בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יידעו רוב התלמידים ככולם לדבר ולכתוב כל הגות רוחם

תגובות

לפני 114 שנה הקים חנוך צבי (זונדל הירש) ניימאן בית ספר פרטי יחיד במינו בברוקלין שבניו יורק, "שערי ציון". היה זה בית הספר הראשון באמריקה שלימד את הבאים בשעריו לדבר, לקרוא ולכתוב בעברית, ושהיתה לו נגיעה לרעיונות הציונות. עד אז התמצה החינוך היהודי באמריקה בעיקר בתלמודי תורה ציבוריים או בלימודים ב"חדר" בנוסח הישן שיובא ממזרח אירופה. במוסדות הללו נהגו לתרגם לתלמידים את העברית של כתבי הקודש ליידיש, ולעתים אף לאנגלית. ניימאן, שהיה אז בן 35, היגר באותה שנה, 1893, עם משפחתו - אשתו דנה, ושני בניו, יהושע בן השנתיים ועמנואל, סבי, עולל כבן חודשיים - מלאטוויה לארצות הברית.

ראשית הסיפור, כפי שמתאר עמנואל ניומן, בנו וסבי, באוטוביוגרפיה שכתב ("בזירת המאבק הציוני", הוצאת הספריה הציונית, תשל"ח), בתחילת שנות התשעים של המאה ה-19 בעיר ליבאו שלחוף הים הבאלטי. אביו הקים שם בית ספר פרטי, שתוכנית הלימוד בו כללה לא רק תורה אלא גם נושאים חילוניים. הוא נעשה מעורב בהתחלות של התנועה הציונית ושמע גם על החלטתו הנועזת של בן יהודה, לגדל את ילדיו בעברית בלבד. חנוך צבי החליט ללכת בעקבותיו. אפילו את המשרתת הלאטווית הנוצרייה אילץ ללמוד כמה מלים ומשפטים הכרחיים, כדי שבנו בכורו, יהושע, לא ישמע מלה שאינה עברית.

חלפו שנים אחדות, והמשפחה היגרה לאמריקה. לא ברור כיצד הצליח חנוך צבי לגייס את הממון הדרוש כדי לפתוח בתוך חודשים ספורים בית ספר חדש במולדת החדשה. ייתכן שהסתייע בארבעת אחיו, שהיגרו לאמריקה שנים רבות לפני כן. בכל מקרה, ב"שערי ציון" לימד, בסיוע מורים נוספים ששכר, ילדים מגיל שש עד עד 14 שנה (במשך תקופה מסוימת שניים מהתלמידים היו בניו), דקדוק עברי, תלמוד, הבעה בעל פה, תנ"ך וגם את תולדות ישראל - הכל על טהרת העברית. לשם כך אימץ את שיטת הלימוד שהונהגה כעשר שנים קודם לכן בארץ ישראל על ידי אליעזר בן יהודה ואחרים, שבה השיעור מתנהל בשפה הנלמדת, בלא תיווך של תרגומים (שיטה שכונתה "עברית בעברית". חנוך צבי עשה שימוש בין היתר בספרי הוראת הדיבור "לפי טף" של דוד ילין, שראה אור בתר"ס, ו"עברית בעברית" של יצחק אפשטיין, שיצא שנה לאחר מכן).

"כאן" (ב"שערי ציון"), כתב עמנואל ניומן, לימים נשיא ההסתדרות הציונית בארצות הברית, "התאמץ אבי להגשים את חלומו על בית ספר... שבו יקבלו ילידי אמריקה חינוך שיכשירם לא רק להיות יהודים נאמנים למסורת, אלא יקנה להם ידיעה שימושית טובה בעברית כלשון חיה ויעוררם להזדהות עם התחייה הלאומית היהודית והציונית המודרנית".

לא כולם רוו נחת מהרעיונות החדשניים. היו שהוציאו את ילדיהם מבית הספר ובלבד שלא להפקירם לשיטות שנראו להם לא מהימנות ולוקות בשמץ של כפירה. אבל חנוך צבי התעקש, ולפי כל העדויות ראה ברכה במעשיו. ב-1902 פירסם חוברת דקה, "פרחי שערי ציון", ובה אוסף חיבורים קצרים, שירים ואף פתקאות למורה שכתבו בעברית צחה תלמידיו. בחלקה העליון של כריכתה החומה והבלה מזוקן כתוב בכתב יד ברור ונאה: "לדוגמה. שלא לתת אותו לכל איש".

"הראה יראה הקובץ הזה את מורינו ומנהלי בית ספרנו, גם את אבות הילדים בארץ הזאת", כתב חנוך צבי בהקדמה, "כי שגה ישגו מאד בהיואשם למפרע מראות בבניהם ובתלמידיהם כל ברכה בלמודי קודש, בהיות הפתגם שגור בפיהם 'אוירא דאמריקא מטמטם' ומן המשל הקדמוני 'אין לך דבר העומד בפני הרצון' יתעלמו".

"היה יהיה קובץ זה", הוא מוסיף, "למחאה חיה נגד סדר הלימוד הישן. רב התלמידים ככלם היוצאים מביה"ס הישן (גם באירופא)... בשום אופן לא ידעו כל ספר עברי גם קל ומנוקד... בעוד שלפי הסדר החדש, הנוסד על חיות השפה, על רבות הכתיבה והקריאה ועל הדבור... ידעו רב התלמידים ככלם לא רק (לשמע) ספר עברי כמנקד וכאינו מנקד - כי אם גם לדבר ולכתב כל הגות רוחם".

ובאמת, הפתקים שכתבו לו תלמידיו ושפורסמו בחוברת מעידים עד כמה יומיומי היה השימוש בעברית בבית הספר. "אדוני מורי", כתב לו סעמי הורביץ, בן שבע. "סעמי רעב מאוד, הוא יחפץ ללכת לביתו לאכל, הוא לא אכל בבקר מאומה". ובפתק אחר כתב תלמיד בוגר שהופקד לשמור על הכיתה עד שובו של המורה מחדר סמוך: "אדוני מורי. אני לא אוכל ללמד אותם: נער יחפץ לשתות, ונער יחפץ לצאת ונער יחפץ לאכול וכל הנערים ידברו. השומר, שמואל באס".

התלמיד אליהו מאיר גארדאן לעומתם מצא לנכון להביא את דעתו על פרק תנ"ך שלמד - פרשת דינה: "שמעו רעי ואגידה לכם אשר קרה בעיר שכם / כי זאת סיפרה המורה, והיא קראה זאת בתורה. / יעקב ובניו שכנו בשכם, היתה אחות אחת להם אשר שמה היה דינה; היא אהבה את המדינה. / ויאמר אליה חמור כי תינשא לו; וישמע יעקב אשר נעשה לבתו, ויחר אפו מאד מאד, כי חשב זאת ללא כבוד / ויקחו שמעון ולוי חרבות להם ויהרגו כל זכר בעיר שכם / ולא ישר בעיני יעקב בן יצחק, ואני אחשוב כי הוא צדק".

ותלמיד נוסף, אברהם הורוויץ, כתב שיר-מכתב תלונה למערכת "עולם קטן" (עיתון הילדים העברי הראשון, שבן יהודה, יהודה גרזובסקי ודויד יודילביץ הוציאו בירושלים ב-1893), על שאין כותבים בו ילדים: ..."כירושלים עיר הקדושה / גם אתה, 'עולם קטן', / בך יאספו כל ילדי ישראל, / מאי הקרח עד כפ הורן, // בך אשיר שירי עמי, / אשמע אנחות אחי; / שמועות אלי תביא / מארץ הקדושה, ארץ אבותי. // גם סיפורים יפים ונעימים, / בך אשמח לקרא; / גם מכתבים מנערים קטנים / בעברית אוכל למצא. // רק על זה לפעמים יכאב לבי, / כי כל תקותי היתה לשוא: / סיפור, חידה, או שיר למצא / ביד נער או נערה נכתב. // למען ידעו כל בעולם, / כי גם זרע ישראל, / בשפתו הקדושה והישנה / איננו מכל-עם שפל".

בית הספר העברי פעל עוד שנים רבות אחרי הוצאת החוברת. כמה בדיוק לא אדע; אבי זוכר שבתחילת שנות השלושים של המאה שעברה כבר היה סבו בגמלאות. "שערי ציון" לא הוסיף, מן הסתם, לפעול בלעדיו. אבל התאווה לעברית נשארה. את נכדו לימד אבי-סבי אל"ף-בי"ת וקריאה וכתיבה כשהיה כבן חמש (אבי זוכר היטב את הנעימות הרבה שבה עשה זאת), ועד סוף ימיו דיבר עברית בלבד עם שני בניו. גם הם דיברו עברית עם ילדיהם.



בית הספר העברי של חנוך צבי ניימאן (במרכז) בניו יורק, 1910



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו