בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אתרי הזיכרון הם מפעלים של שיכחה

ספרו של גלעד מרגלית מדבר על הכחשת האשמה בגרמניה מ-1945 ועד היום. אבל אשמה אינה פתרון אלא בעיה חדשה: היא תופעה פתולוגית, שמולידה תסביכים, זהויות מעוותות ונוירוזות פוליטיות

תגובות

אשמה, סבל, זיכרון - גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם השנייה, מאת גלעד מרגלית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2007, 254 עמודים

רוחות הרפאים של העבר הגרמני אינן מרפות מן ההווה, ומאז איחודה מחדש של גרמניה הן לובשות מראה חדש-ישן. סוגיה זו מעסיקה את גלעד מרגלית בספרו, הדן בשאלה פסיכו-היסטורית: תודעת האשמה הגרמנית וגלגוליה לאחר 1945.

הספר מחזיק בתזה הבאה: רוב הגרמנים מכירים באשמה על פשעים שחוללה גרמניה בשנות מלחמת העולם השנייה, אולם הם מסרבים להודות בכך. הקושי הרגשי להודות באשמה הביא, בעיקר מאז שנות המלחמה הקרה, לטיפוחה של תרבות זיכרון כוזבת. גרמניה, לטענת הספר, מעדיפה לזכור את הסבל הגרמני ולהנציח את הקורבנות הגרמניים. את פשעי הוורמאכט מנסה גרמניה לשכוח או לכסות בתודעת קורבן. מרגלית אינו רוצה להתכחש לעובדה שהגרמנים סבלו, אולם הוא טוען בגנות השימוש בסבל הגרמני לבנייתה של תודעה היסטורית כוזבת. לפי ספרו, חלקים גדולים בציבור הגרמני מסרבים ליטול אחריות היסטורית על העבר ומעדיפים להתגונן בעמדת קורבן. אתרי הזיכרון בגרמניה משעתקים, לפי ספר זה, "נראטיב פייסני", המקדש את האבידה הגרמנית. במקרים מסוימים הוא אף מזהה הפנמה של הנראטיב הנאצי בתרבות הזיכרון של ההווה. החיבור מסמן שלושה נושאים מרכזיים בתרבות זיכרון זו: הפצצת הערים הגרמניות על ידי בעלות הברית, גירוש התושבים הגרמניים מן הטריטוריות במרכז אירופה ומזרחה והקינה על גורל החייל הגרמני. לטענת המחבר, כל אחד מן הנושאים הללו נכתב מחדש ומנוצל לבנייה של מיתוסים פוליטיים של ההווה, הדוחקים את פשעי הנאצים מסף התודעה בגרמניה.

המחקר של מרגלית מבוסס על מקורות ארכיוניים, פרוטוקולים, נאומים וקטעי עיתונות, ונעזר גם בניתוח תימטי של יצירות ספרות ואמנות מתקופות שונות. החיבור מבחין בין תרבויות הזיכרון שהתפתחו במערב גרמניה למזרח גרמניה בשנות המלחמה הקרה ומנתח היטב את ההשפעות ההדדיות והצדדים השווים ביניהם. מרגלית אינו עוצר ב-1990, אלא דן במורכבות של שאלת הזיכרון ותסביכי האשמה בגרמניה עד ימינו ממש. טיעוניו של הספר בהירים והוא נטול ז'רגון מדעי. סגנון החיבור ענייני בדרך כלל, אף שאין הוא מסתיר אי-נחת גדולה מן האופן שהגרמנים עוסקים בעברם. למרות השקפתו השלילית על תרבות הזיכרון הגרמנית, הספר מציין כי היבטים מסוימים בשיח הזיכרון והסבל בגרמניה הם רב-משמעיים ולא תמיד קל לפענחם.

גישתו של מרגלית, שיטות המחקר שלו ודרכו בקריאת ספרות, מקובלות היטב בשדה ההיסטוריוגרפי ומאתגרות קוראים הרואים אחרת את הספרות הגרמנית לאחר 1945. הספר שלפנינו מעורר מחשבה על מושגים כמו "אשמה קיבוצית", "אחריות היסטורית", "נראטיב יהודי". מרגלית מבחין כאמור בדיסוננס בין הפנמת האשמה הקולקטיווית ובין הסירוב להכיר בה. ספרו מדבר על ההכחשה. הבעיה הגרמנית, לפי ספר זה, היא הכחשת האשמה. אך כידוע, ההכחשה אינה המצאה גרמנית (אף שהדיבור על ההכחשה הוא דווקא "גרמני" מאוד, או מדויק יותר "יהודי-גרמני" - כולנו קראנו את פרויד). האשמה, גם בצורתה הקולקטיווית, היא בדרך כלל אשמה מוכחשת. וכך קשה לדמיין אשמה ללא מנגנונים של הכחשה הנלווים לה. ההכחשה היא אחת מצורות הדיבור של תסביך האשמה, וזו הדרך שבה אמת פסיכולוגית יוצאת לאור.

ובכל זאת, מה שמעורר אי-נחת במקרה הגרמני הוא ש"ההכחשה" המדוברת נוגעת בפשעי מלחמה, ברצח יהודים ומיעוטים, בפשעים נגד האנושות ונגד השלום. והנה, גם ההודאה באשמה וההלקאה הגרמנית על חטא אינה פותרת בעצם את הבעיה. ומדוע? מפני שאשמה היא תופעה פתולוגית. אשמה מולידה תסביכים, זהויות מעוותות ונוירוזות פוליטיות. הווידוי על האשמה ברצח היהודים אינו יכול להבטיח תרבות פוליטית בריאה או לבסס תרבות זיכרון כנה. הפנמת האשמה על פשעי העבר אינה מבטיחה, לדוגמה, יחס הוגן למהגרים, או תפישה אוונגרדית בשאלת עתידה של אירופה. מרגלית מראה כי הדיון על האשמה בגרמניה הוא לפי מוצאו ולפי טיבו דיון תיאולוגי-פוליטי, כלומר דיון שמרני, ולעתים קרובות ריאקציוני ממש. מכאן, לדעתי, כי אין לתלות תקוות גדולות בתודעת האשמה הגרמנית. השיחה על האשמה צריכה להיכתב דווקא כדיון ביקורתי המכיר בפתולוגיה הפסיכו-פוליטית וברעה התיאולוגית הכרוכות במושג זה ובגלגוליו.

רוב הממצאים בספרו של מרגלית מעידים כי בנסיבות פוליטיות משתנות (מזרח/מערב, קומוניזם/ליברליזם, חלוקה/איחוד) הגרמנים העדיפו את ההכרה בסבל הגרמני על ההכרה בסבלו של האחר. תרבות הזיכרון הגרמנית מתקפלת במקרים רבים בסיפורים נרקיסיסטיים ומסתכמת בפולחן עצמי. מרגלית מביא ראיות רבות למגמה זו, ומצביע על כמה שערוריות ציבוריות הגובלות בהכחשת האחריות לפשעי העבר או בניסיון לטשטשם באמצעות משוואות מפוקפקות בין הקורבן היהודי של מחנות הריכוז והקורבן הגרמני של הפצצות הערים דרזדן והמבורג. בכמה מקרים הוא מעלה לדיון גם דוגמאות ספרותיות ומצביע על האופן שבו הספרות הגרמנית שבויה בנראטיב הקורבן.

אחת הדוגמאות בספר הוא המקרה של הסופר והמסאי וינפריד גאורג זבאלד. מרגלית מראה כי הטענה של זבאלד המובאת במסה "ספרות ומלחמות אוויר", ולפיה הספרות והתרבות הגרמנית הזניחה את חורבן הערים הגרמניות במלחמה והעדיפה להתמסר לסיפורי הצלחה ושגשוג, הוא טיעון כוזב. גרמניה, אומר מרגלית, עסקה בעיקר בחורבנה ועל כך תעיד גם הספרות (בעיקר ממזרח גרמניה) שזבאלד נמנע מלדון בה. על הנקודה האחרונה אין ויכוח: זבאלד אינו מכסה כראוי את השדה הספרותי. אולם מעבר לכשל הזה ולקיבעון שלו בטענה על ההדחקה של הסבל הגרמני, המסה שלו מציעה דיון מורכב בשאלת התיעוד והייצוג. ועוד: את המסה הזאת אי-אפשר להפריד מן הספרות של זבאלד, שהיא בעצמה אחת הראיות הגדולות ביותר - לצד גינתר גראס המוקדם, היינריך בל, אלכסנדר קלוגה, הנס מגנוס אנצנסברגר, וולפגנג קפן ואחרים - למורכבות, לפוריות ולרב-משמעות של השיח הספרותי בשאלת הזיכרון והמלחמה בגרמניה.

הספרות של זבאלד היא דוגמה לתחכום פואטי שבו "הנראטיב היהודי", סיפורם של מהגרים וניצולים וקורבנות, נעשה לנראטיב של אירופה ונכתב מחדש מתוך קריאת תגר על הניכוס הלאומי של העדות והזיכרון. הספרות של זבאלד מזכירה כי ברצח היהודים רצחו גרמניה ובעלות בריתה גם את נפשה של אירופה. יצירתו כולה מנהלת דיאלוג עמוק עם הספרות היהודית-הגרמנית, ועומק דומה יש גם במסות אחרות פרי עטו המוקדשות לספרות יהודית באירופה. כתיבתו של זבאלד אינה עוסקת במשוואות של סבל, אלא בדרכי העקלתון של העדות וההפנמה הקשה של האחר. אכן, זבאלד הוא מקרה ספרותי נדיר, וקשה לראות בו "דוגמה" (ספרות היא אף פעם לא "דוגמה"). ובכל זאת הוא מראה כמה מורכבת ורב-משמעית עשויה להיות השיחה הספרותית על העבר. שכן לא הווידוי והייצוג, אלא הדיבור הסרבני, השפה המתכנסת אל סף התודעה, המחווה הסמויה, נושאים את אופק הפגישה, הזיכרון והסולידריות עם המתים.

התרבות הגרמנית נידונה לאחר 1945 לתהליך למידה ארוך. על התהליך הזה מעידים גם אתרי זיכרון שנחנכו לאחרונה בגרמניה. ספרו של מרגלית מזכיר אותם בקצרה: המוזיאון היהודי בברלין, התערוכה על פשעי הצבא הגרמני והאנדרטה לזכר הנרצחים היהודיים באירופה ליד שער ברנדנבורג. המוזיאון והאנדרטה, שאפשר כמובן לחלוק על הקונפקציות הארכיטקטוניות שלהם או להעיר על ההקשרים הציבוריים שליוו את הקמתם, מעצבים כיום את המרחב האורבני של ברלין וכותבים את "הנראטיב היהודי" אל תוך רחובותיה.

ספרו של מרגלית מלמד כי אתרי הזיכרון של המדינה הם מפעלים של שיכחה. הוא מראה כיצד הנראטיווים הפטישיסטים של המדינה מזהמים את המרחב הציבורי ואת עולמות הזיכרון הפרטיים. היכולת להכיר ולשאת את סבלו של האחר היתה ונותרה יכולת נדירה, והיא האתגר הפוליטי הגדול ביותר. גרמניה על גלגוליה השונים לא נענתה לאתגר הזה, שפירושו העמוק ביותר הוא ביטול המדינה. כישות מדינית היא שבויה בסאגה נרקיסיסטית, כלומר בהתבוננות בעצמה. גרמניה של ההווה נותרה, כבעבר, ישות פוליטית, חברתית ותרבותית מורכבת וסותרנית. היא נתונה בהתבוננות עצמית ובתהליך למידה, מן הסוג שיש מדינות שכלל לא החלו בו למרות פשעים שביצעו נגד האנושות והשלום.

גרמניה אינה מכחישה את פשעי הנאצים ורחוקה מליישב את שאלת עברה. במרחבי הביניים שלה, באזורים מינוריים של התרבות הפוליטית ובפריפריות של התחום הציבורי, בשדה של השירה וביקורת הספרות, בסמינרים להיסטוריה, בקולנוע ובעבודת האמנות, אפשר למצוא ראיות רבות לדיאלקטיקה של התנגדות, ביקורת עצמית ועבודת זיכרון, שראשיתה ב-1945 והמשכה בהווה. כוחן של ראיות אלה הוא "הכוח החלש"; הן נבלעות, לעתים קרובות בשדות של אופורטוניזם פוליטי, אגוצנטריות, אטימות, ספרות מגויסת ומחשבה דלה. מנקודת מבט היסטוריוגרפית הן "אנקדוטות", משמעותן נדירה וחסרת היגיון. מנקודת מבטה של עבודת הזיכרון הן מחזיקות עדיין באופק הפתוח של הדיאלוג עם העבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו