דרור בורשטיין
דרור בורשטיין

עד נכון היום מאיר בוזגלו. הוצאת ראובן מס, 73 עמ', 58 שקלים

בגלל טעות של חנות הספרים גיליתי את הספרון הזה במדף ספרי השירה. אני נוהג לתקן טעויות כאלה, ולכן העברתי את שני העותקים למה שחשבתי כמקומם הראוי, מדף ספרי הפילוסופיה. התיישבתי על שרפרף והתחלתי לעיין בספר כהלום רעם. פתחתי באקראי בעמוד 51: "'השעה שחלפה חלפה'. איך משפט שלא אומר דבר יכול להשרות עצבות?" קמתי והחזרתי את אחד העותקים אל מדף ספרי השירה.

הספר בנוי מקמ"ג (143) אפוריזמים, קטעים שאורכם בין פיסקה קצרה למשפט בן חמש או שש מלים. המבנה המפורק, האמירות הקצרצרות, מניחים סוג מסוים של קורא: קורא שמוכן לקבל על עצמו להמשיך ולחשוב. קורא שמוכן גם לבהות. בוזגלו פותח מרווחים של דממה בין הקטעים הכתובים ובתוכם. קטע א' מצטט פסוק (תהילים ל', י'): "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, היודך עפר, היגיד אמיתך". במלים פשוטות: מה תרוויח, אלוהים, אם אמות? הרי המתים לא יכולים לדבר בשבחך. ובוזגלו מעיר: "תוכן התפילה הוא בקשה על התנאים שמאפשרים אותה". אבל בזה הוא אומר משהו גם על כתיבתו שלו, על הספר הזה: הספר הוא בקשה להמשיך לחיות. הפילוסופיה, השירה, מעבר למה שהן אומרות, לתכנים שלהן, הן תמיד גם בקשה על התנאים לקיומן, בקשה להיות יכול לחיות, לחשוב, לומר. וזוהי בקשה בלתי אפשרית: תמיד יבוא הרגע שבו אי אפשר לבקש יותר. אבל עכשיו כן.

על הפסוק "לא המתים יהללו יה" מעיר בוזגלו שתי מלים: "אין זמן". כלומר, יש להזדרז ולהלל. כאן גם מוסבר הסגנון הקצרני של הספר: אין זמן להשחית מלים. ובהמשך: "ה'אין זמן', או התודעה של הסופיות, הם חומר גלם של המתפלל". כלומר, מתוך תודעת הסופיות נוצרת התפילה, נוצר הווה משמעותי. התפילה אינה מכוונת לביטול הסופיות, אלא להתעוררות עכשיו, בהווה. הנה כך כותב יעקב רז על "תפילה" אחרת (מדיטציית זן): "עניינה של הישיבה (במדיטציה) הוא אישור של זמן הווה, ולא הזיות באשר לזמן עתיד". ובלשונו של בוזגלו: "העולם, האדם ומותו אינם נתפסים כעיקר". האין זה המצב הנפשי העולה גם מתוך קריאה של שירה מן הסוג הנעלה ביותר? למשל זו: "כאשר אהפוך לראייה צרופה אוסיף לבלוע את פרופורציות גוף האדם, צבע האירוסים, רחוב פריסאי ביוני, עם עלות השחר, את מלוא השפע, השפע לאין השגה של הדברים הגלויים לעין" (צ'סלב מילוש, בתרגום דוד וינפלד).

אבל הספר הזה אינו רק הרהורים, הוא גם רגעי התגלות קונקרטית ופליאה. כמו זה: "בוהק שיש, ופלא שרגלי נושאות אותי" (עמ' 8). בוהק השיש כתזכורת לאפשרות של "רדתי אל שחת"? הפלא על עצם הקיום, כמוליד את המחשבה הפילוסופית, כמו את השירה עצמה? הפלא על ההבדל בין השיש לרגל, בין אופן הנשיאה של הרגל לאופן הנשיאה של האבן?

"השבת היא טלית בזמן" (עמ' 14). ולכן הטלית שבה מתעטפים בשבת היא טלית בתוך טלית. בוזגלו מצטט את הרמב"ם: "אל תקראו (את הפייטנים), השירים שלי טובים בהרבה". אך מהי טלית?

בוזגלו: "בני האדם שואפים להימשך על פני כל הזמן, אך אין מי ששואף להתפשט על פני כל החלל" (עמ' 19). ואולי יש? אולי את תאוות הכיבוש (אלכסנדר מוקדון, נפוליאון, היטלר וכו') יש להבין כרצון כזה? להיות נצחי גם באופן מרחבי, מוחשי, נראה לעין, ולו במידת מה? נחמה פורתא למלנכוליה של הכובש שרובן של אלף השנים של הרייך שלו יחלפו, אם יחלפו, בלעדיו.

"הרעיון השפינוזיסטי שעל ידי התבוננות בסיבות ובהכרחיותן משתחררים מן הצער, מניח במידה רבה את המבוקש, היינו את היכולת לנתק את המבט מן הצער ולמקם אותו במקום אחר" (עמ' 21). כלומר: אם ההתבוננות עצמה היא הדבר המצער, הפתרון של שפינוזה אינו באמת פתרון. זה בדרך כלל נכון. אבל האם לא לשם כך בדיוק קיימות התפילה או המדיטציה? כדי לאפשר לאדם "לנתק את המבט מן הצער", ולו לזמן מה?

"אף התמודדות מוצלחת עם הרגע האחד אינה יכולה לפטור אותי מן ההתמודדות עם הרגע הבא. אף כישלון שלי ברגע האחד אינו יכול להפוך את ההתמודדות שלי ברגע האחר לאבודה" (עמ' 26). מדוע? האין זה משום ש"אפשר לומר על האדם שהוא מתקיים רק כצורת ביטוי, כלומר הוא קיים כמוסכמה, אך לא במציאות"? (מתוך ה"מהאיאנה סוטרלנקארה", בתרגום אלכס צ'רניאק ושי שוורץ).

"'השעה שחלפה חלפה'. איך משפט שלא אומר דבר יכול להשרות עצבות?" המשפט הוא טאוטולוגיה. ואולי העצב נולד בדיוק מאי היכולת לומר על החולף אלא את זה: שהוא חולף. אבל בוזגלו גם "סותר את עצמו", בקטע אחר (עמ' 44). אני נוטל לעצמי חירות ושובר את השורות כדי להציגו כמו שהוא באמת, שיר הייקו יהודי:

אושר: שיירי הלחם על שולחן השבת.

המשך בשבוע הבא

כתבות מומלצות

ליברמן בישיבת סיעת ישראל ביתנו, אתמול

כולם יודעים מה ליברמן רוצה, אבל איש לא יודע מה הוא באמת רוצה

לוקה

הלילה הגדול בקריירה של דונצ'יץ' היה התגשמות הסיוט של פופוביץ'

פינת האוכל על 
רקע ציורים של דני קרוון ובורלה מרקס

"במקום תחתונים קנינו אמנות". ביקור בביתו של אדריכל נוף

זוג ישראלי בדרך לחופה

האובססיה הישראלית שמתגלה תחת אש ועוד 9 המלצות של עורך "הארץ"

ליאו מסי, אמש בבלומפילד

בפסטיגל של אוהדי הכדורגל היה חסר ניצוץ. עד הדקה ה-84

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ