כדי שהסיפורים והדמויות האלה יישמרו בזיכרון של כולם - ספרים - הארץ

כדי שהסיפורים והדמויות האלה יישמרו בזיכרון של כולם

ספרו של רם אורן, "השבועה", נמכר באלפי עותקים, גם בחנויות מהודרות וגם בדוכני מכירות במרכולים, תחנות רכבת ונמל התעופה. ואם אחרי קריאת הספר הזה ייזכרו לרגע עוד כמה אלפי קוראים במעפילי "אקסודוס" ששולחו בחזרה לגרמניה - דיינו. עמיה ליבליך על ההבדלים בין הכתיבה על השואה ברבי-מכר ובספרות "גבוהה" ועל החשיבות התרבותית של הספרות הפופולרית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

השבועה

רם אורן. הוצאת קשת, 310 עמ', 94 שקלים

הספרים שיעשו לכם את השבוע. כל ההמלצות וביקורות הספרים. להרשמה

"השבועה", ספרו החדש של רם אורן, מוצג על כריכתו כרביעי בסדרת רבי-המכר ההיסטוריים של המחבר - שלושת הקודמים היו "לטרון", "המטרה: תל אביב" ו"ימים אדומים". דומני שזו הפעם הראשונה שאורן נוגע בעטו בתקופת השואה ובחיי היהודים באירופה, ויפה עשה שהפנה את כישרונו גם לכיוון הזה.

הספר מגולל את סיפור החיים האמיתי של מיכאל "מייק" סטולוביצקי, המתגורר כיום בניו יורק ומוגדר על דף הכותרת כ"יועץ" למחבר. מהותו של תפקיד היועץ אינה מוסברת, אך אני מניחה שהוא ישב עם אורן שעות רבות וסיפר לו את סיפורו, סיפק לו את התצלומים הממחישים את הסיפור, והובילו אל יתר הגיבורים המככבים בעלילה.

כך התאפשר לאורן לכנות את הספר "סיפור אמיתי", ולציין על גב הספר כי "את הסיפור הזה אף אחד לא יכול היה לספר טוב יותר מן המציאות עצמה". עם זאת, ברור שהוא הוסיף לחומרים הביוגרפיים תיאורים ופרטים היסטוריים מתוך מחקרי הרקע שערך, ושילב שיחות בין הדמויות כיד הדמיון הטובה עליו.

מול הילד מיכאל, שנולד למשפחת מיליונרים יהודים בארמון המשפחה בוורשה ב-1936, עומדת דמותה של האומנת הקתולית שלו, גרטרודה בבילינסקה, שטיפלה בו מילדותו ובשנות מלחמת העולם השנייה החביאה והצילה אותו. גרטרודה היא שהביאה את מיכאל לארץ ישראל על אוניית המעפילים הידועה "יציאת אירופה תש"ז" (או בשמה האנגלי "אוניית ההגנה, אקסודוס, 1947").

דמויות נוספות בעלילה הן קצין האס-אס קרל רינק, שהיה נשוי בעברו לאשה יהודייה; בתו הלגה-אלישבע, שהוברחה לפלשתינה-א"י בידי רחה פרייאר, היתה חברת קיבוץ כפר גלעדי עד מותה ב-1995; והרופא היהודי ד"ר ברמן, שנספה בשואה. השבועה שהעניקה לספר את שמו היא שבועה שנתנה גרטרודה ללידיה, אמו של הילד מיכאל, על ערש מותה בווילנה, לשם ברחו לאחר שהופרדו מאבי המשפחה שנעלם מהם בתוהו ובוהו המלחמתי. בשבועה זו משביעה האם את האומנת כי תשמור על בנה היחיד, תלמדו להסתיר את יהדותו ותביא אותו אחרי המלחמה לפלשתינה-א"י.

כששואל הילד היתום והנבון את גרטרודה אם לכנותה מעתה "אמא", היא מעדיפה שיזכור את לידיה אמו והוא עצמו בוחר לה את הכינוי "ממושקה", שבו היא מכונה מאז. מכאן ואילך הם מתייחסים זה לזה כאם ובנה לכל דבר ועניין. השבועה שנתנה לאמו מחייבת את גרטרודה לכל אורך מסלול התלאות שעברה, כולל הרגע שבו ביקשו מפקדי אוניית המעפילים להוציאה מרשימת הנוסעים משום שהיא נוצרייה, ומוטב לתת את מקומה לפליט יהודי נוסף. למרות הכל עמדה בשבועתה, חיה בישראל ומתה בנהריה.

את העלילה טווה אורן ביד אמן. היא מתקדמת לתוך האסון בנתיבים אחדים בחיי הגיבורים, עד שהם נפגשים בצמתים חשובים של חייהם ושל האירועים המטלטלים אותם, לטוב או לרע. אפשר להסכים עם התרשמותם של כמה מקוראי הספר, שכתבו באינטרנט שזהו "ספר שאי אפשר להניח אותו לרגע".

אם תרבות או אומה חייבת להקנות את ההיסטוריה שלה למען אזרחיה ולמען זרים, הרי כל האמצעים כשרים להקנות את ההיסטוריה ולעצב את הזיכרון הקולקטיבי. מתברר שדרך המלך ללבבות ההמונים עוברת בנתיביהם של ספרים קריאים, סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה.

בביקורו הראשון של הדלאי-למה בישראל, לפני כ-15 שנה, אמר שהיה רוצה לקוות שיקום ליאון יוריס שיכתוב את תולדות העם הטיבטי ואסונו במאה ה-20 ביד אמן כפי שכתב יוריס את "אקסודוס" - כדי שיידעו בעולם מה עלה בגורלם בפינה השכוחה שבה התרחשה הטרגדיה של עמו.

ספרו של אורן נמכר באלפי עותקים, גם בחנויות מהודרות וגם בדוכני המכירות של מרכולים, תחנות הרכבת ונמל התעופה. אם אחרי קריאת הספר יידעו עוד כמה אלפי קוראים מהו "ליל הבדולח", וייזכרו לרגע במעפילי "אקסודוס" ששולחו בחזרה לגרמניה - דיינו; כפי שיש לברך על כך שגם סרט טלוויזיה על סיפורם של גרטרודה ומיכאל, ששמו "ממושקה", הופק בזמנו בידי ברברה סטרייסנד. אלה דרכים לבניית זהות לאומית, לשימור הזיכרון ולמתן כבוד לגיבורי ההיסטוריה.

אורן בוחר לכתוב עלילות מרתקות, ולא לעסוק בנפשם של גיבוריו. הוא מסיר מהסיפור כל ממד של עומק שיוסיף קולות פנימיים לעלילה הנרקמת מעל פני השטח. כמעט אי אפשר לדעת מה אופיים, רגשותיהם ומחשבותיהם של הגיבורים, למעט מה שאפשר להסיק ממעשיהם ומהשיחות שהם מנהלים ביניהם. כך, ברור כי גרטרודה אינה מסורה כל כך למיכאל ומוכנה לסכן את חייה למענו בגלל שבועה שנתנה לאמו, אלא משום שהיא אוהבת אותו בכל מאודה, אך את הצד הרגשי של העלילה משאיר אורן לדמיונם של הקוראים.

כמעט אין בספרו דמויות רבות פנים, פרט לקרל רינק, "הנאצי הטוב", שמעשיו לא תמיד תואמים את טוב לבו. כמו בסרטי הבוקרים האמריקאיים, ישנם טובים או רעים, לבן או שחור. קוראיו אינם לומדים על ההשלכות הפנימיות של החוויות שעברו מיכאל וגרטרודה על זהותם ועל השפעתו של השבר הנורא שעברו בחייהם הפרטיים והציבוריים על עיצוב אישיותם להבא. הם אינם מקבלים תשובה לשאלות מה היו המקורות לעוצמתם האישית, שהובילה להישרדותם המופלאה, או שמא זו היתה עניין של מזל ואקראיות בלבד.

דווקא כשעיינתי בתצלומים המעטים בספר - למשל, בדיוקן המשותף הנפלא של גרטרודה ומיכאל במחנה העקורים ב-1947 - יכולתי לדמיין עושר ועומק של הדמויות, שלא נמסר בצורה גלויה בטקסט. בהקשר זה, אני חושבת על ספרים גדולים שראו אור בעברית - "אוסטרליץ" של וו.ג. זבאלד, "רסיסים" מאת אן מייקלס או ספריו המרובים של אהרן אפלפלד - שבעבודתם הבדיונית עשו לא פחות ממלאכתו של אורן לשימור התודעה ההיסטורית של המאה ה-20 בקרב הקוראים. בספרים אלה העלילה משנית לפיתוח מעמיק של הדמויות, ועל כן הכאב, ההזדהות או הפליאה שהם מעוררים גדולים מאוד. בעוד שמחברים אלה מתארים את העבר ככתם בל יימחה בזהות הגיבורים שלהם, אורן מדגיש את סיפור ההישרדות הפיסי; ובעוד שזבאלד, מייקלס ואפלפלד מתארים את הניצול כאדם בעל צל תמידי של זהותם של כל הנופלים ושל חייו כפי שהיו יכולים להתפתח אלמלא קרה מה שקרה, אורן מצביע דווקא על הנקודה המוחשית, האקטואלית כל כך, של הניסיונות הקשים להחזרת רכושן של משפחות הנספים בפולין ובבנקים בשווייץ. הבדל זה מגלם את הפערים בין ספרות מופת, המיועדת לקהל מצומצם ואנין, לבין ספרים פופולריים, עם כל חשיבותם.

בסופו של דבר, חלקת חסידי אומות העולם ב"יד ושם" מלאה סיפורים אנושיים שיד סופר מחונן תוכל לספרם, ולהביא אותם לידיעת הציבור. ואכן, עם השנים העוברות, חבל שייעלמו הסיפורים האלה מהעולם ומהתודעה התרבותית של כולנו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ