תקשיב לנגינת הקרקעית

אורי הולנדר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי הולנדר

"תקשיב לנגינת הקרקעית", כתב יורם לוי פורת בסוף הפואמה שלו "החיים הם עניין מקומי", "'אנחנו נולדים לחלום / ומתעוררים במוות'. // תקשיב לקרקעית הסירה המתנדנדת במים". מאז מותו של פורת לפני שנה שבתי והרהרתי פעמים אחדות בנגינת הקרקעית שלו; סימנים מוזרים, "סימני דרך במסע שלא יסתיים גם בתום המסע", סימני נשיכה וסימני גלד, רצפי מחשבה העוסקים כולם בזמן, שלפרקים נדמה לי שירדתי לעומקם, ולפעמים נדמה לי שרחקתי מהם ולא אוכל שוב להבינם.

והנה, לפני ימים אחדים קיבלתי במתנה מארנון פורת, אחיו של יורם, תקליטור שהשליכני שוב אל נתיבי השירה העצובה הזאת. ובאופן שלעולם לא יחדל להדהים, הוכח שוב כי יש מחשבה צלילית, וכי המוסיקה מפענחת את סתרי כל העולמות. התקליטור הזה, הכולל מבחר יצירות שליוו את סרטיו של תיאו אנגלופולוס, ולדברי ארנון היה אהוב מאוד על יורם ושימש לו השראה, גילה את בת-דמותה האפשרית של נגינת הקרקעית שלו: מוסיקת המסעות של אלני קרנדרו (Karaindrou).

גם המוסיקה הזאת יודעת כי "הזמן הפכפך, גורם שרירותי / בתשוקה להשליט סדר בתוהו, / מערב צלילים נמוכים בצלילים הגבוהים / שמפיק הזנב". גם בה יש זנב עקרבי המתנפנף באוויר, עוקץ ומת. מי שרוצה להבין באמת ובתמים מהו ה"נזק הפנימי" ששירתו של פורת חגה על צירו, שיאזין לקטע כגון "תעיה באלכסנדריה", ולארפז' המעיק-המהפנט המלווה אותו. קטע שכאילו אומר: "האם נדע לאחר מותנו / את מה שידענו לפני שנולדנו? / ובין זה לזה נרד אל החוף העזוב / ונתקפל על החול בין הפחיות הריקות. / ונגיד משהו לא ברור, ונשאיר / על הכביש תלת-אופנוע מחופה ברזנט / באמצע נסיעה לשומקום. / והאופנוע ימשיך לטרטר, זה לא הרעש, / זה הנזק הפנימי".

המוסיקה הזאת - במיוחד בקטע כגון "שירה של רוזה", שבו קרנדרו שרה בקולה - ממש דובבת במלותיו של פורת, עד כי אפשר לשער שהפנייה לדמות הנשית העלומה בשירים האלה, שאין לה שם, ואפילו לא גוף, צופנת בחובה גם משהו מן המוסיקה של המלחינה המיוחדת הזאת. ואולי דמות נשית זו היא אפילו גלגול מגלגולי "נגינת הקרקעית".

היו שני מוקדים שאפיינו את עולם היצירה של יורם לוי פורת, שהשילוב ביניהם הוא שיצר את הטרילוגיה השירית שלו (פורת פירסם בחייו שלושה ספרי שירה: "אוניות התה", "העיר התחתית" ו"החיים הם עניין מקומי"). מוקד אחד שאף אל הרחבות, אל ההיפרשות בזמן, ובא לידי ביטוי בלא מעטים מן המחזות האוונגרדיים שכתב וביים. המוקד האחר היה דווקא מוקד של צמצום, והוא מתבטא בעיקר בשיריו המוקדמים, הקצרים. משהו בשירים הללו בלט בחסרונו, כשם שנעדר מאחדים מן המחזות שלו - הלשון, ששאפה אל הצמצום, עמדה בניגוד לצורה, שרצתה להתרחב עוד ועוד. אותו "משהו" לא מוגדר, שהופעתו בשירת פורת יצרה את מבנה הפואמה הייחודי לו (זה קרה לראשונה בפואמה "אוניות התה" - פואמה שנהפכה, כאמור, לטרילוגיה; לשלוש יצירות הקשורות זו לזו בעבותות מבניות, תמטיות ומנטליות), אותו "משהו" מגלה את פניו במוסיקה של קרנדרו. גם במוסיקה הזאת ישנה אותה נטייה לחלוקות ולקיטועים בתוך מבנה המשפט, שאינם פוגמים בנשימה הארוכה. וכמו בשיריו של פורת, גם נשימת המוסיקה הזאת מוליכה אל סוף הנשימה - מרחב עצום ממלא את הקטעים הלא ארוכים האלה, והנשימה קשה בו; אין זה מרחב דחוס, יש בו הרים ויש בו ים ויש בו רוח, אבל דבר אינו קיים באמת. הכל שייך לאיזו פרסקת אדירים הדוהה לאטה, ותודעתה מכלה הכל. גיבוריה אינם מסוגלים לבכות, רק להיעלם, וכל שיבה עצובה כעזיבה.

תחושת האין אונים הזאת, תחושת האין עונים - שתיקת המרחב ושתיקת האדם שגופו כלה, ונפשו עולה על גדותיה - מתעלת את יגון המוסיקה הזאת אל עבר טריטוריות מודרניות; אין בה שאיפה ל"אותנטיות" וגם שימושיה באלמנטים "אותנטיים" לכאורה, כגון מלודיות, כלים ומקצבים "כפריים" או "ילידיים" (קרנדרו גילתה עניין רב באתנומוסיקולוגיה) שייכים לזמן המודרני. אלא שמודרניות זו עדיין מביטה לאחור, עדיין שומעת הדים רחוקים של עתיקות, עדיין נושמת אותם. מסע המוסיקה הזאת הוא מסע העין השירית של יורם לוי פורת - "רק בחושך תראינה העיניים האלה", כתב פורת כמה וכמה פעמים לאורך הטרילוגיה שלו - העין החגה על צירה ומתמלאת לאטה באפלה, כמו בציורו של מוש קאשי שפורת בחר לעטר בו את ספרו האחרון.

"תקשיב לנגינת הקרקעית" - משהו מבריק לרגע בקול הסקסופון, בקול אבוב, בקול פסנתר מעוות, ואחר כך מניח לעולם הפגום לעשות בו כרצונו, כמו בשירו של גיאורגוס ספריס, המשורר האהוב על קרנדרו, שעגמותו מבהירה ופוצעת ("אור", בתרגום שמעון הלקין): "משל, בלילה אתה פונה לדרך-הרבים השוממה / ולפתע אתה רואה מבריקות עיניים של בעל-חי / שהיו ואינן עוד - כך, אתה חש, הן עיניך: / השמש - הנה אתה מביט בו ומיד אתה אובד / בחושך".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ