. אני יכול לראות את הישראלי החדש בעוד מאה שנה, ולחוש שהוא יהיה תערובת מאוד מוזרה. יהיו פה המון עובדים זרים, לא יעזור לאף אחד גם אם ימשיכו לגרש אותם. וילדי העובדים הזרים בדרום תל אביב מדברים יפה בעברית. גם האתיופים מביאים איתם נופך אחר, שלא לדבר על העלייה הרוסית, שבניגוד לכל העליות הקודמות לא רוצה להתבולל בתוך הבליל הזה שנוצר פה, ולא משנה אם זה מתוך ניכור, תחושת אשמה או כעס. הם לא מתביישים לדבר רוסית.

"אני זוכר שכשאבא שלי דיבר יידיש, אני מאוד התביישתי. אני מכיר אנשים שבילדותם, כאשר האבא המרוקאי שלהם אמר משהו בשפתו, השתיקו אותו. כולם רצו להיות חלק מהישראליות. בעיני הרוסים הם תופעה מעניינת, והיא מאיימת עלי משום שברור לי שבסיר הזה יתבשלו קציצות אחרות לגמרי ממה שאני חושב. הכל משתנה מול העיניים ואני מוטרד. לי יש מפתחות, או תחושה של אחריות כספרן של התרבות, כאילו זוהי עדיין ספרייה, ואני לא שואל את עצמי איך אני מעביר אותה הלאה, אלא האם יהיו לה בעתיד קוראים?

"יש סיפור יפה על אבא שיש לו שני בנים, והוא יוצא לדרך ומפקיד בידי כל אחד מהבנים שק חיטה ושק פשתן ואומר להם 'תשמרו על זה, יום אחד אני אחזור ותחזירו לי אותם'. בן אחד קונה מקרר מיוחד ושם בו את השקים ושומר עליהם ברמות קור מדויקות; ובן שני זורע את החיטה. כאשר האבא מגיע לאחר שנים, בן אחד מראה לו את השקים שעליהם שמר ובן שני פורש לו מפה שעשה מהפשתן, אופה מהקמח לחם, עורך שולחן לאביו ומאכיל אותו. אני כל הזמן שואל את עצמי איך שומרים על תרבות - האם צריך לשמור על כל ספר וכל סמרטוט וכל פריט, או שמתחילים לחיות. אלה הקונפליקטים שליוו אותי בכתיבה".

ולמה בחרת למקם את מרכז העלילה בגרמניה?

"הספר התחיל להיכתב בניו יורק ונתקע לי, גם בגלל החיים וגם בגלל שלא ידעתי לאן לקחת אותו. זה לא שתשע שנים אני לא כותב - זה תשע שנים שאני לא מפרסם. המשכתי לכתוב, נעצרתי ועשיתי דברים אחרים ואז לפני שנה חלה תפנית והיתה לי הרגשה שהתשובה יכולה להימצא בגרמניה, במקום ששרפו בו ספרים.

"בהמון מקומות שרפו המון ספרים, אבל משהו כל כך אינטנסיבי ומהפכני כמו שקרה ב-10 במאי 1933 נראה לי הנקודה המרכזית. ומאוד אהבתי את העבודה של מיכה אולמן, "ספרייה", יד זיכרון לליל שריפת הספרים (העבודה נמצאת על כריכת הספר, ו"ל). ואמרתי לעצמי, 'נראה מה יקרה שם'.

"אני איש ספרות וצומח מתוך הספרות. ובעניין גרמניה יש מסורת שמתחילה מבחינתי עם עגנון: היהודי המזרחי-אירופי שנושא את עיניו לבירת התרבות של אירופה, לשיא המערב, למערב האמיתי. הרבה יצירות ויוצרים נכרכו סביב גרמניה: 'עד הנה', 'אורח נטה ללון', יצירות של לאה גולדברג, של ביאליק וברדיצ'בסקי, ומהתקופה שלנו הספרים של רוביק רוזנטל ('רחוב הפרחים 22'), יורם קניוק ('הברלינאי האחרון') וספרה של פניה עוז-זלצברגר ('ישראלים, ברלין').

"ופה זה גם התגלמות הרוע. הבונקר של היטלר כאן - שיכון עממי סובייטי, כמה עצי צפצפה ושלג - ואתה לא תופס שזה המקום. זה המקום שבו שרפו ספרים, זה המקום שבו התקבלו ההחלטות. 'זה המקום', 'זה המקום', 'זה המקום', טירטר לי כל הזמן במוח. החיים זימנו אותי כמה פעמים לברלין וככל שהיו יותר ביקורים הרגשתי שאני מוכרח. זה הלך ונצבר.

"זהו ספר הפוך לספרו של גרשום שלום 'מברלין לירושלים', שבו הוא מסביר למה עזב את ברלין ונסע להיות פרופסור באוניברסיטה זוטרה בירושלים, והיה לספרן בבית הספרים הלאומי. אני, חיים רכלבסקי, שהמולדת שלי ממוקמת בבית הספרים הלאומי בירושלים, עושה את הדרך ההפוכה לברלין".

ברומן שלך, הסופר מחליט לבסוף לזנוח את פיתוח עלילת הספרייה ובודה סיפור אחר. חששת להמשיך את העלילה הזאת?

"לא ידעתי לאן להוליך אותה. הפתרון שלי נבע מהאי-רצון שלי להגיע לקטסטרופה. מה אני אכריע? או שאני צריך לשרוף את המדינה או שאני צריך לשרוף את הספרייה.

"את החלק הזה כתבתי כשהייתי בניו יורק. ראיתי עד כמה מגוחכות ספריות עבריות בחוף המערבי או בחוף המזרחי, עם יהודים נורא נחמדים שלא יודעים עברית או אותיות עבריות. אז ברמה הרגשית, לא ידעתי לאן להוליך את הסיפור - ובאמת נתקעתי.

"כשהייתי בניו יורק הבנתי פתאום את עומק הבדידות שלי - עם היהודים האמריקאים אין לי שפה משותפת ועם חלקים די גדולים בחברה הישראלית אין לי שפה משותפת. אני מרגיש שחלה פה תפנית, שאין רצף. יש הרגשה שמשהו ברח לכל מיני כיוונים".

אתה מתאר את החשש שלך מהכחדת התרבות העברית, מכך שלא יהיו לספרייה הגדולה הזאת קוראים, אבל "לפני המקום" כתוב בשפה ספוגת עבר ורוויית ציטוטים, מתכתבת עם עגנון ועם המקורות. האם זוהי עמדה פוליטית? האם לשפה הזאת יש קוראים?

"זו לא בחירה שנבעה מהחלטה פוליטית. אני לא יכול אחרת. זאת השפה שאני חי ושבה אני קורא. אני אומר כבר בעמוד הראשון של הספר: 'זה אני, זאת שפתי, הנה הכללים'. מי שלא מתאים לו, יפגוש את זה כבר בהתחלה ויוכל להחזיר את הספר, כמו באמריקה, כבר אחרי יום.

"תראי, אני צרכן של המציאות - אני מקבל את 'הארץ' בכל בוקר ומציץ מדי פעם גם ב'העיר', ולא תמיד מבין מה כתוב שם. הלוואי שהייתי יכול להיות יותר אורלי קסטל-בלום. הלוואי שהייתי יותר עכשווי, יותר 'IN'. גם אני הייתי רוצה להיות סטרט-אפיסט עם בלייזר שבנות ייקרעו עליו. אני לא רוצה להמשיך את עגנון, אבל אני חושב שאי אפשר שלא להמשיך את עגנון.

"אני צמחתי ממשהו. שלמה מימון, שהיה חוקר של הרמב"ם לפני דורות רבים, אמר שהוא פרעוש על אברתו של הנשר הגדול (הרמב"ם, ו"ל). כך אני רואה את עצמי ביחס לעגנון: כל ניסיון להתעלם מנוכחותו ייצור מצבים מגוחכים. עגנון קיים והוא חלק מהנוף ומהמציאות. אפשר להתעצבן עליו ולהגיד שהוא גם מסתיר לך את השמש אבל הוא כאן".

העלילה האמיתית נמצאת לסופר גיבור הרומן רק כשהוא עוזב את גבולות הארץ. אתה יכול להסביר?

"הלכתי לפי השיטה שבבדיחה על 'שבוע הנימוסים במוסקבה', שבמהלכו אסור לשוטרים לקלל. אשה אחת עיצבנה את השוטר והוא רצה להגיד לה 'לכי לקיבינימט', אבל הוא לא יכול, אז הוא אומר לה 'גברת, תישארי פה ואני אלך לקיבינימט'.

"הבנתי שמי שצריך לצאת לגלות זה אני. לצאת מהספרייה הלאומית בירושלים, שהיא הלב, שהרי אליה מגיעים ספרים מכל תפוצות הגולה, ולבדוק את ברלין שהיא 'אי ספר', מקום שבו הספרים נשרפים והספרייה ריקה. נפרדתי מבני ביתי ונסעתי - ובדיוק מלחמת לבנון השנייה פרצה כשהייתי שם.

"היו לי רגשי אשמה וחשבתי לחזור, אבל אשתי אמרה לי 'מה תעשה כאן? רגשי אשמה זה טוב, תכתוב עוד יותר'. ואני על אדמת גרמניה ורואה בטלוויזיה את הפצצת ערי ישראל על ידי החיזבאללה ואת הניכור של האנשים שמסביבי, ואז עבדתי בהיסטריה גדולה יותר על הספר".

איך באמת נכנסה המלחמה לתוך הספר?

"לספר יש שני מישורי זמן - ינואר 2005 ויולי-אוגוסט 2006. מצאתי את עצמי מתעד את התקופה ואת ימי תשעה באב ומתלבט בעניין המלחמה. אמרתי לעצמי 'איך אתה יכול לאטום את החלון? איך אתה יכול לנעול את הדלת?'. עגנון כתב את 'תמול שלשום' בזמן שבאירופה בערה מלחמת העולם השנייה, אבל מכיוון שהוא כתב ספר על 1908, יושבים החוקרים ושואלים 'איך הוא אטם את החדר?'. אבל אמן יכול לאטום חדר. כי מה הוא יכול לעשות? ברמה האזרחית הוא צועק ובוכה, וברמה האמנותית הוא עובד בחדר וכותב. אם עברה בי מחשבה שאני צריך להתעלם מזה, אז מיד הזזתי אותה הצידה כי הרומן מתרחש ב-2006, ולא ייתכן לכתוב על התקופה מבלי להכניס את המלחמה ליצירה".

בחרת להסתכל ברומן על המלחמה שהתחוללה כאן ובלבנון מאדמת גרמניה.

"השאלה היתה איך להכניס את המלחמה - ואמרתי לעצמי המלחמה נכנסת כמו שהיא נכנסה. אני לא יכול לתת תיאורים מלאים של המלחמה ולתעד אותה מישראל כי לא הייתי בארץ".

ומאדמת גרמניה, אתה בוחר לתאר את ישראל כקורבן.

"המצב הישראלי הוא כזה שכשאני כאן אני בודק מה אני צריך לעשות, וכשאני שם אני מגן ומרגיש מותקף. זה מתחבר לתחושת הקורבניות, השואה והחורבן של תשעה באב, הרי הכל קרה באותו זמן. אמרתי לעצמי שאני לא יכול להפוך את זה למרכז הספר, אבל מצד שני זה פלש. הרעש נכנס דרך הטלוויזיה וכשהייתי בגרמניה עניינה אותי ההתייחסות אלינו שם".

כמה מבכירי הסופרים והאינטלקטואלים חתמו על גילוי דעת התומך במלחמה; הסופר א"ב יהושע אמר עליה 'סופסוף מלחמה מוצדקת'. אתה היית בגרמניה ולא הבעת אז עמדה.

"על מלחמת השחרור הסתכלתי שכוב מתחת למיטה כשהיו הפגזות בירושלים. על שתי מלחמות אחרות הסתכלתי דרך ארון המתים, כמו שאפשר לראות ב'נוצות' וב'עת הזמיר'. במלחמת לבנון הראשונה כתבתי כמה שירים. בכל אחד מהאירועים או ההיתקלויות הגדולות בין ישראלים לערבים אני לקחתי חלק. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את ישראל מבחוץ, וזה נבע מזה שלא קניתי עיתונים, ואני לא קורא גרמנית לעומק וראיתי טלוויזיה לא שלנו, כל מה שידעתי היה מה-CNN ומהטלוויזיה הגרמנית.

"פעם ראשונה בחיי שהיתה לי הרגשה עמוקה מאוד של הזרה - וכשאתה במצב של הזרה יש לך יותר אמפתיה, וכשאתה בחוץ אז התמונה היא של איום. אני לא יודע איך הייתי מתנהג אם הייתי פה ואני לא רוצה להיות חכם לאחר מעשה".

בשנות ה-80 וה-90 הרבית להתבטא בנושאים פוליטיים וחברתיים, ופעם אפילו הציתו את דלת ביתך בגלל התבטאויות פוליטיות. למה קולך נשמע כיום פחות בזירה הציבורית?

"אני לא אדם פוליטי. לעמוס עוז ולבולי (א"ב יהושע, ו"ל) יש תוכניות מדיניות. הם יודעים להציע תוכניות. אני, מהתקופה הקצרה שהייתי בפוליטיקה, נשארה לי תחושה שניצלו אותי והשליכו אותי - ואני גם לא יודע מי הטובים ומי הרעים.

"הזכרת את המקרה ששרפו את דלת ביתי. הייתי אמור להדליק אז משואה, ושרפו לי את הדלת וכתבו שם 'בגלל ההתבטאויות שלך על ישראלים וערבים ובגלל שליבית אש זרה, נדליק את הדלת שלך כמשואה'. חוץ מא"ב יהושע ומיאיר צבן אף אחד לא הציע עזרה אמיתית. איש מ'שלום עכשיו' לא הגיע להזדהות פוליטית.

"ולפני כמה שנים השתתפתי בדיון באיזו תוכנית הבל, ואמרתי שאדם שעומד במחסום ונותן לאשה בהריון בעיטה בבטן, או מעכב נער חולה אסתמה מלהגיע לבית חולים, בעיני זו התנהגות נאצית. היועץ המשפטי לממשלה שלח לי מכתב נזיפה, הוא אמר שעל דברים כאלה מעמידים לדין.

"אחר כך, כאשר מפוני גוש קטיף שמו על עצמם טלאי כתום וקראו לחיילי צה"ל נאצים, זה עבר בשלום. היועץ המשפטי לממשלה לא אמר כלום. כמות ה"עליהום" והשנאה והאלימות שהופנתה כלפי היתה מחרידה - ואיש מהאנשים שדעתם נחשבת בעיני לא טילפן. מקסימום התקשרו ואמרו 'הגזמת'. ואני לא חושב שהגזמתי. לא במקרה יצאתי לגלות - הבירה האמיתית שלי היא הספרייה הלאומית".

מה אתה חושב על הספרות העברית כיום? מה אתה קורא?

"לדאבוני, קורה לה משהו לא טוב - מול צמיחה של כותבים צעירים יש שקיעה של מעמד העורך הספרותי. המו"לים הפכו אותו מאדם שיושב ועובד בקפדנות על הטקסט למין מחזר מטעמם. חוץ מזה, הגיעו לתחום הרבה עורכים שלא התמודדו מעולם עם סוגיות עריכה ושלא מוכנים לעמוד מול הסופר.

"העורך הוא הקיר שעליו אתה מתאמן עם הכדור, והיום, בחלק גדול מההוצאות הוא נהפך לקיר ספוגי - אתה זורק, והוא לא מחזיר לך כדורים. זה נובע מעמדה של התבטלות ומחוסר מיומנות. אני בר מזל, כי אברהם יבין מלווה אותי מההתחלה, והוא איש הגון וחכם ובעל מקצוע, איש ישר ולא מתחנף. הוא הראי שמשקף לי את היצירה. הוא לא כופה, הוא לא רודן, הוא מראה לי את המקומות שצריך לשכלל, הוא מכריח אותי לחשוב.

"הרבה פעמים אני קורא ספרים של סופרים עבריים טובים, ומרגיש שזה חצי אפוי או שרוף מצד אחד ורך מצד שני. גם ספר שנכתב בסלנג לא צריך להיות מופקר. מעולם לא היתה תקופה עם כל כך הרבה סופרים וקולות מגוונים - ובלי מיילדים".

יש ב"לפני המקום" כמה עמודים שבהם אתה עצמך "מותח ביקורת", כתובה באירוניה כמובן, על הספר עצמו. זוהי מעין הצלפה בביקורת הספרות. כך נראית בעיניך הביקורת הספרותית? כזו שרק באה חשבון עם הסופר שמעלים מכתיבתו את "הפלסטיני", "המזרחי" ו"האשה" עד כדי כך שהוא צריך להתנצל על היעדרם?

"לא יכול להיות שאני אכתוב על משהו שהוא לא חוויה בסיסית של עצמי. יש בזה התנשאות להיענות לבון-טון, שהוא צודק אבל לא כל אחד יכול להיענות לו. אני לא יכול לכתוב סיפור על עולמו של המזרחי, אבל אני יכול להדפיס את זה כעורך, לעודד כמנחה, לדחוף אנשים לספר את הסיפור שלהם. אני יכול לכתוב סיפור על פלסטיני שעומד במחסום וחוטף מכות? אני יכול לכתוב רומן על נער ישראלי, שיכול להיות הבן שלי, שנותן מכות לפלסטיני ומה שעובר עליו. ואז הרומן אולי לא יהיה חד-ממדי".

אתה חושב שמבקרי ספרות מבקשים לגרום לסופרים לכתוב באותה צורה ובאותה שפה?

"כן, אני מספיק זמן במגרש הזה. היתה תקופה שהיה שלטון של אורציון ברתנא או של אמנון נבות ומבקרים אחרים, והם קבעו שהכתיבה צריכה להיות פנטסטית, נניח. אני עוד זוכר שהיתה דרישה שהכתיבה תהיה ציונית ושהיא תהיה על הקיבוץ. אני הפרתי את זה כשכתבתי על ירושלים ב'נוצות', כי באותה תקופה המקום שבו רומן צריך היה להתרחש היה הקיבוץ. אחר כך היה הצבא. את יודעת אילו טענות נטענו כלפי 'עת הזמיר'? מבקרים שאלו 'למה הוא כותב על הרבנות הצבאית?'. אמרו לי: 'אם אתה רוצה לכתוב על הציונות הדתית - קח יחידה של נח"ל מוצנח'".

אתה עצמך מלמד שנים רבות בסדנאות כתיבה. האם שם לא מלמדים לכתוב נכון?

"מה שאני רוצה להשיג בסדנאות זה אנשים משכילים יותר, מודעים יותר לתהליכי הקריאה. אני חושב שסופר צריך לקרוא טקסטים אחרת מקורא רגיל. הוא צריך לעסוק בריגול תעשייתי, לא בגניבה. ללמוד איך מתגברים על קול ראשון, על פתיחה. אני לא יכול לברר את עולמם ואת תחושותיהם ואת בעיותיהם של הכותבים, אבל אני יכול לשכלל להם את הכלים. אני לא מלמד איך לכתוב, רק מבקש מהם לראות איך אחרים כותבים.

"החכמים כל הזמן יושבים ואומרים לי 'כן, כן', ואחר כך עושים מה שהם רוצים. ויש כאלה שכל השיעור מתווכחים: 'למה ככה ולמה ככה', ובסופו של דבר הם עושים חיקויים שלי או של אורלי קסטל-בלום או של אתגר קרת או יעקב שבתאי. בסופו של דבר יש כאלה שזה עשה להם משהו טוב - ואני חושב שזה עונה על צורך של מנחים ושל כותבים".

ב"לפני המקום", כשהסופר נמצא במשבר כתיבה, מגיע מיליונר ומשנה את סדר היום שלו, מוציא אותו לחו"ל ובסופו של דבר גם גורם לו לשנות את העלילה של הספר. האם יש כאן ביקורת מרומזת על השפעת הכסף על תרבות ועל יוצרים?

"זוסמן, המיליונר, הוא ה'דה-מארקר' בחיינו. בעל כורחך אתה מוצא את עצמך בדרן של עשירים. גם אני צריך להתקיים ממשהו כי מהכתיבה לא מתפרנסים והמשכורת האוניברסיטאית דלה, ואז אתה מקבל טלפון 'יש מפגש בשפיים, עושים ערב לאנשי היי-טק', ואז אני בא ומבדר אותם, משעשע אותם. יש מי שאוהבים שמשעשעים אותם זמרים או בדרנים, ויש כאלה שרוצים מאיר שלו ועמוס עוז. כולנו בדרנים.

"זוסמן משנה את העלילה ומשבש את סדר היום של הסופר, כי העשירים משבשים את הקיום שלי. את שואלת אותי מה אני צריך לעשות, בפנטזיה? אני צריך לשבת בבית ולעבוד שמונה או עשר שעות על רומן - ומהרומן להתקיים. אבל אני רואה מסביב שכולם ככה על תקן של בדרנים או בדרני תרבות. ההון הזה משבש את חיינו, ומשחית את התרבות".

ספריך "נוצות" ו"עת הזמיר" היו מן הראשונים שעסקו במתח שבין דתיים וחילוניים, שמזין יותר ויותר את הספרות העכשווית. איך אתה רואה את הפריחה של העיסוק החילוני ביהדות, שיש לך בה חלק גדול?

"אני מאוד שמח על זה, נאבקתי על זה מאוד. כל השנים נתתי אלפי הרצאות ושיעורים ואמרתי 'אחי ואחיותי תושבי ירושלים, האוצרות היהודיים הם לא רק שלכם ואפילו לא רק של היהודים'. אנטון שמאס הוכיח לנו את זה כשכתב את 'ערבסקות', שמבחינת העברית הוא אחד הספרים הכי טובים. היום כל אחד מקים בית מדרש ובעיני זה יפה מאוד. כולם בעלים, כולם נכנסים לבית המדרש ולאוצרות התרבות".

ו"לפני המקום" הוא באמת מחווה לעולם הזה - לעולם הספר, אספנות הספרים, הספריות, ציידי הספרים, מוכרי הספרים. מה מקור התאווה הזאת שלך לאספנות ספרים?

"אני אגיד את האמת כמו נחקר; כתבתי את זה כבר ב'חבלים': נולדתי לתוך בית שלא היו בו ספרים. וזה דבר איום ונורא. אבא שלי ברח מרוסיה, בא לישראל עירום ובחוסר כל. אמא שלי התגרשה והשאירה את כל הספרים מאחוריה. וכשרצית לקרוא פרקי היום בתנ"ך, לא היו ספרים בבית, אפילו תנ"ך לא היה.

"אבא שלי הלך לבית הכנסת ולקח בהשאלה את ספר 'יהושע', וכשהוא הביא את זה הביתה אמא שלי הסתכלה ואמרה משפט אחד שעד היום הוא מכוות-אש בבשרי - 'בושה לנו'. כשמצבנו הכלכלי השתפר קצת, אבא שלי הלך אתי יום אחד לחנות ספרים וקנה לי ספרים במאה לירות. עד היום יש לי ספרים מהקנייה הזאת. הם עשו לי מדף מיוחד ואני הרגשתי שאני מצטרף לעולם התרבות. אני, חיים רכלבסקי, מרחוב גאולה 12 בירושלים, מצטרף לציוויליזציה. ומאז אלה חותמות הדרכון שלי, ואני קונה ספרים וקורא אותם ונמשך אליהם.

"אני מוכרח להודות שסיפור מכירת הספרייה שברומן הוא אמיתי. הציעו לקנות את הספרייה שלי ב-200 אלף דולר, ואני הסתובבתי כמה ימים והתלבטתי. עד שסיפרתי לאשתי, שהיא קול התבונה, והיא עשתה סקנדל. היא אמרה לי, הרי היום ביקש מישהו שתשאיל לו ספר אחד וסירבת, אז איך אתה חושב שתוכל להיפרד מהספרייה, שהיא הביוגרפיה שלך".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ