העיירה ההיא, שכולה אביב

ביקור באוזדה, עיירת הולדתה של דבורה בארון ברוסיה הלבנה: בתי העץ הצבעוניים, המונומנט הסובייטי, היהודי האחרון והאין. במלאות 120 שנה להולדתה של הסופרת העברייה שרצתה להנציח את העולם של אתמול

רוחמה אלבג
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רוחמה אלבג

"את עיירתנו זוכרת אני בגעגועים וברגשי עצב, שהרי איננה עוד, לא חצר בית הכנסת ולא בתי התפילה וה'חדרים'", דברים אלה כתבה דבורה בארון ב-1953 לבן עיירתה שהתגורר בארצות הברית. למכתב, שנשלח כשלוש שנים לפני מותה, צירפה סיפורים אחדים על אוזדה, על מגוון טיפוסיה ונופיה.

ברבים מסיפוריה, כמעט בכולם, קבעה דבורה בארון את זירת ההתרחשות בעיירת הולדתה במחוז מינסק שברוסיה הלבנה. בעשרות סיפורים תיארה את ההווי המיוחד בעיירה ואת נופיה: יערותיה, שדותיה, הנהר המתפתל כרסן ומכאן שמו "אוזדה" שפירושו רסן, וכן בתיה והסימטאות, בתי התפילה, בית המרחץ, המקווה, הכנסיה ופעמוניה, טחנת הקמח וכמובן - הנשים, הגברים והילדים.

דבורה בארון, שנולדה ב-1887, חיה בעיירה עד 1903. אחרי שעזבה את ביתה נדדה בין ערים שונות - וביניהן מינסק, מריאמפול, וילנה וקובנה - לרכוש השכלה וללמד בבתיהם של יהודים אמידים. היא נהגה לשוב לביקורים באוזדה, והעיירה הקטנה עמדה במרכז יצירתה גם לאחר שעלתה לארץ ב-1910. בשלושים השנים האחרונות לחייה התגוררה ברחוב טשרניחובסקי בתל-אביב. מדירה זו, שבה הסתגרה במשך כל אותן שנים, הפליגה בעיקר למחוזות רחוקים בזמן ובמרחב, אל זמן שתיארה לימים בסיפור האוטוביוגרפי "תורכים" כאילו כולו אביב. התפאורה והרקע, בחלקו הראשון של הסיפור, הם נופי העיירה: "בימים ההם היו כבר הגדרות מסביב לגנים מתוקנות, ובין מצרי השדות רבצו התלמים לשורותיהם שטופי שמש... מזורז ומלא בטחון הסתובב גלגל הטחנה בשפולי הגבעה, שליד הנהר, ומתוך חלונות ה'חדרים' בקע בצהלה קול התינוקות... היה אביב בעיירה..." (נכתב ב-1921).

אביה, הרב שבתאי אליעזר, שימש רב העיירה, ולדבורה היו עוד שלוש אחיות ואח אחד. בביתם היו נכנסים ויוצאים אנשים רבים, והילדה הכירה כמעט את כולם. כך למשל היא כותבת, במכתב שהוזכר קודם, "אמך זכורה לי היטב: אשה חיננית היתה עם חריצים אפלים מתחת לעיניה העצבות" (מתוך הספר "אגב אורחא"). היא זכרה היטב מריבות ומחלוקות שהובאו לפני הרב והיתה קשובה לרחשים שבינו לבינה בעת הגט. מבטה נשלח גם אל ההתרחשויות שמחוץ לבית, והיא הפנימה שלל מראות של חורף וקיץ, גויים ויהודים, אותו "נוף פנימי-תרבותי" או "נוף תודעתי" כפי שכינה זאת ברוך קורצווייל, בהתייחסו להבדלים שבין תיאורי הנוף של הסופרים הארצישראלים לבין דור הסופרים שגדל בגולה. ייחודה של דבורה בארון, על רקע תקופתה, היה גם בהענקת קול לנשים שתוקות ומקופחות. אך מעבר לכך, בשל דבקותה בעיירה, אפשר היה להתוודע לאווירה המיוחדת בעיירות מסוגה ולהתבונן מקרוב באופני הקיום של נפשות וגורלן, אי-שם ברוסיה הלבנה.

באחרונה הגעתי למחוזות הללו של דבורה בארון. בין כל המקומות הנודעים ברוסיה הלבנה - עיר הבירה מינסק והעיירות ראדין, איבייה, נובגרודק, וולוז'ין ומיר - היה המידע על העיירה אוזדה מועט ביותר. "הבית עמד בסימטה, לא רחוק מהרחבה - מרכז העיירה", כותב אליהו פדרסקי, בן אחותה הבכורה של הסופרת. בזיכרונותיו שפורסמו בשנות השישים בספר "אגב אורחא", הוא מספר על ביקורו בבית סבו, זמן קצר לאחר שהסב מת ב-1908. מזיכרונותיו מצטייר שבתי המדרש ובית הכנסת הגדול ניצבו בכיכר השוק הגדולה, היינו סמוך לבית המשפחה. כן הוא מתאר את המקווה ובית המרחץ, והנוף סביב: "כר-אחו נרחב, אשר לפני הקציר היה מרהיב עין בשלל צבעיו". הוא מתאר את בית הסבים והבאר שבחזיתו על מימיה הזכים, את "בית הקהל" שהיה חלק בלתי נפרד מבית הרב הפשוט, מעין השלמה לעשרות תיאוריה של דודתו.

ההתוודעות עין בעין למחוזות הילדות שנהפכו למחוזות הפואטיים מגלה שלל בתים צבעוניים וסמטאות צרות, גדרות ועצי תפוחים ושזיפים, כנסייה עתיקה במרכז העיירה, נהר החוצה אותה ויער מסביבה. בית הכנסת ובית הקברות, שני המונומנטים המרשימים הללו, נהרסו לאחר מלחמת העולם השנייה, אולם התפוררותם החלה עוד קודם לכן. מאות יהודים שהתגוררו בעיירה עזבו אותה בראשית המאה, עם גלי ההגירה הגדולים לאמריקה. אחדים הגיעו לארץ ישראל, וכל השאר - "נכחדו שם כל אלה ואינם עוד", כפי שכותבת בארון ב-1938 בסיפור "מה שהיה". "אומרים כי בתמורת העתים נכחדו שם כל אלה ואינם עוד, והרי אני רואה את עצמי כמין זכוכית נגטיווית, שנשארה רק היא היחידה לאחר שאבד העצם המצולם. כלום לא שומה עלי - למען הקים להם לדברים זכר - להטביע את רישומי על הנייר".

במידה רבה ובמודע בחרה בארון להתעלם מהמתרחש סביבה ולא לשלב את הקרוב והעכשווי ביצירתה, למרות התערותה החברתית ופעילותה הספרותית בשנותיה הראשונות בארץ. מבטה הופנה פנימה, אל העולם שהיה, והיא עשתה אותו חלק בלתי נפרד מחייה. כך בסיפור "לעת עתה" (1943), המגולל את פרשת גירושם של תושבי יפו לאלכסנדריה במלחמת העולם הראשונה, וביניהם בארון, בעלה יוסף אהרונוביץ ובתה התינוקת ציפורה. גם במעמד זה פולשים זיכרונות משם אל הסיפור: "איך היתה העיירה? שדות ויערים וגויים, הרבה גויים, ובתוך זה רצועת אדמה, שהיא לבנה בחורף משלג וזהובה בקיץ משמש, ובה נודף ריח תורה".

תיאורים פסטורליים כאלה אינם מתעלמים מרגעי האימה. לא בכדי, פרשת הגירוש למצרים משיבה אותה לחוויית הקיפוח של היהודים בתחום המושב ולתפישתה העצמית כחלק משיירה ארוכה של יהודים נודדים עוד מימי קדם, "מורעבים ורדופים והיו בזויים בכל מקום. בעיר הגדולה היתה אסורה עליהם הישיבה, אבל גם לכפר לא נתנו להם לבוא". בארון לא מסווה את תחושת הנרדפות, למרות יחסי השכנות הטובים. כך בסיפור "הסבתא הניה" מ-1909 היא כותבת: "מעל ההר הבהיר בית כנסת הנוצרים הענק ואיים על הכל בלבנוניותו המשונה", וכעבור ארבעים שנה היא כותבת שלפחד המצמית נתוודעה משחר ימיה: "בעודנה בעריסת ילדותה ראתה אותו חנה פעם, בלילה, בפני אביה".

ההפרדה המנטאלית וכמובן הגיאוגרפית בין "שכונת הגויים" ל"שכונת העניים" וסימטאות היהודים, בולטת גם על רקע הניגוד בין בתי התפילה, והמבנה המייצג את הגויים הוא כנסייה מרהיבה הניצבת במרכז העיירה. צלצול פעמוני הכנסייה משתנה מסיפור לסיפור והוא תלוי הקשר. הפעמונים רועמים ביום פורענות, מבשרים את יום השבת "שלהם" או מעוררים גלי עצב וגעגועים לעיירה המרוחקת.

הכנסיות שכיפותיהן בולטות למרחוק מסייעות לפעמים למבקרים העכשוויים להגיע אל לב לבו של המקום, ולו גם הנידח ביותר. במסע הנוכחי הצביע שלט פח מיושן לעבר כביש סלול למחצה, וכעבור נסיעה קצרה ביותר התגלה פסל בטון מונומנטלי כמיטב המסורת הקומוניסטית, ועליו חקוקות האותיות "אוזדה". בתי עץ צבעוניים ספורים, ומיד הרחבה הגדולה שבטבורה כנסייה לבנה מרהיבה בעלת גגות תכולים. רחבת השוק עמדה בשיממונה בשעת אחר צהריים זו, ולשווא חיפשנו מישהו שיכוון אותנו אל בית הכנסת או בית הקברות.

בסימטה הקרובה ביותר לרחבה, שם לפי תיאוריו של אליהו פדרסקי שכן בית הסב, ניצבו חמישה בתי עץ מוקפים חצרות מטופחות. החלונות היו מחופים בווילונות תחרה לבנים, והיו באר מים משותפת וקן חסידה על עמוד חשמל סמוך. אנשים לא ראיתי. לפתע פתאום צצה מכונית משטרתית, ולאחר דיאלוג קצר בין השוטרים למדריך המקומי הובלנו לביתו של ה"היבראיק", היינו היהודי. נסענו בעקבות המכונית המשטרתית ברחוב הראשי של העיירה אל ביתו של היהודי האחרון באוזדה, בית עץ בצהוב מתקלף הצמוד לבנק, שגם הוא שוכן במבנה עץ ישן.

לא קשה היה לזהות שזה בית יהודי. המזוזה הלבנה והגדולה על משקוף הדלת ובעל הבית - ולדימיר פאלוקה-ברקוביץ - קידמו את פנינו. הוזמנו אל פנים הבית, ובו פגשנו גם את רעייתו ובתו. נכדו היחיד מתגורר בתל-אביב. 77 שנים הוא מתגורר בעיירה. כאן נולד. הוא לא עזב אף פעם. טוב כאן. הנה ספרים ללימוד עברית של הנכד. כאן תמונה של אמא ואבא שלו, גם הם ילידי העיירה. משפחת בארון? לא מכיר. אין עוד יהודים, ואין לו כלום בשבילנו. בית כנסת היה. בית קברות אין. מקום שרצחו את היהודים דווקא יש. הביקור תם בפרידה מסוימת, כיאה ל"חצי פגישה". מבט אחרון אל בית העץ הצהוב, הזוג פאלוקה-ברקוביץ מנופף לשלום לעבר האוטובוס הסגול שלנו שחלף באוזדה ביולי 2007. משם נסענו למינסק, שאליה הובלו אחרוני יהודי אוזדה ביולי 1941, ואשר בגטו הגדול שהוקם בה נחתם גם גורלן של עשרות עיירות אחרות בסביבה.

אל רוסיה הלבנה הגענו לאחר שהות של ימים אחדים בליטא, בעיקר בווילנה ובקובנה. קובנה זו, שבה נכתב הרומאן העברי הראשון "אהבת ציון" (1853), היא עיר שקטה ויפה, וגם לאה גולדברג חיה בה וכתבה עליה, בעיקר בקובץ "מביתי הישן". דבורה בארון תיארה את קובנה, שאליה הגיעה ב-1904 לשהות של כשלוש שנים, ברשימתה "טיול עברי". היא מתארת שם שיט באונייה על הניימן, הנהר החוצה את העיר, ואת הטיפוסים היושבים על גדת הנהר.

רוסיה הלבנה וליטא שונות זו מזו, אף שבעבר נחשבו ליחידה אחת. בלארוס נראית כמדינה הקומוניסטית האחרונה לאחר פירוק הגוש הסובייטי, והדבר ניכר לעין בעיקר בחזות הערים ובמראות הכפריים של עשרות עיירות ציוריות, שדות ואיכרים וקולחוזים גדולים, חלקם נראים כמפלצות מיותמות בשדות. באותן עיירות קטנות המאופיינות במשק חי זעיר, גינות ירק מטופחות ובארות מים פעילות, אפשר למצוא את שרידי העולם של מנדלי מוכר ספרים (1836-1917), יליד העיירה קאפולי הסמוכה לאוזדה, ואשר אותה תיאר ב"רשימות לתולדותי" - "כעיר מצער.... שכבוד הטבע נתן לה, הדר יערים והוד החיים, עמקים ושדי חמד סביבה". חיים לנסקי (1905), יליד העיר סלונים שגדל בבית סבו וסבתו בעיירה במחוז זה, ביכה בפואמה "ליטא" ובשירים נוספים את אובדנה של העיירה, ונצמד בכל זאת לנופים. "למראשות העיירה לנחל / ערבה שלחה בדים לפרוק /... עיירה היתה ואיננה". לנסקי מצטרף לנימה האלגית של משוררי ההספד על ההווי היהודי באותן עיירות, שהלכו ונידלדלו מסוף המאה התשע-עשרה ואילך.

דבורה בארון, כצעירים רבים בני דורה, עזבה את רוסיה לצמיתות ב-1910, ובהגיעה ליפו, בעצם ימי העלייה השנייה, הצטרפה למערכת "הפועל הצעיר" והמשיכה לכתוב. סיפור הביכורים שלה בארץ ישראל, "באיזה עולם", משקף את עולמה, שעדיין היה נטוע בארץ מולדתה, והתפרסם בירחון לבני נעורים "מולדת", בעריכת ש' בן-ציון. בעיתון "האור" טוען אחד המבקרים כנגד סיפור זה: "עוד פעם מחיי הגלות, מהחיים הנוגים והמכאיבים של הגלות! רבונו של עולם, אימתי יבוא הסוף, להספורים האלה?" ("פרשיות מוקדמות", עמ' 204).

ככל שהעולם הישן של העיירה התפורר - בעקבות ההגירה לאמריקה והנהייה של הדור הצעיר אל הערים הגדולות - כן ביקשה בארון להנציחו. שנים ספורות לאחר עלייתה לארץ ישראל פרצה מלחמת העולם הראשונה ואלפי יהודים גורשו מרחבי ליטא אל פנים רוסיה, בשל חששו של השלטון הרוסי כי יהיו מרגלים לגרמנים. היהודים ששבו בתום המלחמה לערים ולעיירות, מצאו לרוב כי בתיהם נהפכו לעיי חרבות. ב-1920 נדונו מאות קהילות יהודיות באזור תחום המושב לגזירות חדשות. לאחר שתי מהפיכות התחוללה ברוסיה מלחמת אזרחים אכזרית ופרצו פרעות איומות הידועות כ"פרעות פטלורה דניקין". גדודי פורעים פשטו על עשרות עיירות, שדדו, אנסו ורצחו כמאה וחמישים אלף יהודים. ב"מגילות הטבח", שערך א"ד רוזנטל בניסיון למפות את כל העיירות והנזקים שנגרמו ליהודים, נכללת גם אוזדה שבפלך מינסק (רוזנטל הגיע עד לאות ט' במניין העיירות).

בעדות שנגבתה משרידי הפוגרום שהתחולל בעיירה ב-9 ביולי 1920 נמסר כי אחרי ששילמו היהודים כופר נפש גבוה, נמשכו העושק והביזה עוד ארבעה ימים, ו"הרבה יהודים נשארו רק בשמלותיהם שעל בשרם". בני העיירה ניסו למצוא מחסה בבתי איכרים, בבתי התפילה ובבית המרחץ, ובעודם מסתתרים העלו את בתיהם באש. בסיכום כללי, 41 בתים נכחדו, שני בתי התפילה עלו על המוקד וכן 13 חנויות.

ב"אמריקה" (1946), שנכתב גם כתגובה לשואה, עורכת בארון מניין כמו-אחרון, המוצא תועלת בנטישת העיירה: "והנה נשחת והושמד שם כל הקיים... נשמטה הקשת מן הענן, והופרה הברית, והכל חזר לתוהו ובוהו". מדבריה ניכר כי חוויית ההגירה, שזיעזעה בזמנו את הקהילה ההרמונית, היתה מהלך חיובי מיסודו. המספרת מתארת את העוני והמצוקה של "העוזבים", את ייסורי הפרידה והתלאות עד לאיחוד המשפחות בארץ החלומות - אמריקה. קהילת אוזדה לא נכחדה כליל בשואה מפני שאותם אנשי מצוקה, שעזבו מבעוד מועד את העיירה, התעצמו והיו לאלפי רבבה. בסיפור אפשר למצוא רמז לאי-התערותה של בארון בארץ-ישראל, ולמותרה של אמריקה בעיניה: "שם נקלטו והשתגשגו והיו לאלפי אלפים... כעין הפיכת דף בפנקס חיי האומה היה זה, אשר במקום הגרעונות בצדו האחד נמצאו בצד השני רווחים. מיליונים כנגד מיליונים".

כתיבתה של בארון, כפי שהיא מעידה על עצמה, רצופה כוונות טובות. לכן לא מן הנמנע שפרשת הסתגרותה והיצמדותה הכמעט בלעדית להוויית העיירה היא חלק ממערך שלם לשמירה על איזון נפשי שאיפשר לה תנופה יצירתית מרשימה, בתוך העידן הבלתי שלם שאליו נקלעה בארץ ישראל. אלמנט וידויי המאיר, ולו במקצת, את חידת התרחקותה מההוויה הישראלית מצוי בסיפורה "מה שהיה". היא משרטטת בו בהרחבה את קלסתרה של אוזדה הנערצת, ומוסיפה "אני, אשר את הכוונות הטובות, ייחסתי בעת ההיא לא רק לאדם, כי אם גם לחי ולצומח..."

בסיפורה "תורכים", שבו נפתחה הרשימה הזאת, מובעת משאלה שאיננה נדירה בקרב ילידי העיירות ההן: לשוב ולו לרגע קט לבית ההורים. אמנם בסיום הסיפור יודעת הדוברת באופן המפוכח ביותר, שלמראות הנושנים יש רק רגע אחד של הולדת, אולם המשאלה "השגאלית", לרחף מעל העיירה, עומדת בעינה. "לשוב ולראות עוד פעם, ולו רק פעם אחת, את בית המולדת עתיק היומין, זה אשר כה צנוע ישען על שתי משעונותיו, לעלות אל עליית הגג ולמצוא את דפי החומש הישן עם מחברת האלף בית הראשונה... לטפס ולהגיע אל החלון הקטן ולהשקיף משם בבת אחת על כל העיירה כולה... ואחר כך - מה שיהיה יהיה".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ