הספר על הספר על הספר (שלא נכתב)

"לפני המקום", הרומן החדש של חיים באר, עוסק בתשוקה לספרים, לספריות ולעסקי ספרים; בליבו נמצא ספר אחר, שכתיבתו נפסקה, והוא בעצם גם "גרסת כיסוי" לספר שכתב עגנון, שעסק אף הוא בארון הספרים. מסובך? חנן חבר ויגאל שוורץ מציעים שתי פרשנויות לרומן

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

לפני המקום חיים באר. הוצאת עם עובד, 298 עמ', 89 שקלים

מצד אחד | חנן חבר

השאלה העומדת במרכז "לפני המקום", ספרו החדש של חיים באר, היא שאלת המשמעות המוסרית של מעשה הכתיבה הספרותית ושל נסיבותיו. בפרקי הסיום של הספר המרתק והחכם הזה, באר, המופיע בשמו כדמות המספר, מצביע בבהירות על המשמעות המוסרית של כתיבת ספר בגרמניה, בוואנזה, בזמן מלחמת לבנון השנייה: "העליבות, חוסר האונים ואוזלת היד של ראשי המדינה, שריה ויועציה ונוסף על כך התחושה שהשדים הכלואים במרתפים האפלים של 'מלים ללא ארץ' מנתקים פתאום את מוסרותיהם, לא רק שמילאו אותי תחושה עזה של חרדה ואוזלת יד, אלא גם עשו את הכתיבה, ששיקעתי בה את עצמי שש-עשרה שעות ביממה, גם את המשך הישיבה השאננה בווילת הסופרים בוואנזה, לא מוסריות" (עמ' 260).

דרך סדרה של שאלות על התוקף והאיכות של הספר הזה שכתב, ובעיקר בכך שהוא מותיר פתוחות את השאלות הביקורתיות שעלולות להיות מושמעות כלפיו - משום שלא מופיעים בספרו מזרחים ופלסטינים "אנושיים" או ייצוג ראוי של נשים - מתעמת באר עם לבה של השאלה המוסרית הנעוצה בבחירתו: "אינני מוצא תשובה שתניח את דעתי לשאלה מדוע לא קמתי, צררתי את חפצי המעטים ואת גלי הניירות וחזרתי לישראל להיות עם בני ביתי, חברי ובני ארצי בשעות הקשות ההן" (שם).

אך כאן יש לדייק: מצד אחד, השאלה המוסרית נבחנת בספר בכובד ראש חמור ביותר, אבל מצד שני, כובד הראש הזה אינו מנפח אותו לכלל מונומנט מוסרי צדקני. בכך מבקר באר את דרכו כסופר בספרו "נוצות", שבו, לדבריו, עיצב את דמותו של מרדכי לדר כאוטופיסט גרוטסקי - בעוד שעתה הוא מתכוון לעשות את גיבורו לגיבור טרגי של ממש. לכן ההתחבטויות של באר מסתיימות כמעט תמיד באקורד של אירוניה עצמית: הוא עומד מול קוראיו כשהוא מייסר את עצמו שוב ושוב, אבל מבלי להתפתות לטיפוח דמות נאצלת, מיתית, של סופר.

התחבולה הספרותית העיקרית שמפעיל באר בספרו החדש היא שזהו ספר אודות כתיבת הספר הזה עצמו; השימוש בתחבולה זאת, המופעלת משום שלדבריו התייאש מכתיבת הספר שתיכנן ("מלים ללא ארץ"), מוכתר בהצלחה רבה: הספר הזה הוא כמעט כולו עיסוק בשאלות הקשורות בחיבור הספר, במקבילות מציאותיות של הדמויות הנבדות בו, בתשוקה לספרים, בספריות ובעסקי ספרים (קנייתם, מכירתם וגלגוליהם מיד ליד), ולמעשה ברצון להפוך אנשים לספרים, ובעיקר להיפך, ספרים לאנשים: "הכלאה רבת סתירות זו של פגיעות ועוצמה, של שבריריות ועמידות, של ארעי וקבע, היא שהקנתה, בעיני, לספר את אופיו האנושי כל כך עד שהחלטתי לעשותו לגיבורו הנסתר מן העין של הספר שאני מתקשה להמשיך בכתיבתו" (עמ' 25).

זאת הדרך הבעייתית והשבירה שבאמצעותה מתמודד באר עם עצם האפשרות לכתוב ספר שיחסיו עם המציאות מובחנים ומוגבלים, כביכול, לעולם הייצוגים של המציאות בלבד. ניסיונו לעסוק בחומרים קשים, ובראשם בשואה, דרך עולם הספרים והספריות, הוא רעיון מבטיח אבל גם מסוכן מאוד: מבטיח, מפני שהעיסוק הביבליופילי יוצר את הריחוק השומר על הספר מפני הידרדרות לקיטש ולמוות; ומסוכן, מפני שאין פשוט מהפיכתו של הספר עצמו, ובעקבותיו גם של השואה, בעבור הביבליופיל חיים באר לפטיש.

האפשרות של פטישיזציה עולה בהערותיה האירוניות של אשת הסופר, שנוזפת בו קשות על כך שבכלל שקל את האפשרות למכור את ספרייתו. הפטישיזציה של השואה מתגלה, למשל, באחת משיחותיו של באר עם סלומון רפופורט, סוחר הספרים האגדי, על היחסים בין קתרינה לרפאל זוסמן העשיר, שיחה שבה אומר לו רפופורט: "'אתה', פנה אלי רפופורט לאחר אתנחתא קצרה, 'שמאז 'חבלים' מתפרנס בכבוד מהקונפליקט הנצחי שבין אבות לבנים, ודאי חושב עכשיו על המרד המאוחר של רפאל זוסמן בכל מה שהיה מקודש בעיני אביו, מעין גלגול חדש, פוסט-היטלראי, של רצח אב'" (עמ' 115-116). הפטישיזציה הכפולה הזאת פירושה הפיכתה של המציאות לספר והצבת הספר כתחליף למציאות, ותוצאתה - אובדן הממד הביקורתי המוסרי.

הניסיון של באר לחשוף את הפטישיזציה תוך כדי שמירה על מרחק מהאירועים עצמם מאפשר לו לערוך גניאולוגיה של "הספר בתקופת השואה" - כלומר, לעקוב אחר הגלגולים של ספרים בשואה הן דרך מעקב אחר התגלגלותו של ספר ספציפי, שאת עלילתו הוא מספר, והן דרך ההסטה אל הספרים בניסיון לדבר על האימה של השואה. הספר נהפך ברומן זה לכלי להכלת הזוועה; למעשה, הוא משמש מטונימיה של השואה.

באר מלהטט בסיפורי הספרים שלו; אבל, וזאת יש להדגיש, הוא גם שומר מהם מרחק אירוני מדוד ובלתי מתפשר, שמאפשר לו להפעיל קריטריונים של מוסר לגבי כל רכיב בעולם הפיתויים לשקוע בספר ולעבד את המציאות לאסתטיקה. סיפור עלילתם של חמשת האנשים - שנפגשים בברלין לצורך התייעצות על נושא הדיונים השנתיים במכון ללימודים מתקדמים שהוקם לזכר בתו של רפאל זוסמן העשיר, שעשה את הונו בדרכים מפוקפקות - הוא, על פניו, סיפור של מרדף אחרי ספרים, ואליו מצטרפים סיפור של הענקת עותקים נדירים של ספרים (למשל "הפסנתר הכחול", הספר הנדיר של שירי אלזה לסקר-שילר); סיפור של שריפת ספרים (ק. צטניק, שהעלה באש את ספר שיריו הראשון); ובמיוחד סיפור דמותו אפופת המסתורין של סוחר הספרים סלומון רפופורט.

רפופורט מארח את באר בספרייה שלו, שמתגלה כחדר ריק עם ספר אחד: חלל ריק החותר תחת המהות הצפויה של הספרייה. הספר האחד הוא זה על חורבן גליציה, שחיבר אנ-סקי בעקבות מסעו במחוזות היהודים במלחמת העולם הראשונה, ובין דפיו שמורים אודים מוצלים של "הגלגול" של קפקא, שלפי רפופורט, לוקטו על ידי אביו בבוקר שלמחרת ליל שריפת הספרים על ידי הנאצים.

לכאורה, זהו סיפור המקדש את הספר ולכן הופך אותו לאובייקט מטריאלי בעל מטען רוחני ורגשי, כלומר לפטיש שמחליף את הדבר עצמו, את מהות הגורם לשריפה. אבל באר הולך על החבל הדק שבין קידוש הפטיש לבין ערעורו.

כדי להתמודד עם הפטישיזציה מפעיל באר, שוב ושוב, מנגנוני ערעור בכל פעם שהוא נלכד בקסמו של הפטיש: באמצעות רפופורט הוא מגדיר את האנטיקווארים דווקא כשונאי ספרים; הוא מבהיר שהעותק של "הפסנתר הכחול" שהוענק לו הוא דווקא של המהדורה השנייה, הנחשבת פחות מהראשונה, ולמעשה, הוא חוזר ומספר על קוצר-היד של כתיבת ספר.

בעודו משתמש בספר כדי לסמל - דרך שריפת "הגלגול" והצלתו - את החורבן ואת המוות של ימי השואה, הוא גם מערער על אמינות הסיפור של רפופורט על "האודים המוצלים". תחילה מפריכה דמות אחרת ברומן, פרופ' בילקר-בולקר, את כל הסיפור של רפופורט כבדותה סוחטת דמעות; ואחר כך קתרינה, אהובתו של זוסמן, מספרת לבאר שלמעשה ישנם שני ספרים על חורבן גליציה: הראשון היה שייך לאביו של רפופורט שאכן הכניס לתוכו שרידים של "הגלגול" שאסף מן הככר לאחר ליל שריפת הספרים; אבל העותק השני הוא ספר שרפופורט רכש והטמין בו שרידים של "הגלגול" ששרף בעצמו. רפופורט, שלא יכול היה להיפרד מהמקור, זייף עותק של הספר עם האודים מן "הגלגול" - ואותו שלח לתערוכת זיכרון מיוחדת לציון ליל שריפת הספרים שהתקיימה בגרמניה 40 שנה לאחר אותו לילה.

במונחיו של ולטר בנימין, אפשר לטעון שהנה בוטלה ה"הילה", הנובעת מחד-פעמיותו של הספר על האודים המוצלים החד-פעמיים שבו. ראשית, משום שהן הספר על חורבן גליציה והן "הגלגול" הם מלכתחילה עותקים ממהדורה מודפסת רבת-עותקים; ושנית, מתוקף קיומו של העתק לחיבור החד-פעמי בין הספר לאודים המוצלים. אבל מצד שני, מבחינתו של רפופורט נשמרה ההילה של המקור שאותו שימר בביתו. בסופו של דבר, כשבאר כבר מוצא ספר מספריית אביו של רפופורט, שכדוגמתו חיפש רפופורט נואשות, ומבקש למסור לו אותו - רפופורט כבר איננו בין החיים, ובכך נמנעת סגירתו של חוט העלילה הספרותי.

המנגנון הזה, של פטישיזציה שחותרת תחת עצמה, מאפיין את רוב הספר. מעשה החתרנות מחלץ את באר מן היחס המקדש אל הספר ומייצוג בלתי ביקורתי של העובדה שאת ספרו הוא כותב בוואנזה, המקום הידוע כאתר הכינוס של "ועידת ואנזה" ב-1942, שבה הוחלט על דרכי היישום של "הפתרון הסופי". לכן, תיתכן ביקורת מוסרית ואפילו על עצם המעשה הספרותי שבמסגרתו היא מתקיימת. ממש כך, כמו שהוא ממליץ (בשמו של רפופורט) להתמודד עם האסתטיקה הנאצית על ידי התבוננות מעמיקה בה, ולא על ידי התעלמות ממנה.

וכך גם בחנות לספרי אמנות בברלין שבה הוא מוצא מדריך אדריכלי לאמנות נאצית, ושבה מספרת לו המוכרת על "שלושה כרכים עבים ובהם שלל צילומים באיכות מעולה, לא מעטים מהם בצבע" (עמ' 95). אלא, טוען באר - ספק מצטט את המוכרת, ספק אומר את הדברים מפי עצמו - "חסרונו הבולט של הטקסט המלומד שהוא כתוב בלשון אובייקטיבית, כביכול, שאינה נוקטת עמדה מוסרית כלפי פריטי האמנות".

ה"אובייקטיביות" כביכול של הלמדנות מובילה לאירוניה כלפי כל למדנות, ובעיקר זו שלו-עצמו, כשהוא שואל: "האין בספר עודף דידקטיות והפגנה מוגזמת של למדנות, דבר שעלול להיראות בעיני הקוראים כניסיון נואש של המחבר לחפות על בורותו?" (עמ' 291).

וכשם שהוא מבקר בעצמו את למדנותו שלו, הוא גם בז לשבחים הנאמרים על ידי אחרים, כמו החנפנות המושמעת באוזני סופרים על הישגיהם העולים על אלה של חבריהם הסופרים.

בסופו של דבר, הספר מציב סימן שאלה נוקב על התוקף הייצוגי ועל כוח הפעולה בעולם של הספרים. כך אומר זאת רפופורט: "נוכל לומר שהספרייה היא הבבואה ההפוכה של החברה החיה לצדה. אבל אין זו עדות לכך שהאהבה שורה ביניהן. החברה אמנם מודעת לנוכחותם של הספרים ואינה מסיחה דעתה מכך שגם אחרון מעשיה עתיד להשתקף בהם, אבל הספרים, שאינם מחויבים להדדיות, לעתים מוסיפים על ערכם של המעשים ולעתים שוללים מהם כל משמעות (...) מספריות, ויהיו משוכללות ומגוונות ככל שיהיו, אי אפשר להקים לתחייה עם" (עמ' 123).

האוטוביוגרפיה הבדיונית של באר, הטבולה בקול של אירוניה עצמית (למשל, בדרך שבה הוא מתאר את התקרבותו לחוג כתב-העת "קשת" ולכנעניות), מונעת כל אפשרות של קידוש ה"אני-הכותב" שהוא האני-הסופר. הוא מספר על פגמיו כסופר, על התלבטויותיו ובעיקר על חוסר היכולת שלו להוציא מן הכוח אל הפועל - ולהפוך את הספר שהוא כותב מאנקדוטות אקראיות ופירורי דברים לעלילה קוהרנטית.

ואכן, הספר הזה, "לפני המקום", הוא בעצם ספר על חוסר היכולת לכתוב ספר אחר, ששמו כאמור "מלים ללא ארץ". גם הנטישה של הרעיון לכתוב את הספר הזה נעוצה בהבנתו של באר את קוצר היד הכרוך בפרויקט שקיבל על עצמו.

כאשר באר מתאר בלשון פתטית ועמוסה את פרידתו מברלין ומרפופורט באמצעות טקס שבו הוא זורה לרוח גרעיני חיטה ברציף 17 הידוע לשמצה בגרונוואלד - שממנו נשלחו טרנספורטים של יהודים - הוא מסכם בקול אחר, שמעניק ממד חדש, אלטרנטיבי, לכל התיאור הקודר שקדם לו, וזאת מבלי להניח ולו לרגע את הקול המוסרי המורכב שיצר בספר הזה, שעיקרו אזהרה נוקבת פן יחליף הספר את המציאות האנושית החיה: "העורבים, כשם שבאו פתאום, הסתלקו פתאום, והותירו את שאריות החיטה לסנאי מבוהל שהגיח ממבנה הלבנים הנטוש ודילג בחדווה בין אושוויץ לברגן-בלזן" (עמ' 277).

ספרו של פרופ' חנן חבר, "הסיפור והלאום: קריאות ביקורתיות בקאנון הספרות העברית", ראה אור בהוצאת רסלינג

מצד שני | יגאל שוורץ

ספרות, כפי שלימד אותנו חוקר הספרות מיכאל באחטין, היא אתר דיאלוגי. תופעה מיוחדת בשדה הדיאלוגי המרתק הזה היא דיבור בין שתי יצירות מסוימות: יצירה אחת היא "היצירה המדובבת", הפונה ליצירה שנכתבה לפניה, והיצירה השנייה היא "היצירה המדובבת", זו שהיצירה החדשה פונה אליה ו"מדברת" איתה. מקרה מיוחד ונדיר הוא כאשר יצירה לא רק רומזת ליצירה אחרת, אלא מתכתבת איתה באופן ממוקד, עד שהיא מהווה "גרסת כיסוי" שלה ממש, במונחי המוסיקה הפופולרית.

זהו המקרה של "לפני המקום" - הרומן החדש והמרתק של חיים באר. באורח מפורש, מתייחס הרומן דווקא ליצירת אמנות ולא לטקסט ספרותי. הוא מוגדר, על עטיפת הספר, כתוצר של המפגש של באר עם אנדרטת "הספרייה" של האמן מיכה אולמן בברלין - ספרייה ריקה השקועה באדמה בכיכר שבה שרפו הנאצים ספרים של סופרים יהודים (ולא רק יהודים). אבל דיבור אחר, משמעותי יותר, מקיים הספר עם טקסט ספרותי: "לפני המקום" הוא "רומן כיסוי" מבריק של "אורח נטה ללון" של עגנון; ביצוע מחודש של יצירה קאנונית במודוס מפתיע, מאתגר, נועז וגם מעורר חרדות ומטריד.

"לפני המקום", כמו "אורח נטה ללון", הוא רומן-אמן שבמרכזו מסעו של סופר ישראלי (או ארץ-ישראלי במקרה של עגנון) מהארץ לגולה, שבמהלכו הוא נאלץ להתמודד עם עולם יהודי המצוי בתהליך של שקיעה. בשתי היצירות, הגיבורים, שיש להם מאפיינים בולטים הלקוחים מהביוגרפיות של מחבריהם, עסוקים בניסיונות מודעים ולא מודעים להציל, לשמר, לתעד ואפילו להחיות שרידים מאותו עולם יהודי. לדמיון העמוק בין שתי היצירות, המתבטא בעשרות דרכים מרתקות, יש גם גילוי לשוני מפורש. לקראת סוף הספר של באר מגדיר עצמו הגיבור, ששמו בספר חיים באר, כאורח שנטה ללון.

לנוכח קווי הדמיון הבולטים בין שתי היצירות, אי אפשר שלא להבחין גם בהבדלים ביניהן; אלה הם הבדלים תהומיים שמהם מתברר הפער הענק בין שתי עמדות מורכבות ביחס למסורת היהודית מזה וביחס למסורת הספרותית-מערבית מזה.

ספרו של עגנון נכתב חודשים לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, והוא מציג עמדה סנטימנטלית-מודרניסטית שהגיעה עד משבר. זוהי עמדתו של המספר-הגיבור החוזר לעיירתו כדי לבנות את אמונתה ולהיבנות באמונתו; זהו סיפור מיסיונרי של סופר-שליח השב לעולם ילדותו, שאותו נטש משכבר, במטרה להשיב לו את עטרתו הישנה.

"אורח נטה ללון" בנוי איפוא במתכונת של "שיבה מאוחרת". הוא חושף את קוצר ידם של הגיבור-המספר ושל הסופר כאחד, ומאיר באור סאטירי את היומרות ההיברסיות-מגלומניות שלהם ואת ההיחלצות המאוחרת שלהם מהבצה הנרקיסיסטית שבה השתכשכו. מה שמתחיל כסיפור משימה דתי-לאומי נגמר בתובנה שבני אדם פרטיים ומצוקותיהם הקיומיות חשובים הרבה יותר מתפיסת עולם תרבותית, גדולה וחשובה ככל שתהיה.

לכן, כפי שלימד אותנו קורצווייל, מאבד הגיבור של "אורח נטה ללון" את המפתח של בית המדרש הישן, שאותו ביקש במפגן של יוהרה אטומת-לב לשקם ולהחיות מחדש. על אותו רקע אפשר וצריך להבין, כפי שהורה לנו גרשון שקד באחד ממאמריו המזהירים ביותר, את המהפכה הצורנית המגולמת בספר הזה. הסטיות מדרך הישר, מן העלילה הקווית ("עלילת הייעוד"), נעשות ב"אורח נטה ללון" לעיקר. מה שהיה צריך להיות מסע תיקון תרבותי-לאומי נהפך לסיפור של איסוף עדויות אישיות.

עלילת "השיבה המאוחרת", ולו גם בנוסחו המרוסק של עגנון, היא אפשרות אנכרוניסטית, בלתי רלוונטית בעליל מבחינתו של באר. את מקומה של התנועה הסנטימנטלית נוסח עגנון לעיירת ילדותו, ממירה ב"לפני המקום" תנועה של סופר ישראלי למין עולם רפאים - "שיבה הביתה" לבית שנדמה שמעולם לא היה באמת קיים ואולי רק משל היה.

אין תימה איפוא ששמו של הספר שחיים באר, דמות המספר ב"לפני המקום", התכוון לכתוב ולא כתב - וזוהי אלוזיה לכל הספרים שעגנון הבטיח לכתוב ולא כתב - היא "מלים ללא ארץ"; כלומר, מלים פורחות באוויר, מסמנים ללא מסומן. ובדומה, אין תימה שאת העיסוק בחיים הרוחניים היהודיים ובטקסי היסוד שלהם (חתונה, בר-מצווה, הכנסת ספר תורה לבית הכנסת וכדומה), הגודשים את "אורח נטה ללון", תופס ב"לפני המקום" עיסוק ביזארי, ציני באופן תדיר, בכתבים נדירים של סופרים יהודים. שכן, הספר מלא סיפורים מרתקים על אנטיקווארים וציידי טקסטים יקרי-מציאות, על הידידויות והיריבויות ביניהם ועל הרפתקאותיהם.

ואולם, צריך למהר ולסייג: "גרסת הכיסוי" של באר איננה פוסט-מודרניסטית למהדרין; אין מדובר כאן ביצירת עולם שהוא, כהגדרתו המפורסמת של ז'אן בודריאר, בבחינת חיקוי חסר מקור. זאת משום ש"גרסת הכיסוי" שיצר באר, על הנחותיה ההגותיות הספקניות והפרקטיקות הפוסטיות שלה, נבחנת ברומן שוב ושוב מפרספקטיבה ביקורתית חריפה. כך קורה, בין היתר, בשל העימותים המצמררים שיוצר הסופר בין מגמת החיפצון והמסחור של עולם התרבות היהודי, המאיימת להשתלט על העולם הרוחני המעוצב בספר, לבין סיפוריהם ה"אישיים" של כמה כתבי-יד. אלה הם סיפורים טקסטואליים "אישיים", הקשורים ביחסים בין בני משפחה, והם מעוגנים כולם בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשואת יהודי אירופה. החשיפה של הסיפורים האישיים קורעי הלב הללו משמשת כאן כפעולה של סרבנות והתנגדות הומניסטית לחיפצון, לקטלוג ולמסחור של הטקסטים, פעולה הנתפסת כאן כמקבילה ספרותית לחיפצון, למספור ולהכחדה של בני אדם.

הסרבנות וההתנגדות של באר מתבטאת גם בעמדתו של האמן-המספר ברומן. המספר נלכד בעצמו בקורי העכביש המפתים של המסחור, עד כדי כך שהוא מוכן למכור לא רק את מרכולתו הרעיונית - בעצם השתתפותו בסמינר הזוי תמורת כמה אלפי יורו - אלא אף את ספרייתו, הנתפסת כאן כמטונימיה של זהותו ועצמאותו הרוחנית. ברם, ברגע האחרון ובעזרתה של אשתו, המספר מתעשת ומשאיר את "ארון הספרים היהודי" שלו ברשותו.

את "לפני המקום" אפשר לקרוא כ"גרסת כיסוי" של "אורח נטה ללון" בהקשר נוסף; כוונתי ליחסים הבלתי פתורים בין ישראל לבין הגלות ואירופה. "אורח נטה ללון" מסתיים בחזרתו של הגיבור-המספר לארץ ובהשתקעותו בקיבוץ; סיום סיפור המעיד כביכול על הבחירה באפשרות הציונית. אבל צריך לשים לב שהגיבור-המספר אינו חלוץ צעיר אלא זקן ושהקיבוץ מתואר בספר - כמו בכל סיפורי עגנון - כמין אקס-טריטוריה, כמחוז חפץ המצוי בעולם אחר, שכולו טוב. מסצינת הסיום של הספר עולה שצפויות לנו מערכות נוספות בדרמה שנושאה הקונפליקט בין האפשרות הקיומית הגלותית לאפשרות הקיומית הציונית. מקריאת סצינת הסיום של "לפני המקום", שנכתב כ-70 שנה לאחר "אורח נטה ללון" על ידי סופר שאחוז כל-כולו בהוויה הישראלית, מתברר למרבה התימהון והחרדה שהאפשרות הציונית עדיין לא קנתה לה אחיזה ושהגלות עוד מהלכת עלינו קסם מוזר. כך הוא מסתיים: "שוב ושוב קראתי את שורותיה של קתרינה, שקבעתי אותן בסופו של דבר כמשפט הפתיחה של הספר, ואגב כך שאלתי את עצמי שמא ראוי היה לשנות את דבריה במקצת ולכתוב שקצם של המעשים שגוללתי כאן אחוזים בראשם של מעשים אחרים, חשובים פי כמה, שעוד לא הגיעה השעה לספרם, כזנבו האחוז בין מלתעותיו של הלווייתן, שאת דמותו ראיתי על צג המחשב הנייד שלה, כשישבנו בסאביני-פלאץ, והיא ערסלה בחיקה את בתה, את שולמית. שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך", ומיד אחר כך החתימה: "ואנזה ברלין-דיסלדורף, יולי-ספטמבר 2006".

קתרינה, דוקטורנטית גרמניה גויה, משמשת בספר כציר תמטי ומבני. היא האובייקט האירוטי הנשי היחיד המעוצב כאן, מעין מגנט נקבי נוכרי שכל הגברים היהודיים כרוכים אחריה, כולל המספר. ובמקביל, קתרינה הגרמנייה נמשכת להוויה היהודית בחבלי אשמה וכפרה, וגם בקשרי עניין וכדאיות. דמותה של קתרינה - שבתה שולמית (הנקראת על שם גיבורת שיר השירים) היא תולדת זיווג עם גבר יהודי מרכזי ברומן - מחשקת את הרומן גם בכך שמשפטיה פותחים את הספר וחותמים אותו. המשפטים יוצרים מסגרת מעגלית הממצבת את סיפור היחסים האנושיים המתוארים ב"לפני המקום" כגרסה נוספת לסיפור המיתי שבו מתואר העולם כעשוי בדמות לווייתן או דרקון או נחש שזנבו נתון בפיו.

מדוע המספר של באר קורא "שוב ושוב" את שורותיה של קתרינה? ומדוע נחתם הספר בצירוף "שובי שובי השולמית", המחבר בין גיבורת שיר השירים לבתה של קתרינה, בת הכלאיים היהודייה-ישראלית-גויה-גרמנייה, שהיא נציגת דור העתיד ברומן? התשובות שאפשר לתת לשאלות האלה ולשאלות אחרות דומות להן, מסקרנות לא פחות, מותנות, כפי שרומז המחבר, ששוב מאותת לסיפוריו של עגנון ולתחבולותיו, בידיעתם של "מעשים אחרים, חשובים פי כמה, שעוד לא הגיעה השעה לספרם". מכל מקום, אפשר לומר כבר בשלב זה, שעל פי "לפני המקום", הזהות הישראלית קשורה (עדיין) בעבותות של חושך לאירופה. ולא סתם לאירופה, אלא לאירופה הגויית-גרמנית-אנטישמית.

ב"שיחה" בין "לפני המקום" לבין "אורח נטה ללון" משתתפים טקסטים עבריים קאנוניים נוספים, שקולם אינו נשמע אבל נוכחותם השותקת מורגשת היטב. הם מדגישים ומחדדים ומוסיפים נופך לכמה היבטים ב"שיחה" בין "באר" ל"עגנון". שני הטקסטים הבולטים מן הסוג הזה הם "לפני ארון הספרים" של ביאליק ו"מכאן ומכאן" של ברנר.

באר, כמו עגנון, הציב במרכז יצירתו את סוגיית שינוי היחס לארון הספרים היהודי. ביאליק תיאר, כפי שסיכם אבנר הולצמן, את "משבר ההינתקות מעולם המסורת ואת ניסיונות השיבה המאוחרים אליו, שדינם להיכשל". הכישלון הזה הוא תוצאה של המהפכה המודרנית שעברה על העם היהודי - מהפכת הנאורות והתחייה הלאומית. באר מתאר פרובלמטיקה דומה - הינתקות, ניסיונות שיבה וכישלון. אבל כאן הכישלון נובע מקריסת המהפכה המודרנית, שביטויה הבוטה והמוחץ הוא עליית הנאציזם ומה שנדמה כתגובה התרבותית של המערב לאירוע המבעית הזה: הרוח הניהיליסטית של הפוסט-מודרניות.

כלומר, הרומן של באר כופה עלינו לקרוא את שירו הגדול של ביאליק מזווית ראייה חדשה, המבוססת על ההקבלה שבין ארון הספרים היהודי המסורתי, זה שהוצב בבית המדרש הישן, לבין ארון הספרים הריק שהציב אולמן מתחת לאדמה באותה כיכר בברלין שבה נשרפו הספרים היהודיים.

הנוכחות של ברנר בשיחה ניכרת גם בתמטיקה - הוויכוח המפורסם בין אובד-עצות ודיאספורין בסוגיית היחס לארץ ישראל ולגולה ("מכאן ומכאן") - אבל בעיקר במודוס ובטון הסיפורי. הקירבה של באר לאמנות הסיפר העגנונית ניכרת בחיבה הגדולה שלו לסיפורי מעשיות ואפילו, רחמנא ליצלן, לרכילות ספרותית - רכיבי סיפור עסיסיים ש"לפני המקום" גדוש בהם. הקירבה לאמנות הסיפור של ברנר ניכרת במודוס האוטוביוגרפי החושפני, בביקורת העצמית האכזרית וברגישות ה"מוגזמת" לכל "דיבור זר".

על עטיפת ספרו של באר "גם אהבתם גם שנאתם" מוצג תמרור דרכים ועליו שלושה שלטי רחובות: "רחוב עגנון", "רחוב ביאליק", "רחוב ברנר". איני יודע אם מישהו כבר אמר זאת לפני - זאת הערה מתבקשת שמתאימה לבאר עצמו - אבל את הספר הנפלא ההוא אפשר להמשיל לעמוד שעליו (ורק עליו) מוצגים יחד שלושת השלטים. והנה, כפי שמתברר מהספר החדש והנפלא שלפנינו, שוב יוצר באר נקודת חיבור בין שלושת הענקים הספרותיים הללו.

רחוב על שם באר עדיין אין, אבל זה המקום לציין שחיים באר הוא הסופר העברי ביותר מבין הסופרים החיים בינינו - משום שספריו הם מלאכת מחשבת של דיבור אינטימי, מורכב, מתוח ומרתק, הן עם ארון הספרים היהודי והן עם מסורת הכתיבה של הספרות העברית החדשה, החילונית מעיקרה, שראשיתה בתקופת ההשכלה.

ספרו של פרופ' יגאל שוורץ, "הידעת את הארץ שם הלימון פורח", עתיד לראות אור בהוצאת כנרת

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ