בתפקיד נערת האמצע: דני יתום

יוסי קליין
יוסי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי קליין
יוסי קליין

בלייזר

עורך: ליאור נעמן. גיליון 73, אוגוסט 2007. מו"ל: ידיעות אחרונות, 162 עמ', 25 שקלים

בתחילת שנות ה-50 גילה אחד, יו הפנר, כי גברים בארה"ב מגלים עניין רב בנשים לא לבושות שאינן רעיותיהם. כדי לספק עניין זה ייסד הפנר מגזין לגברים, הכתירו בשם "פלייבוי", פירסם בו תצלומים של נשים עם מעט מאוד בגדים והסביר שזה "בידור לגברים". כדי להקל על מבוכת קוראיו, שלא חשו בנוח עם הנאתם מהפיכת גוף האשה לאובייקט מיני (אם כי חלפו שנים עד שהם ידעו לנסח זאת כך), שיבץ הפנר במגזין כתבות כתובות היטב על נושאים מעניינים. דרכן הובלו הקוראים אל אמצע החוברת, שם חיכתה להם יפהפייה עירומה, פחות או יותר.

כמעט 60 שנה אחרי "פלייבוי" מנסה גם "בלייזר" העברי לבדר את קוראיו הזכרים. גם הוא, כמו "פלייבוי", מוביל את קוראיו דרך טקסטים על נושאים מעניינים, חלקם כתובים היטב, ומבטיח להם לדווח על "כל מה שמעניין גברים". כל מה שמעניין גברים? גם "ידיעות אחרונות" מעניין גברים, אבל לא לעניין כזה מתכוון "בלייזר". אפשר כמעט למשש את הקריצה האפלה המתלווה להבטחה, ולכן קורע הקורא המבין את העטיפה הדקה ומדפדף במהירות לעמודי האמצע. אבל לא בידור מחכה לו שם וגם לא נערת אמצע מופלאה. סתם מודעה. איפה הגברות? פה ושם מפוזרים ב"בלייזר" תצלומי נשים בבגדי ים, כמו ב"לאשה".

"בלייזר" צודק. מתולדות העיתונות העברית אפשר להסיק שהגבר הישראלי לא אוהב שתוקעים לו עירום בפרצוף. הוא מבקש שיארזו לו אותו היטב. אורי אבנרי ב"העולם הזה" עטף אותו בעמדה פוליטית שערורייתית. מתחרהו, "בול", הסתפק בשערורייתיות ו"מוניטין-פנטהאוז" של גליה אלבין לא סיפק סחורה ולא אריזה. "בלייזר" הוא יותר "מוניטין" ופחות "פנטהאוז", יותר מלים ופחות תצלומים.

ב"פלייבוי" ערכו ראיונות עם מרטין לותר קינג, ז'אן-פול סארטר ואריאל שרון. "בלייזר" מפצה את קוראיו בנושאים שגם "7 ימים" היה קונה: ראיון של יואב לימור עם אביעם סלע (רק על ויסקי. אף מלה על ג'ונתן פולארד) ועמנואל רוזן על שמעון פרס (הרבה רוזן, מעט פרס). אפילו דני יתום מבליח כאן מהאפרוריות, נענה בצייתנות להוראות הצלם (תתפוס את הדלת ככה, כן, ככה, כמו דוגמנית) ואף מדהים בהצהרה: "האתוס של הלוחם הפך לחלק מההוויה הבסיסית של חיינו".

יש ב"בלייזר" כ-100 עמודים מערכתיים. ביניהם בהחלט מעניינים: אייל חלפון ממשיך מסע בישראל שהוא עורך כבר שנים ואייל מרקוס מדווח ברהיטות מלאס וגאס. יש צפויים: אוהדי בית"ר ירושלים, ועוד משהו בשולי עולם הכדורגל. הרבה מדורים, חלקם ותיקים (קארין ארד אף פעם לא מתעייפת. בפעם האלף מתלוננים לקוחותיה: "היא לא נהנית כל כך מחדירה", ובפעם המיליון היא עונה להם: "ואני דווקא נהנית") ועוד חוויה אישית או שתיים ("גידי שפרוט גילח לעצמו את הביצים").

עיצוב המגזין תוסס ונעים ורוחה הטובה של הסבבה שורה עליו. יש כמה סוגי הומור. הומור זב חוטם: למה יש לאהוד ברק פרצוף מוטרד? "זה בגלל שהמאבטח שלו צובט אותו בתחת". יש דאחקות מקומיות לעובדי המגזין בלבד ויש הומור פנימי בלעדי למביני עניין, כולל סגירת חשבון עם הירחון "אוטו" שמקורו, כנראה, באיזו פרשייה עלומה ובלתי חשובה.

אז מהו הגבר הישראלי שאליו פונה "בלייזר"? שאלה כזאת כדאי תמיד להפנות למחלקת המודעות. העורך וכתביו יכולים לפנטז עד מחר על דמות הקורא (בדרך כלל, בצלמם ובדמותם), אבל מחלקת המודעות גובה ממנו כסף. מי מפרסם ב"בלייזר"? ספרתי 68 מודעות, שמונה של שעונים יקרים, שבע של בשמים והשאר - מכוניות, תכשיטים וכו'. המסקנה: קורא "בלייזר" אינו סטודנט חרמן וחד-לשון שגר בשכונת פלורנטין. את "בלייזר" קוראים, לפחות על פי המודעות, קשישים מקריחים ששותים בירה עם החברים בבר, תוקעים גרעפסים בחברותא ומבטם מלטף בעצב את התחת של המלצרית, בזמן שהם כבר מביטים בשעון.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ